"אש הדרקון היא שהפיחה חיים בעולם."
קולה של אמה מהדהד בלבה, בלום פורשת את ידיה לצדדים ומתחילה למלמל את מילות הלחש.
"אש הדרקון יכולה לכבות את כל אשר קיים סביבנו."
היא מרגישה כוח עצום, רעב ואכזרי, נענה לקריאתה, דוהר לעברה, ולרגע פחד אוחז בה. אבל היא יודעת שאסור לה להרפות עכשיו, אסור לה לתת לצל להימלט.
"אף יצור חי לא יכול להתנגד למשיכה של אש הדרקון. בוודאי לא יצורי אפלה."
היא פוערת את פיה ויורקת עמוד אש אל-על, מגדלור של קסם עתיק. היא מרגישה את הרעד באוויר, צמרמורת חולפת בגבה כשהצל מופיע. היא פוקחת עיניים ומביטה בו - הוא מרצד, החלק היחיד בו שקל לראות הוא קווי המתאר מסביב ל... חוסר, שהוא הגוף שלו. לרגע נדמה לה שהיא עומדת פנים-אל-פנים עם ההתגלמות של המימד האפל, של כל הצללים בעולם. "ילדה טיפשה," הוא מלחשש, וגופו מתעוות שוב, הפעם לצורה שמזכירה עוף-חול. "איך את מעזה לנסות לרמות אותי? אני הצל שאש הדרקון הטילה כשהאירה לראשונה את היקום! יום אחד כל העולם הזה יתפורר לאבק ואני אשאר ואמלוך על האפר של בני מינך!"
בלום לא מגיבה, בקושי מתייחסת אליו, שפתיה נעות ללא הרף ואנרגיה קסומה מתאספת בכפות ידיה. היא מוכנה, היא מרגישה, ומרשה לעצמה לחייך ולהיישר מבט לאפלה המוחלטת. "לא נראה לי," היא מגחכת, ומשחררת את כוחה המלא של אש הדרקון.
גל חמים שוטף אותה, שוטף דרכה, בולע את צרחות הסבל של הצל ומותיר באוזניה רק פצפוץ נעים כמו זרדים במדורה. לו הייתה מתרכזת, ייתכן ובלום הייתה מבחינה ברגליים שלה נהפכות ללהבות ומתפוגגות בתוך האש הגדולה, אבל היא נולדה מתוך אש הדרקון, וכל שהיא חשה הוא שזה מקומה. האש העוטפת אותה מרגישה כמו החיבוק שקיבלה מאמא שלה לפני רגעים ספורים, וכשהיא נמסה היא חשה רק שלווה.