הקרב על הוגוורטס
"אני יודע שאתם מתכוננים לקרב." צרחות עלו מקרב התלמידים, שאחדים מהם נצמדו זה לזה והביטו סביבם באימה, מחפשים את מקור הקול. "מדובר במאמצי סרק. לא תוכלו להילחם בי. אני לא רוצה להרוג אתכם. אני רוחש כבוד רב למורי בית-הספר הוגוורטס. אינני מעוניין לשפוך דם קוסמים."
דממה השתררה כעת באולם, מאותן דממות הלוחצות על עור התוף, כאילו הן גדולות מכדי להיכלא בין ארבעה קירות.
"תנו לי את הארי פוטר," אמר קולו של וולדמורט, "ואיש לא ייפגע. תנו לי את הארי פוטר, ואשאיר את בית-הספר ללא פגע. תנו לי את הארי פוטר, ותזכו לגמול.
"יש לכם זמן עד חצות."
- האולטימטום של הלורד וולדמורט מעט לפני תחילת הקרב, הספר השביעי.
הקרב על הוגוורטס, הידוע גם בכינויו "הקרב האחרון על הוגוורטס", היה מאבק שסימל את סוף מלחמת הקוסמים השנייה. הקרב התקיים ב-2 במאי 1998 בתוך הטירה והגבולות של בית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. כשללורד וולדמורט נודע שהארי פוטר היה בטירה במטרה למצוא ולהשמיד את אחד מההורקרוקסים האחרונים שלו, הוא ציווה על כל אוכלי-המוות ועל כל היצורים שהצהירו לו נאמנות לתקוף את בית-הספר. צבא דמבלדור העביר את הידיעה על הקרב המתקרב לחברי מסדר עוף החול ולבני ברית אחרים, מה שהוביל בסופו של דבר לקרב עצום ממדים.
הלורד וולדמורט הוביל את כוחותיו דרך הצריף המצווח, בעוד שקינגסלי שאקלבולט ומינרווה מקגונגל הנהיגו את מגני הטירה. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של מסדר עוף החול ושל צבא דמבלדור, ובמהלכו נהרגו אוכלי-מוות רבים ואף וולדמורט עצמו. קרב זה היה הקרב ההרסני ביותר במלחמה, ונספרו בו חללים רבים, החל מהלורד וולדמורט ומבלטריקס לסטריינג', וכלה ברמוס לופין, נימפדורה טונקס, סוורוס סנייפ, פרד וויזלי, קולין קריווי, לבנדר בראון ולפחות כחמישים נוספים שלחמו נגד וולדמורט ואוכלי-המוות שלו. מאבק זה היה ככל הנראה המאבק האחרון שבו נעשה שימוש בשרביט הבכור.
רקע
שלטונו של סנייפ בהוגוורטס
"היה פה... טוב, זה כבר לא ממש כמו הוגוורטס," אמר נוויל, והחיוך נמחק מפניו.
- נוויל מתאר להארי את המצב בהוגוורטס, הספר השביעי.
ב-1 באוגוסט 1997, שר הקסמים רופוס סקרימג'ר וראש מטה ההילאים נתפסו בידי וולדמורט, ותוחקרו בנוגע למקום הימצאותו של הארי פוטר. במעשה גבורה אחרון, רופוס סקרימג'ר סירב לספק לוולדמורט מידע, וכתוצאה מכך נרצח. בהמשך, משרד הקסמים נפל תחת שליטתו של וולדמורט ואוכלי-המוות שלו. בית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הושפע גם הוא משליטתו של וולדמורט, שמינה את סוורוס סנייפ למנהל מנהל בית-הספר (סנייפ היה זה שהרג את מנהל בית-הספר הקודם, אלבוס דמבלדור, רק כחודש לפני מינויו). מלבד סנייפ, האחים קארו מונו לפרופסורים.
חלק ממקצועות הלימוד השתנו בהתאם לרצונו של וולדמורט; שיעור התגוננות מפני כוחות האופל הפך לשיעור של לימוד אומנויות האופל, וחקר המוגלגים הפך למקצוע חובה שהטיף שנאה כנגד המוגלגים וילידיהם. סנייפ והאחים קארו כפו על הוגוורטס באכזריות את תכנית הלימודים החדשה של וולדמורט. תלמידים נענשו בקללת הקרושיאטוס, ולעיתים אף עונו על-ידי תלמידים אחרים. כתוצאה מכך, קבוצה של תלמידים החלה להתנגד למשטר החדש עוד בתחילת שנת הלימודים של 1997-1998, קבוצה שהונהגה על-ידי תלמיד השנה השביעית נוויל לונגבוטום ותלמידות השנה השישית ג'יני וויזלי ולונה לאבגוד. קבוצה זו המשיכה את דרכו של צבא דמבלדור המקורי, אותו הקימו הארי, רון והרמיוני ב-1995.
החיפוש אחר הורקרוקסים
בנקודת השיא בקרב על מגדל האסטרונומיה שהתקיים בשנה הקודמת, אלבוס דמבלדור נרצח על-ידי הפרופסור להתגוננות מפני כוחות האופל דאז, סוורוס סנייפ. עם זאת, דמבלדור השאיר להארי פוטר משימה אחרונה: למצוא ולהשמיד את ההורקרוקסים הנותרים שוולדמורט יצר במהלך חייו. במשך מספר חודשים, הארי, רון והרמיוני ניסו למצוא את ההורקרוקסים; מאמציהם כללו בין היתר חדירה למשרד הקסמים על-מנת להשיג את קמעו של סלזאר סלית'רין (שלאחר מכן הושמד על-ידי רון וויזלי בדצמבר 1997).
זאת ועוד, 24 שעות לפני הקרב, השלישייה פרצה בהצלחה אל הכספת של בלטריקס לסטריינג' בבנק הקוסמים גרינגוטס, במטרה להגיע להורקרוקס נוסף - ספלה של הלגה הפלפאף. שני הורקרוקסים אחרים הושמדו עוד לפני מותו של דמבלדור: יומנו הישן של וולדמורט מימי לימודיו בהוגוורטס, שהושמד בשנת 1993 על-ידי הארי פוטר, וטבעת שהייתה שייכת לסבו של וולדמורט, ואנדרולו גונט, והושמדה על-ידי דמבלדור ביולי 1996. הארי חזר לטירת הוגוורטס במטרה למצוא הורקרוקס נוסף מבין ההורקרוקסים של וולדמורט, והאמין כי ההורקרוקס היה קשור ברוונה רייבנקלו, ממייסדי בית-הספר.
ההגעה להוגסמיד
"אבל איך ניכנס לשם?"
"נתעתק להוגסמיד," אמר הארי, "וננסה לאלתר משהו ברגע שנראה איזה מין הגנות יש על בית-הספר."
- השלישייה מתכננת כיצד להיכנס להוגוורטס, הספר השביעי.
הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, שלבשו את גלימת ההיעלמות, התעתקו אל הרחוב הראשי של העיירה הוגסמיד. עם הגעתם הופעל לחש הזועקה, ותריסר אוכלי-מוות עטויי גלימות וברדסים זינקו אל הרחוב מחוץ לפונדק "שלושת המטאטאים". אחד מאוכלי-המוות ניסה לזמן את גלימתו של הארי, אך לחש הזימון לא פעל מכיוון שהיה מדובר בגלימת ההיעלמות המקורית, אחת מאוצרות המוות.
הארי, רון והרמיוני נסוגו במהרה אל הסמטה הקרובה אליהם. הארי הסביר לחבריו שאוכלי-המוות השתמשו בלחש הזועקה כדי ללכוד אותם ולהתריע על בואם, וככל הנראה נקטו באמצעים נוספים כדי לקבע אותם לעיירה. באותו הרגע, אחד מאוכלי-המוות הציע לשחרר את הסוהרסנים, בטענה שהסוהרסנים לא יהרגו את הארי, אלא רק יגרמו לו נזק רב. וולדמורט רצה את חייו של הארי, ולא את נשמתו, ועל כן, יהיה קל יותר להרוג אותו אם ייפגע קודם מנשיקת הסוהרסנים.
הרמיוני הציעה להתעתק, אך כשהם ניסו זאת, האוויר סביבם כאילו הפך למוצק, וההתעתקות לא התאפשרה בשל לחש נוגד התעתקות שהטילו אוכלי-המוות. כעשרה סוהרסנים החלו לסגור על השלישייה, והארי נאלץ להרים את שרביטו וליצור פטרונוס, מה שגרם לאייל כסוף להתפרץ לאוויר משרביטו. הסוהרסנים התפזרו ואוכלי-המוות הבינו שחשפו את השלישייה.
פתאום נפתחה דלת בקרבת השלישייה, והשלושה נדחפו במהירות אל תוך פונדק "ראש החזיר". הם רצו במעלה המדרגות אל תוך חדר עם ציור שמן בודד של ילדה עם שיער זהוב. בסמטה, הפונדקאי הוציא את שרביטו והטיל את הפטרונוס שלו, שלבש צורת תיש; הוא עמד על כך שאוכלי-המוות התבלבלו בין צורת הפטרונוס שלו לבין צורת אייל, ושהוא זה שהפעיל את האזעקה כשיצא החוצה עם חתולתו. אוכלי-המוות, שהשתכנעו בחוסר רצון, חזרו אל הרחוב הראשי. הרמיוני הסירה מעליה את הגלימה והתיישבה על כיסא. הארי סגר את וילונות החדר, ואז הוריד את הגלימה ממנו ומרון. שלושתם שמעו את הפונדקאי נועל את דלת הפונדק ועולה במעלה המדרגות.
בפונדק ראש החזיר
"הכרתי את אחי, פוטר. הוא למד סודיות על ברכי אמנו. סודות ושקרים, ככה גדלנו, ואלבוס... זה בא לו באופן טבעי."
- אברפורת' על אחיו, הספר השביעי.
תשומת ליבו של הארי הוסבה לחצי המראה הדו-כיוונית של סיריוס בלק, שהייתה מונחת על אדן האח. הוא הבין שעינו של הפונדקאי היא זו שצפה בה דרך המראה שלו, ומכאן שהפונדקאי הוא זה ששלח את דובי להציל את חייו במהלך המארב באחוזת מאלפוי. מהדמיון הרב בינו לבין אחיו המנוח, הארי הסיק שהפונדקאי הוא ככל הנראה אברפורת' דמבלדור.
אברפורת', שהבין ששלושת הנערים רעבים במיוחד, יצא מהחדר וחזר עם כיכר לחם גדולה, גבינה וקנקן בדיל מלא יין-דבש. אברפורת' ייעץ להם לצאת לאור יום, כשהעוצר ייגמר; כך הם יוכלו לצאת מהוגסמיד, להגיע להרים ולהתעתק. הארי התווכח וטען שעליהם להיכנס להוגוורטס כדי להשלים את המשימה שנתן להם אלבוס דמבלדור. אברפורת' טען מנגד שלאנשים הייתה נטייה להיפגע כשאחיו היה מנסה לבצע את תכניותיו השאפתניות.
אברפורת' טען שעל הקוסמים הצעירים להסתלק מקרבת הטירה, ואם ניתן, אף לצאת מגבולות המדינה ולשכוח מתכניותיו המתחכמות של דמבלדור. הארי הצביע על כך שאברפורת' עצמו לקח חלק בלחימה בתור חבר במסדר עוף החול, אך אברפורת' ענה כי מסדר עוף החול כבר איננו מה שהיה. הוא הסביר ששקרים וסודות היו בטבעו של דמבלדור, תכונה אותה ירש מאמו. הרמיוני שאלה בביישנות אם הדמות שבתמונת השמן על אדן האח היא של אחותו אריאנה, ואברפורת' אישר את ההשערה.
.png)
הארי פוטר ליד הדיוקן של אריאנה דמבלדור, פונדק ראש החזיר
הרמיוני אמרה שפרופסור דמבלדור דאג מאוד לשלומו של הארי, אך אברפורת' הגיב לדבריה ואמר שבסופו של דבר, רבים מהאנשים להם דאג אחיו הגיעו למצב עגום עוד יותר ממצבם ההתחלתי. כשהרמיוני שאלה אם הוא מתכוון בכך לאחותו אריאנה, אברפורת' פרץ בדיבור. הוא סיפר להם שכשאריאנה הייתה בת שש, היא הותקפה על-ידי שלושה נערים מוגלגים, ושכתוצאה מכך הקסם שלה הופנה פנימה, הוציא אותה מדעתה, ופרץ ממנה לעתים בשל חוסר יכולתה לשלוט בו. אברפורת' סיפר להם שאביו, פרסיבל דמבלדור, תפס את הנערים שפגעו בביתו ולימד אותם לקח, ועל כך נכלא בכלא אזקבאן.
שאר המשפחה עברה דירה, ומכיוון שאלבוס היה לרוב עסוק מדי, אריאנה אהבה את אברפורת' יותר מאת השאר. אברפורת' יכול היה לגרום לה לאכול כשהיא סירבה, ולהרגיע אותה כשהיא נקלעה לאחד מהתקפי הזעם שלה. כשאריאנה הייתה בת ארבע-עשרה, היא נכנסה לאחד מהתקפיה, והרגה בטעות את אמה. מותה של קנדרה אילץ את אלבוס לשים בצד את חלומותיו ואת שאיפות חייו, ולעמוד בראש המשפחה.
אברפורת' המשיך, וסיפר שאלבוס הצליח לשמור על אחותו בצורה לא רעה למשך מספר שבועות, עד שפגש בגלרט גרינדלוולד. אלבוס מצא סוף-סוף אדם מבריק ומוכשר כמוהו, ואריאנה הוזנחה בזמן שהשניים תכננו כיצד להקים סדר עולמי חדש. לאחר מספר שבועות, אברפורת' התייצב מול השניים והביע את דעותיו על דרך טיפולם באחותו, מה שהכעיס את גרינדלוולד. לאחר ויכוח, גרינדלוולד תקף את אברפורת' בקללת קרושיאטוס. אלבוס ניסה לעצור בעדו, והשלושה החלו בקרב. כשמטח הקללות פסק, אריאנה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים, כשאחד מהם היה האחראי לכך.
"– אני חושב שהיא רצתה לעזור, אבל היא לא באמת ידעה מה היא עושה, ואני לא יודע מי מאיתנו עשה את זה, זה יכול להיות כל אחד משלושתנו – היא מתה."
קולו נסדק במלה האחרונה, והוא קרס אל הכיסא הקרוב ביותר. פניה של הרמיוני היו רטובים מדמעות, ורון היה חיוור כמעט כמו אברפורת'. הארי חש רק דחייה: הוא הצטער שבכלל שמע את כל זה, הצטער שאי-אפשר לשטוף את מוחו ולנקות מתוכו את הסיפור הזה.
- אברפורת' מספר על הקרב המשולש שגרם למותה של אריאנה, הספר השביעי.
אברפורת' ניסה שנית לשכנע את הארי לברוח ולהתחבא, אך הארי היה נחוש בדעתו: במלחמה, לפעמים צריך לחשוב לא על הפרט אלא על טובת הכלל. הארי ציין שאלבוס לימד אותו כיצד להרוג את אדון האופל, ושהוא מתכוון לנסות עד שיצליח, או עד שימות. אברפורת', שהתרכך במעט, ניגש לדיוקנה של אריאנה ואמר לה "את יודעת מה לעשות". הדמות חייכה והחלה ללכת לאורך מה שנראה כמו מנהרה ארוכה שצוירה מאחוריה. לפי דבריו של אברפורת', הייתה רק דרך אחת להיכנס להוגוורטס בבטחה.
נקודה לבנה זעירה הופיעה שוב במנהרה שבדיוקן, ואריאנה חזרה אליהם, גדלה מרגע לרגע, יחד עם אדם נוסף שצלע במקצת לצידה. שתי הדמויות המשיכו לגדול עד שהדיוקן הסתובב על צירו כמו דלת, ונחשפה הכניסה למנהרה האמתית. מהמנהרה הגיח נוויל לונגבוטום, שהיה מצולק ומוזנח למראה, ושאג בשמחה בראותו את הארי.
הכניסה לטירה
נוויל הוביל את הארי, את רון ואת הרמיוני אל תוך הטירה, ויחד הם פנו בעיקול ועלו בגרם מדרגות קצר שבסופו עמדה דלת. בעודו הולך אחרי נוויל, הארי שמע את חברו מודיע לנוכחים על הגעתו של הארי, שיחד עם רון ועם הרמיוני, היווה מוקד משיכה לחיבוקים ולטפיחות על השכם, כשלמעלה מעשרים תלמידים מקיפים אותו.
נוויל קרא לכולם להירגע, והארי ראה כי חבורת התלמידים מסתתרת בחדר גדול עם ערסלים צבעוניים שתלויים מהתקרה. הקירות כוסו בשטיחים בוהקים, שעליהם הופיעו דמויות שונות: אריה הזהב של גריפינדור על רקע אדום עז, הגירית השחורה של הפלפאף על רקע צהוב ונשר הנחושת של רייבנקלו על רקע כחול. מדפי ספרים הציפו את החדר, ומספר מטאטאים היו שעונים על הקירות. בפינת החדר עמד מכשיר רדיו גדול עשוי עץ.
נוויל סיפר לשלישייה שהם נמצאים בחדר הנחיצות, שהגדיל את עצמו ככל שנוספו אליו עוד מחברי צבא דמבלדור. שיימוס פיניגן הוסיף שחברי צ"ד מסתתרים במקום כבר כמעט שבועיים, הודות לעובדה שהמנהל סנייפ והאחים קארו לא מצאו דרך לפרוץ אל המקום. המעבר לפונדק נוצר כשהתלמידים החלו לרעב, מכיוון שאחד מהדברים היחידים שהחדר אינו מסוגל ליצור הוא אוכל.
החדר ייצר עוד ועוד ערסלים בהתאם להתווספות המסתתרים. הארי זיהה כי בין הנוכחים נמצאים לבנדר בראון, שתי התאומות פאטיל, טרי בוט, ארני מקמילן, אנתוני גולדשטיין ומייקל קורנר. נוויל, שהנהיג את הקבוצה, הודה להרמיוני על האוניות שהיא כישפה בשנתה החמישית, מכיוון שהוא עשה בהם שימוש כדי לזמן את חברי צבא דמבלדור, ואכן, תוך זמן קצר החלו להגיע לחדר חברי צ"ד דרך המנהרה מפונדק ראש החזיר, כמו למשל התאומים וויזלי.
נוויל הודיע לכמה מחברי צ"ד שהגיע העת לחזור להוגוורטס כדי להילחם ולעזור להארי במילוי משימותיו. כשהארי חזה בנאמנותם הגדולה הוא קיבל את הצעת העזרה שלהם, וסיפר להם שוולדמורט בדרכו להוגוורטס, ושהוא עצמו צריך למצוא חפץ מסוים בטירה. כשהוא שאל את חבריו אודות חפצים המקושרים לרוונה רייבנקלו נודע לו על העטרת שלה, והוא החליט כמעט בוודאות שזהו החפץ אותו וולדמורט הפך לאחד מההורקרוקסים שלו.
.png)
השלישייה פוגשת בחברי צבא דמבלדור בטירת הוגוורטס, הארי ולונה תרים אחר עטרת רייבנקלו
תחת גלימת ההיעלמות הובילה לונה לאבגוד את הארי בדרכו למועדון רייבנקלו - בו פסל של רוונה רייבנקלו ועל ראשה העטרת - כדי להבין באופן מוחשי את שעליו למצוא. כשהארי יצא ממחסה הגלימה כדי לקרוא את הכיתוב שלמרגלות הפסל, השניים התגלו על-ידי אלקטו קארו, שהספיקה לזמן את וולדמורט למקום בעזרת האות האפל לפני שפגע בה לחש משתק שהטילה לונה. היות שהלחש של לונה היה רועש מהרגיל, אמיקוס קארו ופרופסור מקגונגל הגיעו במהרה לחדר המועדון. אמיקוס החליט להאשים את תלמידי רייבנקלו (שהתעוררו משאון הלחש) בזימון שביצעה אלקטו, שהיה נראה סתמי ולא הכרחי - ולפיכך כזה שיגרור עונש. מקגונגל סירבה לאפשר לו לסכן את התלמידים, ועל כן הוא ירק בפרצופה. התנהגות זו עוררה את זעמו של הארי, שהשיל את גלימת ההיעלמות, חשף עצמו והטיל קללת קרושיאטוס על אמיקוס.
סילוקו של סוורוס סנייפ
"לא!" צייץ פליטיק והרים את שרביטו. "לא תרצח שוב כאן בהוגוורטס!"
- פיליוס פליטיק בעת הצטרפותו ללחימה, הספר השביעי.
מקגונגל יצרה שלושה פטרונוסים דמויי חתול, שנשלחו לזמן את שאר ראשי הבתים, ורצה במהירות לאולם הגדול, כשהארי ולונה צועדים בעקבותיה תחת גלימת ההיעלמות. כשהשלושה יצאו ממגדל רייבנקלו הם נתקלו במנהל סנייפ. עיניו של סנייפ תרו ממקום למקום, כאילו ידע על קרבתו של הארי. כשהוא שאל את מקגונגל מה מעשיה במקום, היא ענתה ששמעה רעש, והצליחה להתחמק משאלותיו על הארי. לאחר מכן, היא הצליפה בשרביטה באוויר, אך סנייפ, שהיה זריז ממנה, חסם את לחשיה. היא הניפה את שרביטה אל עבר לפיד על הקיר וגרמה לו לעוף מכנו.
להבות הלפיד נהפכו לטבעת של אש, שמילאה את המסדרון ומיהרה לכיוונו של סנייפ כמו פלצור. סנייפ הפך את הלהבות הדועכות לנחש גדול ושחור, אותו מקגונגל הפכה לעשן, ששינה את צורתו לנחיל של פגיונות מעופפים, שכוונו לעברו של סנייפ. כדי להתגונן מפניהם, סנייפ התייצב מאחורי חליפת שריון, בה הפגיונות ננעצו בקולות צלצול רמים.
פיליוס פליטיק ופומונה ספראוט הגיעו לעזרתה של מקגונגל, יחד עם סלגהורן המתנשף מאחוריהם. פליטיק הרים את שרביטו, כישף את חליפת השריון, וגרם לה לתקוף את סנייפ ולמחוץ אותו. סנייפ, שהיה בודד במערכה, שלח את החליפה בחזרה אל השלושה, ומיהר להיכנס לכיתה נטושה אשר מתוכה נשמעו צלילי התנגשות. מקגונגל, שהמשיכה לרדוף אחריו, צעקה לו כי הוא פחדן, בזמן שהארי ולונה, שהורידו מעליהם את גלימתם, ראו את סנייפ במנוסה, תוך כדי שהוא קופץ מהחלון בעננת עשן שחור.
הארי שיער שסנייפ נפל ומת, אך מקגונגל הגיבה במרירות שבניגוד לדמבלדור, לסנייפ עוד היה שרביט ביד, ושהוא למד מאדונו, וולדמורט, כיצד לבצע כמה תרגילים מועילים. הארי צפה בדמות עטלפית מתעופפת במדשאות, ונפל שוב אל מוחו של וולדמורט, ששהה באגם החיז"לים. וולדמורט זינק במהירות ובזעם רצחני אל סירתו, כשפניו מועדות להוגוורטס.
ההכנות לקרב
"בית-הספר הוגוורטס נתון לאיום!" צעקה הפרופסור מקגונגל. "עמדו על המשמר, הגנו עלינו, מלאו את חובתכם לבית-ספרנו!"
- מינרווה מקגונגל מורה לחליפות השריון להגן על בית-הספר, לאחר שכישפה והנפישה אותם, הספר השביעי.
בהמשך, מקגונגל הורתה לאסוף את התלמידים באולם הגדול. התלמידים הבגירים הורשו להשתתף בלחימה, במידה ורצו בכך, בעוד שהתלמידים הצעירים פונו על-ידי פופי פומפרי וארגוס פילץ' דרך המעבר המוביל לפונדק ראש החזיר. הפרופסורים החלו להטיל לחשי מגננה מסביב להוגוורטס כדי לדחות את וולדמורט ואת כוחותיו. טירת הוגוורטס בוצרה בזמן שהארי שאל את פליטיק אודות העטרת של רייבנקלו, ופליטיק הסביר לו שאף נפש חיה לא חזתה בעטרת, שאבדה לפני עידנים. באותה העת, כדי להגן על הטירה, מקגונגל כישפה את הפסלים ואת חליפות השריון שבה ופקדה על פילץ' למצוא את פיבס המפחידן.
.png)
מינרווה מקגונגל מכשפת את חליפות השריון כך שיגנו על הטירה
כשהארי ולונה חזרו לחדר הנחיצות הם פגשו בחברים נוספים שהגיעו בינתיים, ביניהם לופין, קינגסלי, אוליבר ווד, קייטי בל, אנג'לינה ג'ונסון, אליסיה ספינט, ביל ופלר ואדון וגברת וויזלי. פרד שלח מסרים לשאר חברי צבא דמבלדור, שיידעו את מסדר עוף החול. בשל העובדה שהתלמידים הקטינים פונו אל מחוץ לזירת הקרב, התפרץ וויכוח בנוגע לנוכחותה של ג'יני בהוגוורטס, ולבסוף הוחלט שהיא תוכל להישאר בטירה במידה ולא תצא מגבולות חדר הנחיצות. בנם המרוחק והמנוכר של הוויזלים, פרסי, הגיע למקום בפתאומיות, והתנצל בפומבי בפני בני משפחתו על שלא תמך בהם; המשפחה התאחדה שוב. הארי, שחיפש את רון ואת הרמיוני, שאל את ג'יני לאן פנו השניים, ונענה שהם הלכו לחדר השירותים.
הקרב
האולטימטום של וולדמורט
"אני יודע שאתם מתכוננים לקרב." צרחות עלו מקרב התלמידים, שאחדים מהם נצמדו זה לזה והביטו סביבם באימה, מחפשים את מקור הקול. "מדובר במאמצי סרק. לא תוכלו להילחם בי. אני לא רוצה להרוג אתכם. אני רוחש כבוד רב למורי בית-הספר הוגוורטס. אינני מעוניין לשפוך דם קוסמים."
דממה השתררה כעת באולם, מאותן דממות הלוחצות על עור התוף, כאילו הן גדולות מכדי להיכלא בין ארבעה קירות.
"תנו לי את הארי פוטר," אמר קולו של וולדמורט, "ואיש לא ייפגע. תנו לי את הארי פוטר, ואשאיר את בית-הספר ללא פגע. תנו לי את הארי פוטר, ותזכו לגמול. יש לכם זמן עד חצות."
- האולטימטום של לורד וולדמורט טרם תחילת הקרב, הספר השביעי.
באולם הגדול, כל הנוכחים הקשיבו בדריכות לדבריהם של הפרופסור מקגונגל ושל קינגסלי שאקלבולט, בין היתר להחלטה לפנות את התלמידים הקטינים לפני תחילת הקרב, ולאפשר לבגירים להשתתף בהתאם לבקשתם. חברי מסדר עוף החול והפרופסורים הסכימו על תכנית לחימה, תוך כדי חלוקת חוליות וקבוצות. כשהמתח לקראת הקרב הממשמש ובא גבר, הארי המשיך לחפש אחר רון והרמיוני, שעדיין נעדרו.
לפתע, קולו המוגבר של וולדמורט צלצל באולם, נשמע בכל רחבי הוגוורטס והוגסמיד. וולדמורט הודיע לנוכחים בבית-הספר שבמידה ויסגירו את הארי פוטר לידיו, אף אחד אחר לא ייפגע. פנסי פרקינסון, שהבחינה בהארי, צעקה לקרובים אליו לתפוס אותו. בעקבות זאת, תלמידי גריפינדור הרימו את שרביטיהם וכיוונו אותם כלפי תלמידי סלית'רין, וכך עשו גם תלמידי הפלפאף ורייבנקלו. פרופסור מקגונגל פקדה שבית סלית'רין כולו יתפנה אל מחוץ לאולם הגדול. בעצתה של מקגונגל, הארי החל לחפש שוב אחר ההורקרוקס. כשהגיע לאחד מהמסדרונות הצדדיים, הוא נכנס ללחץ, בשל המידע האפסי אודות ההורקרוקס ובשל היעדרם המתמשך של רון והרמיוני.
בעוד שהמגנים על הטירה התכוננו להדוף את כוחותיו של וולדמורט, כדי לאפשר להארי להשלים את חיפושיו אחר אחד מחפציה של רייבנקלו, אוכלי-המוות פתחו בהתקפות על הטירה, אך עדיין לא הצליחו לחדור לתוכה. מגני הטירה הצליחו למנוע את כניסתם של אוכלי-המוות הודות לארגון תכניותיהם; פרופסור ספראוט ונוויל התכוונו לעשות שימוש בצמחים מסוכנים מהחממות כנגד אוכלי-המוות, כמו למשל זריקת דודאים לצדן החיצוני של החומות בזמן הקרבות של חליפות השריון המכושפות ושל לוחמי הדו-קרב. הטירה זועזעה בקסמי אופל ובכישופים של אוכלי-המוות. הארי פגש באברפורת' דמבלדור וברובאוס האגריד, שהגיע יחד עם כלב הציד שלו - פנג - ואחיו החורג הענק גרעפ, וכולם הצטרפו להגנה על הוגוורטס מפני אוכלי-המוות. במהלך קרבות הדו-קרב, הדמויות שבדיוקנאות על הקירות, כמו למשל סר קאדוגן, רצו בין התמונות ומסרו הודעות על המתרחש בחלקים שונים בטירה, תוך כדי עידוד הלוחמים.
חליפות השריון של הוגוורטס ערוכות לקרב על הטירה, הקרב מגיע למגרש הקווידיץ'
החיפוש אחר העטרת
"גנבתי את העטרת," חזרה הלנה רייבנקלו בלחש. "ביקשתי להיות חכמה יותר מאמי, וחשובה ממנה. לקחתי אותה וברחתי."
הוא לא ידע כיצד הצליח לקנות את אמונה, ולא שאל; הוא רק הקשיב, בריכוז, והיא המשיכה. "אמי, כך אומרים, מעולם לא הודתה שהעטרת נעלמה, אלא העמידה פנים שהיא עוד מחזיקה בה. היא הסתירה את דבר אובדנה, את דבר בגידתי האיומה, אפילו מעיני יתר המייסדים של הוגוורטס."
- הלנה רייבנקלו על העטרת של אימה, הספר השביעי.
בעוד שהקרב התמשך והשתולל, הארי ניסה למצוא פרטים נוספים על ההורקרוקס המקושר לרייבנקלו. החפץ היחיד שכולם הזכירו בפני הארי היה העטרת האבודה של רייבנקלו, אך זו לא נראתה על-ידי אף נפש חיה. על כן, הארי החליט שעליו לדבר עם אחת מרוחות הרפאים, כי הן מתו לפני שנים רבות וצפו במתרחש מאז. הארי נתקל בניק כמעט-בלי-ראש, רוח הרפאים של בית גריפינדור, ושאל אותו על רוח הרפאים של בית רייבנקלו. ניק, שנפגע מעט מרצונו של הארי לקבל את עזרתה של רוח אחרת, הציע להארי לשוחח עם הגבירה באפור. לאחר שקנה את האמון שלה, הגבירה חשפה בפניו ששמה בחייה היה הלנה, שהיא הייתה הבת של רוונה רייבנקלו ושהיא גנבה מאימה את העטרת כדי להפוך לחכמה ממנה.
היא סיפרה כיצד היא טמנה את העטרת בגזע עץ חלול ביערות אלבניה, והיא גילתה לו בבושת פנים שסיפרה על העטרת לתלמיד אחר, לפני שנים רבות. הארי שיער שהגבירה באפור נפלה ברשתו ובקסמיו האישיים של טום רידל, כפי שקרה לרבים אחרים. הוא הצליח ליצור רצף הגיוני מבין הפרטים שנודעו לו, ושיער שוולדמורט מצא את העטרת באלבניה, וחזר להוגוורטס כדי להחביאה שם, ככל הנראה בערב בו ביקש שוב את משרת הפרופסור להתגוננות מפני כוחות האופל. כשהוא מנסה נואשות לחשוב על מקום בו יכל וולדמורט להחביא את העטרת, הבזיקה במוחו תמונה של חפץ דמוי "כתר ישן וחבוט" שראה פעם בחדר הנחיצות. הארי הבין שוולדמורט היה יהיר מדי מכדי להניח שנוספים מלבדו גילו את סודותיה הצפונים ביותר של טירת הוגוורטס. מכאן, הבין הארי שהוא כנראה החביא את העטרת בחדר הנחיצות.
בדרכו לחדר הנחיצות הוא מצא לבסוף את רון ואת הרמיוני. השניים סיפרו לו כיצד רון פתח את חדר הסודות על-ידי מלמול המילים בלחשננית בהן הארי השתמש בפתיחתו של הקמע של סלית'רין. הרמיוני השתמשה בכמה משיני הארס של הבסיליסק כדי להשמיד את הספל של הלגה הפלפאף, אחד מההורקרוקסים שכבר נמצאו, וכדי לאפשר השמדה עתידית של ההורקרוקסים שעוד ימצאו. מאוחדים, השלושה ייעדו את פניהם לחדר הנחיצות, כדי למצוא את ההורקרוקס החבוי בו.
רון והרמיוני משמידים הורקרוקס באמצעות ארס בסיליסק בחדר הסודות, הגבירה באפור
בכניסתם לחדר, הם פגשו את ג'יני, את טונקס ואת גברת לונגבוטום, סבתו של נוויל, שהגיעה דרך המעבר מפונדק ראש החזיר. שלוש הנשים עזבו את המקום כדי להשתתף בקרב, וכך הארי וחבריו היו מסוגלים לחפש את העטרת בחדר הנחיצות. כשרון חשב שכדאי יהיה להזהיר את גמדוני-הבית, הרמיוני המאושרת זרקה את עצמה אל זרועותיו ונישקה אותו. כשהשניים התנשקו, רגשותיהם העצורים ידעו דרור לבסוף. אחר-כך, הם נכנסו לחדר הנחיצות מחדש, אלא שהפעם החדר לבש את צורתו של חדר החפצים האבודים, בו וולדמורט הסתיר את העטרת.
בחדר הנחיצות
זאת לא היתה דלקה רגילה; קראב השתמש בקללה שהארי לא הכיר: כאשר פנו בסיבוב, הלהבות רדפו אחריהם כאילו הן בעלות חיים ותבונה משל עצמן, ולהוטות להרוג אותם. כעת שינתה האש את צורתה ויצרה להקה שלמה של מפלצות בוערות: להבות בצורת נחשים, כימרות ודרקונים עלו וירדו ועלו שוב. הצטברות הפסולת בת מאות השנים, שממנה ניזונה הדלקה, שוגרה כעת אל מלתעות פעורות והוקפצה על טפרים לפני שעוכלה באש התופת.
- שלהבת השדים שיצר וינסנט קראב, הספר השביעי.
הארי, רון והרמיוני התפצלו כדי למצוא את העטרת בין ערימות החפצים האבודים. כשהארי מצא את העטרת, הוא נלכד בידי דראקו מאלפוי ושותפיו קראב וגויל. מיד התפתח קרב אלים: קראב ניסה להרוג את רון ואת הרמיוני בעזרת הקללה הממיתה, בעוד שגויל פורק מנשקו על-ידי הארי ושותק על-ידי הרמיוני. בתוך המהומה, השרביט שמאלפוי השאיל הופל לרצפה, וקראב החליט ליצור שלהבת שדים שהבעירה את החדר ולהבותיה החלו לשרוף את החפצים החבויים שבו.
בזמן שהאש המקוללת עיכלה את החדר כולו, קראב נאבד בין הלהבות. הארי הבחין בכמה מטאטאים מגושמים, והשלושה החליטו לרכוב עליהם כדי לברוח מהדליקה. עם זאת, בעזיבתם, הארי הבחין במאלפוי ובגויל, שהיה מחוסר הכרה, והחליט להציל אותם. ביציאתם, הוא הבחין בעטרת נזרקת על-ידי שלהבת השדים, תפס בה במהירות וייעד את פניו לכיוון הדלת. בעור שיניהם הם ניצלו מאש התופת. כשיצאו מהחדר הם קרסו בהתרסקות על רצפת המסדרון, והדלת מאחוריהם נסגרה בחבטה ונעלמה. בנחיתה, הארי צפה בעטרת משמיעה צווחת כאב ונשברת בידו. הרמיוני ציינה ששלהבת שדים מסוגלת להשמיד הורקרוקסים.
הקרב על חדר הנחיצות - שלהבת שדים מעכלת את החדר
הארי הבין שכבר שעת חצות, ושוולדמורט וכוחותיו כבר הצליחו לחדור להוגוורטס. אוכלי-המוות, שהקימו את בסיסם ביער האסור, התקדמו בהמוניהם לטירה. קללות ולחשים הוטלו לכל עבר וצבעו את השמיים באדום ובירוק. דראקו וגויל נעלמו אל תוך הקרבות, והשלישייה נתקלה בכמה קוסמים ומכשפות שנלחמו אלה באלה.
הוא היה קבור למחצה תחת הריסות המסדרון, שספג מתקפה נוראית. ממגע האוויר הקר הוא הסיק שקיר הטירה פוצץ, ודביקות חמימה על לחיו בישרה לו שפניו שותתים דם. ואז הוא שמע זעקה נוראה שהפכה את קרביו, זעקת יגון אשר לא שריפה ולא לחש יכולים לעורר, והוא נעמד, מתנדנד, מפוחד יותר משהיה בכל רגע אחר באותו יום, פוחד אולי יותר משפחד כל חייו...
הרמיוני התאמצה לעמוד בתוך החורבות, ושלושה גברים אדומי שיער היו מקובצים על הרצפה ליד המקום שבו התפוצץ הקיר. הארי תפס בידה של הרמיוני, ויחד הם כשלו ומעדו על שברי עץ ואבן.
"לא – לא – לא!" זעק מישהו. "לא! פרד! לא!"
ופרסי ניער את אחיו, ורון רכן לידם, ועיניו של פרד הביטו בלי לראות, צל צחוקו האחרון חרות עדיין בתווי פניו.
- מותו של פרד וויזלי במהלך הקרב על הוגוורטס, הספר השביעי.
אל השלישייה הצטרפו פרד ופרסי וויזלי, וכל אחד מהם לחם באוכל-מוות אחר. ברדסו של אוכל-המוות שלחם בפרסי החליק מפניו, ויריבו נחשף - פאיוס ת'יקנס, שר הקסמים שהיה נתון להשפעתה של קללת האימפריוס שהטילו עליו אוכלי-המוות. פרסי פגע בו בקללת קיפוד-ים, והודיע לו על התפטרותו, בזמן שפרד פגע ביריבו בלחש משתק. אך הרגע בו הסכנה עוד לא נשקפה חלף במהרה, כשפיצוץ אדיר מוטט את הקיר ופוצץ לחלוטין את אחד מצדי הטירה. כשהארי והרמיוני צעדו דרך החורבות כדי לצפות במתרחש, הם הבינו בחרדה ובזעזוע שפרד נהרג. הארי ופרסי הסתירו את גופתו בגומחה, ופרסי המשיך להילחם, רודף אחר אוכל-המוות אוגוסטוס רוקווד.
רון ומולי רוכנים מעל גופתו של פרד וויזלי
הדרך לצריף המצווח
"תקשיב לי – רון, תקשיב לי!"
"אני רוצה לעזור – אני רוצה להרוג אוכלי-מוות –"
פניו היו מעוותים, מרוחים באבק ובפיח, והוא רעד מזעם ומיגון.
"רון, אנחנו היחידים שיכולים לעצור את כל זה! בבקשה – רון – אנחנו צריכים את הנחשית, מוכרחים להרוג את הנחשית! [...] אנחנו נילחם! [...] לא תהיה לנו ברירה אלא להילחם עד שנגיע אל הנחשית. אבל בוא לא נשכח, דווקא עכשיו, את המטרה של כל מה שאנחנו אמורים ל – לעשות פה! אנחנו היחידים שיכולים לשים לזה קץ!"
- הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי במהלך הקרב, הספר השביעי.
בזמן שהשלישייה ופרסי צפו יחד במראה הזוועתי של מותו של פרד, עוד ועוד קללות נשלחו לכיוונם מהחשכה, וגופה נפלה דרך החור שנפער בצד בית-הספר. כשהארי ניסה לגרור את פרסי מאחיו המת כדי לצאת מזירת הסכנה, אחד מעכבישי האקרומנטולה, מצאצאיו של הרעגוג, ניסה לטפס דרך החור בקיר, אך רון והארי העיפו אותו לאחור, לאחר ששני הלחשים שהם שלחו התנגשו. עם זאת, עכבישים נוספים טיפסו לצידו של המבנה, כיוון שנשלחו אל מחוץ ליער האסור, שם אוכלי-המוות הקימו את בסיסם.
הארי חדר למוחו של וולדמורט בהתאם להוראותיה של הרמיוני, כדי לראות היכן הוא ונגיני מתחבאים. הארי גילה שהוא שוהה בצריף המצווח, ושהוא ציווה על לוציוס מאלפוי למצוא את סוורוס סנייפ ולהביאו אליו.
לאחר שיצא ממוחו של וולדמורט, הארי יידע את שני האחרים במה שראה, והשניים התווכחו ביניהם מי מבינם ילך לצריף המצווח כדי להרוג את נגיני. לפני שהם הגיעו להסכמה, הטפט בראש גרם המדרגות שמאחוריו הם התחבאו נתלש על-ידי שני אוכלי-מוות רעולי פנים. הרמיוני השתמשה בלחש 'גליסאו', מה שגרם למדרגות להשתטח ולהפוך למגלשה חלקה. הארי, רון והרמיוני החליקו במורדה, עפו דרך שטיח הקיר בתחתית המדרגות, ונתקלו בקיר שמולם. כשאוכלי-המוות מיהרו לרדת במגלשה, הרמיוני צעקה: "דורו", וכך גרמה לשטיח הקיר להפוך לאבן, ולאוכלי-המוות להתנגש בה. בהמשך דרכם, הם צפו בפרופסור מקגונגל מובילה קבוצה של שולחנות מכושפים, שדהרו לפניהם ומיהרו אל תוך המהומה. השלושה לבשו את גלימת ההיעלמות ורצו במורד מדרגות נוספות.
השלושה, שהיו בלתי-נראים תחת הגלימה, מצאו את עצמם במסדרון מלא בלוחמי דו-קרב; אוכלי-מוות עם ובלי מסכות לחמו בתלמידים ובמורים. דין תומס נלחם באנטונין דולוחוב, בזמן שפרוואטי פאטיל נלחמה בטראוורס. כשהארי, רון והרמיוני עמדו יציבים ומוכנים להתערב, פיבס טס מעליהם והפיל תרמילי סנרגאלוף על אוכלי-המוות, שראשיהם כוסו בזירעונים ירוקים ומפותלים. כמה מהזירעונים הריריים יותר פגעו בגלימה מעל לראשו של רון, וגרמו לאוכל-מוות להבין שמתחתם עומד מישהו בלתי-נראה. דין ניצל את הסחת הדעת של אוכל-המוות ופגע בו בלחש משתק. דולוחוב, שהתכוון לפגוע בדין, הופתע בקללת נעילת-גוף שירתה אליו פרוואטי, עוד לפני שיכול היה להגיב.
בזמן שרצו בין הלוחמים, הארי, רון והרמיוני הבחינו בדראקו מאלפוי, שעמד בראש גרם מדרגות והתחנן בפניו של אוכל-מוות שהוא פועל לצידו. הארי שיתק את אוכל-המוות, ורון הכניס לדראקו אגרוף מתחת לגלימה, וציין בפניו שזוהי הפעם השנייה שהם מצילים אותו באותו הערב. קרבות נוספים התחוללו באולם הכניסה: יאקסלי נלחם בקרבת דלתות הכניסה מול פיליוס פליטיק, ולידם אוכל-מוות במסכה נלחם מול קינגסלי שאקלבולט. הארי כיוון קללת שיתוק לכיוונו של אוכל-המוות במסכה, אך זו החטיאה את מטרתה וכמעט פגעה בנוויל לונגבוטום, שהופיע עם זרועות מלאות בצמחי טנטקולה ארסית, שנכרכו סביב אוכל-המוות הקרוב.
הארי, רון והרמיוני המשיכו בדרכם ורצו במורד מדרגות השיש. שעון החול שציין את כמות נקודות הבית של סלית'רין התנפץ לרסיסים, ואבני אזמרגד נשלחו לכל עבר. באותו רגע, שתי גופות נפלו מהמרפסת שמעליהם, ופנריר גרייבק רץ לעבר אחת מהן ונעץ בה את שיניו. הרמיוני זרקה אותו מהגופה, שהתגלתה כזו של לבנדר בראון, וכשהוא ניסה לקום שוב על רגליו סיביל טרלוני הטיחה בראשו כדור בדולח, ומיהרה להפיל כדורים נוספים בצורה שהזכירה מכת הגשה במשחק טניס.
פנריר גרייבק רוכן מעל גופתה של לבנדר בראון
באותו רגע, הדלתות נפתחו ועכבישים ענקיים דחפו את עצמם פנימה. האגריד רץ אל עבר העכבישים, ניסה למנוע את פגיעתם ונעלם ביניהם, בזמן שהם רצו כדי להתרחק מהכשפים שכוונו לעברם. כשהארי החל לרדוף אחריו כדי להצילו, רגל מפלצתית כמעט ומחצה אותו. רגל זו הייתה של ענק, שגובהו כשבעה מטרים, והוא הטיח באחד מהחלונות העליונים את אגרופו. גרעפ, אחיו למחצה של האגריד, הסתובב לעברו של הענק, והשניים תקפו אחד את השני באכזריות. השלושה ברחו מהענקים, ובדרכם אל היער האוויר סביבם קפא. סוהרסנים מסתחררים ושחורים, עטויי ברדסים ונושמים ברשרוש, עטו לעברם. כמאה סוהרסנים סגרו עליהם, מוצצים את השמחה מהארי בהתקדמותם.
הפטרונוסים שרון והרמיוני הטילו נחלשו וכבו. הארי, שנמלא תחושת ייאוש שתשעת החודשים האחרונים העניקו לו, יחד עם האבל שחש על אובדנו של פרד, כמעט ורצה את השכחה שתתלווה לנשיקת סוהרסן. מחשבות אלה נעצרו כשארנב, חזיר בר ושועל כסופים ריחפו מעליהם והקשו על הגעתם של הסוהרסנים; היו אלה הפטרונוסים שלונה לאבגוד, ארני מקמילן ושיימוס פיניגן הטילו, בהתאמה, כדי להציל אותם. הארי, שמעולם לא חווה מאמץ כה גדול, הצליח להטיל את הפטרונוס שלו, שלבש צורת אייל, והסוהרסנים התפזרו בבהלה.
השלושה רצו בכל המהירות לערבה המפליקה, שהיוותה כניסה לצריף המצווח, כיוון שידעו שרק על-ידי השמדתה של הנחשית והבסתו של וולדמורט המלחמה תבוא לקיצה. מתנשפים ומתנשמים מריצתם, הם הגיעו לעץ וניסו למצוא את הסיקוס בגזעו, שישתק את ענפיו. רון לא ידע כיצד ללחוץ על הסיקוס, ותהה היכן נמצא קרוקשנקס, בו יכלו להיעזר. הרמיוני גערה בו והזכירה לו שהוא יכול להשתמש ביכולות הקסם שלו, וכך הוא השתמש בלחש הריחוף כדי להרים מקל ולפגוע בסיקוס, ומנע את תזוזת העץ. למרות שהארי לא היה שלם עם הבאתם של רון ושל הרמיוני בדיוק למקום שאליו ציפה ממנו וולדמורט להגיע, הוא הבין שהריגתה של הנחשית היא דרכם היחידה להינצל, ובשל כך, שלושתם הזדחלו אל תוך המחילה המוסתרת שהובילה לצריף המצווח.
מותו של סנייפ
"היית לי משרת טוב ונאמן, וצר לי על מה שצריך לבוא כעת."
"אדון –"
"שרביט הבכור אינו יכול לשרת אותי נאמנה, סוורוס, כי לא אני הוא בעליו האמתי. שרביט הבכור שייך לקוסם שהרג את בעליו הקודם. אתה הרגת את אלבוס דמבלדור. כל עוד אתה חי, סוורוס, שרביט הבכור לא יוכל להיות שלי."
- וולדמורט לפני הריגתו את סוורוס סנייפ, הספר השביעי.
לפני שהגיעו לסוף המחילה, הארי כיסה עצמו בגלימת ההיעלמות וכיבה את אור שרביטו. הוא החל לשמוע רעשים שמקורם בחדר הקרוב אליו, שנחסם בארגז ישן. דרך הרווח הזעיר בין הארגז לקצה המחילה, הארי הבחין בנגיני, מתפתלת בכדור הכוכבים המכושף שנועד להגן עליה, וביד לבנה ארוכת אצבעות ששיחקה בשרביט.
סנייפ, שהיה במרחק סנטימטרים ספורים ממקום מחבואו של הארי, הודיע לוולדמורט שההגנות סביב הטירה מתפרקות. סנייפ הציע להביא את פוטר לצריף המצווח, אך וולדמורט דחה את ההצעה, ושינה את נושא השיחה כשסיפר על כוחותיו הרגילים של שרביט הבכור, שאינם משתווים לאלה שמיוחסים לו באגדות. סנייפ התחנן בפניו של וולדמורט שייתן לו לחזור לזירת הקרב כדי למצוא את פוטר, אך וולדמורט דחה זאת שוב, וציין שהנער יגיע אליו בעצמו, מכיוון שהוא ישנא לראות את הסובבים אותו מתים בשבילו, ויעשה כל שביכולתו כדי למנוע זאת. וולדמורט ציין שהוראותיו לאוכלי-המוות היו ברורות: עליהם ללכוד את פוטר בחיים - את חבריו ואת שותפיו ניתן להרוג, אך לא את פוטר עצמו.
סנייפ מחה, וקיווה לחזור ולהביא לוולדמורט את פוטר, אך וולדמורט דחה אותו שוב בכעס, ושאל את סנייפ מדוע שני השרביטים שהוא עשה בהם שימוש - שרביטו שלו ושרביטו של לוציוס מאלפוי - לא הצליחו להשמיד את הנער. וולדמורט סיפר לסנייפ שאחרי ששני השרביטים אכזבו אותו, הוא ביקש להשתמש בשרביט הבכור, הנקרא גם מטה המוות או שרביט הגורל, ושהוא גנב אותו מקברו של אלבוס דמבלדור. סנייפ התחנן שוב למצוא את הילד, אך וולדמורט התעלם ממנו וסיפר לו שהוא החל לתהות מדוע שרביט הבכור אינו מתפקד במלוא כוחותיו, ושלדעתו מצא את התשובה.
"הבט... בי..."
וולדמורט אמר לסנייפ שהוא היה משרת נאמן ומשמעותי, ושצר לו על מה שעליו לעשות. הוא הסביר ששרביט הבכור לא משרת אותו נאמנה מכיוון שהוא אינו בעליו האמתי של השרביט, ששייך לקוסם שהרג את בעליו הקודמים. וולדמורט, שהאמין שסנייפ זכה בשרביט כשהרג את אלבוס דמבלדור, סבר שכל עוד סנייפ חי, שרביט הבכור לא יוכל לשרת אותו. על כן, הוא האמין שעל סנייפ למות כדי שהוא עצמו יוכל להפוך לאדון על השרביט.
וולדמורט הצליף בשרביט הבכור, וכלובה של נגיני החל להתגלגל באוויר. סנייפ צרח כשהכלוב בלע את ראשו ואת כתפיו. ללא נקיפות מצפון, וולדמורט ציווה בלחשננית על נגיני להרוג את סנייפ, וסנייפ צרח כשמלתעותיה פילחו את צווארו. וולדמורט, שהאמין כעת שהשרביט ימלא את כל מבוקשו, כיוון אותו אל כדור הכוכבים וגרם לו להינתק מסנייפ, שקרס הצידה בעוד הדם נשפך מהנקבים בצווארו. מבלי להפנות מבט לאחור, יצא וולדמורט מהחדר כשהנחשית הענקית בעקבותיו, מוגנת בכלובה.
לאחר שוולדמורט עזב את הצריף עם נגיני, הארי הצביע עם שרביטו לעבר הארגז שחסם את ראייתו, וגרם לו להתרומם מעט באוויר ולרחף הצידה. הארי נכנס לחדר, מבלי לדעת מדוע הוא מתקרב לנסיך חצוי-הדם, מבלי לדעת מה הוא מרגיש למראהו של סנייפ ושל אצבעותיו המתאמצות לעצור את זרימת הדם מצווארו. הארי הוריד את גלימת ההיעלמות והביט באדם ששנא כל-כך. עיניו השחורות של סנייפ נפערו כשראה את הארי, והוא ניסה לפתוח את פיו. כשהארי רכן מעליו, סנייפ אחז בגלימתו של הארי ומשך אותו אליו.
"הבט... בי..." הוא לחש.
העיניים הירוקות פגשו בעיניים השחורות, אבל כעבור שנייה גז ונעלם דבר-מה במצולות העיניים הכהות יותר, והותיר אותן ריקות ואטומות. היד שהחזיקה בהארי נשמטה על הרצפה, וסנייפ חדל לנוע.
- סנייפ מוסר להארי את זיכרונותיו לפני מותו, הספר השביעי.
סנייפ, בקושי חי, ביקש מהארי: "קח... את זה... קח". קומץ חומר כסוף, שלא היה נוזל ולא גז, זלג מפיו, מאוזניו ומעיניו. הרמיוני זימנה בקבוק בו-במקום, והארי הכניס את החומר הכסוף לבקבוק בעזרת שרביטו. כשהבקבוק התמלא, אחיזתו של סנייפ בגלימתו של הארי נרפתה, והוא ביקש להביט אל תוך עיניו הירוקות של הארי. הארי הביט אל עיניו השחורות של סנייפ, לפני שראה דבר-מה נעלם בתוכן. היד שאחזה בגלימתו נפלה לרצפה, וחייו של סנייפ דעכו וכבו.
שעה של הפסקת אש
"יש לכם שעה אחת. דאגו למתים שלכם בכבוד הראוי. טפלו בפצועים."
- לורד וולדמורט מכריז על שעה של הפסקת אש, הספר השביעי.
לאחר שחזה במותו של סנייפ, הארי שמע את קולו המוגבר של לורד וולדמורט, שפנה לכל הנמצאים בהוגוורטס ובהוגסמיד לפנות את המתים בכבוד הראוי ולטפל בפצועים. כמו כן, הוא פנה להארי באופן אישי ונתן לו שעה אחת להיכנע, ולא - ייאלץ להרוג את כולם.
הארי, רון והרמיוני חזרו להוגוורטס דרך המחילה. רון והרמיוני מיהרו פנימה, אל האולם הגדול, שם מגני הטירה התאחדו, הפצועים קיבלו טיפול והמתים רוכזו והושכבו על הרצפה. הארי הבחין בגופותיהם של פרד וויזלי, של רמוס לופין ושל נימפדורה טונקס בין שאר ההרוגים. הארי, שלא יכול היה לשאת את המראות ואת האשמה שחש, רץ למשרד המנהל, בו כל הדיוקנאות התלויים על הקיר היו ריקים, וניגש להגיגית של דמבלדור.
 |
 |
|
שעה של הפסקת אש: מגני הטירה מתכנסים, חולקים כבוד לחללים ומטפלים בפצועים |
זיכרונותיו של סנייפ
מקצה שרביטו פרצה האיילה הכסופה: היא נחתה על רצפת המשרד, חצתה אותה בדילוגים וזינקה מבעד לחלון. דמבלדור הביט בה מתרחקת, וכשזוהרה הכסוף דעך הוא חזר והביט בסנייפ. עיניו היו מלאות דמעות.
"אחרי כל הזמן הזה?"
"תמיד," אמר סנייפ.
- דמבלדור וסנייפ משוחחים על אהבתו הנצחית של סנייפ כלפי לילי, הספר השביעי.
הארי שפך את זיכרונותיו של סנייפ אל ההגיגית. כדי להתרחק ממחשבותיו שלו, הוא צלל אל תוך הקערה, ומצא את עצמו במגרש משחקים. ילד קטן וצעיר, שהארי ניחש שהיה סנייפ, צפה בשתי בנות - פטוניה ולילי אוונס - והסתתר מאחורי השיחים. לאחר שלילי הראתה לאחותה הגדולה כמה טריקים משונים מבלי שידעה שהיא מבצעת קסמים, סנייפ התגלה בפניהן, סיפר ללילי שהיא מכשפה ולעג לפטוניה על היותה מוגלית. לילי, שנעלבה כשכינה אותה מכשפה, צעדה אחרי אחותה הכועסת, והשאירה את סנייפ מאוכזב. נראה היה שהוא תכנן את פגישתם זמן רב, ושהוא ציפה לתוצאות אחרות.
התמונה התמוססה והתגבשה מחדש: סנייפ סיפר ללילי על הוגוורטס ועל קסמים, ובין היתר על אזקבאן ועל הסוהרסנים. כשלילי שאלה על הוריו של סנייפ, הוא סיפר שהם עדיין רבים ביניהם, מה שהעיד על חיי המשפחה המרירים שהיו לו. כשפטוניה הגיעה והעליבה את סנייפ, ענף עץ נותק ונפל על ראשה. לילי עזבה את המקום, לאחר שהאשימה את סנייפ בשבירת הענף, והשאירה אותו מאוכזב ומבולבל.
התמונה השתנתה לזיכרון חדש. סנייפ עמד ברציף תשע ושלושה רבעים, לצד אישה דקה וחמוצת פנים, שהארי שיער כי היא אמו של סנייפ. סנייפ התבונן במשפחתה של לילי, וראה את פטוניה ואת לילי מתווכחות ביניהן: פטוניה כינתה את לילי מופרעת בשל היותה מכשפה, ולילי ענתה לה שזה לא מה שפטוניה חשבה כשהיא החליטה לכתוב מכתב לפרופסור דמבלדור, כדי לבקש רשות להצטרף להוגוורטס גם היא. פטוניה הנבוכה הבינה שלילי וסנייפ נכנסו לחדרה וקראו את המכתב שקיבלה, ועל כן כעסה ועלבה בהם, והשתיים נפרדו בתנאים עגומים אלה.
התמונה התחלפה שוב, וסנייפ נכנס לתא ברכבת הוגוורטס אקספרס בה נמצאה לילי יחד עם עוד שני בנים. לילי הייתה מדוכאת ממילותיה הפוגעות של אחותה. סנייפ התכוון לומר שהיא רק מוגלית, אך במקום זה הודיע ברשמיות שהם סוף-סוף בדרכם להוגוורטס. כשהוא ציין ש'חסר' שהיא לא תמוין לבית סלית'רין, אחד מהבנים, ג'יימס פוטר הצעיר, אמר בבוז לחברו סיריוס בלק שהוא מעדיף לעזוב את הוגוורטס מאשר להתמיין לסלי'תרין, ושהוא עצמו מעדיף להתמיין לבית גריפינדור. סנייפ פתח בוויכוח עם סיריוס ועם ג'יימס, עד שלילי הכעוסה ביקשה ממנו לעבור איתה לתא אחר. התמונה התחלפה פעם נוספת, עתה באולם הגדול שבהוגוורטס, בו סנייפ צפה בטקס המיון המתרחש. לילי מוינה לגריפינדור, לצערו המובהק של סנייפ, וכמוה גם רמוס לופין, פיטר פטיגרו, ג'יימס פוטר וסיריוס בלק. סנייפ מוין לבסוף לסלית'רין, וכשהוא מיהר לשולחן הבית, המדריך, לוציוס מאלפוי, טפח על שכמו.
התמונה השתנתה, ולהארי נגלו סנייפ ולילי המתעמתים. לילי החליטה שהם עדיין חברים, אף-על-פי שהיא כלל אינה מחבבת את אלה איתם סנייפ מסתובב, ובמיוחד לא את אייברי ואת מאלסיבר. סנייפ השיב שג'יימס פוטר וחבריו מתנהגים גם-כן שלא בהתאם להתנהגותה של לילי, ורמז על כך שלופין הינו אדם-זאב. הוויכוח הסתיים כשלילי ביקרה את ג'יימס, וקראה לו 'נוד נפוח', לסיפוקו הרב של סנייפ. התמונה התפוגגה בפעם השישית, והארי צפה בזיכרון שראה במהלך שיעורי הלטת הכרה בשנתו החמישית. הארי שמר מרחק מהמתרחש, והעדיף שלא לראות את הזיכרון שנית. הזיכרון נגמר כשסנייפ כינה את לילי 'בוצדמית', והתמונה התחלפה לשעת לילה, בכניסה למגדל גריפינדור. סנייפ התחרט על שעשה, ואיים לישון מחוץ למגדל במידה שהיא לא תסכים לראותו. על-אף התנצלויותיו העמוקות והנואשות, התנהגותו נמאסה על לילי, שלא סלחה לו, וביקרה שוב את היותו חבר של תלמידים עם שאיפות להפוך לאוכלי-מוות. היא עזבה אותו, והתמונה התמוססה.
הארי התוודע פעם נוספת לכך שסנייפ היה זה שחשף את נבואתה של סיביל טרלוני (מבלי שידע שהיא מתייחסת ללילי ולמשפחתה) בפני וולדמורט, ובכך גרם לו לתקוף את הפוטרים כדי למנוע את התגשמותה. אמנם סנייפ ביקש מוולדמורט לחוס על חייה של לילי, אך הוא עדיין חשש לחייה, ולכן פנה לדמבלדור והתחנן בפניו שיגן על הפוטרים. דמבלדור הסכים לבקשתו, והבטיח לו שהמשפחה שמורה תחת לחש הפידליוס. בתמורה, סנייפ נהיה סוכן כפול עבור מסדר עוף החול וריגל אחר וולדמורט, תוך שהוא משתמש ביכולות ביאור ההכרה שלו כדי להסתיר את בגידתו מאדונו. למרות ניסיונותיו של סנייפ להגן על לילי, הוא הרגיש אשם במותה כשהפוטרים נבגדו על-ידי שומר הסוד שלהם, פיטר פטיגרו.
סנייפ מחבק את גופתה של לילי פוטר ביגון
התמונה התפוגגה, וכעת ניצב הארי במשרדו של דמבלדור. סנייפ, שהיה שבור ממותה של לילי וקיווה למות יחד איתה, ישב שמוט בכיסאו, ודמבלדור הביט בו במבט עגום. סנייפ שאל מדוע דמבלדור נכשל בהגנת לילי ומשפחתה, ונענה שהמשפחה שמה את האמון שלה באדם הלא נכון, בדומה לסנייפ עצמו, שבטח בוולדמורט שיחוס על חייה. דמבלדור יידע את סנייפ שבנה, הארי, שרד, והוסיף שאם הוא באמת אהב את לילי, עליו להגן כעת על הארי בחזרתו של וולדמורט. סנייפ הסכים בעל כורחו, לאחר שדמבלדור הבטיח שלעולם לא יגלה את דבר הגנתו של סנייפ על בנו של ג'יימס פוטר.
מזיכרונותיו, הארי למד שסנייפ נותר תמיד נאמן לדמבלדור בשל ניסיונו של זה להציל את לילי אוונס, ניהל ריגול מסוכן והיה לסוכן כפול - הוא הגן על הארי וסיפק לדמבלדור מידע שקיבל מאוכלי-המוות בעודו מעמיד פנים של משרתו הנאמן של וולדמורט, על-ידי העברת מידע אל וולדמורט בהתאם להוראותיו של דמבלדור. עם זאת, סנייפ דרש מדמבלדור לשמור בסוד את אהבתו העמוקה ללילי, שהייתה הסיבה לשינוי נאמנויותיו. דמבלדור נענה לבקשה בחיוב.
הזיכרונות העידו על פציעתו הקשה של דמבלדור, שנגרמה מעט לפני שנתו השישית של הארי כתוצאה מקללה חזקה שהייתה עצורה בטבעת של גונט, אחד מההורקרוקסים של וולדמורט. על-אף העובדה שידיעותיו הרבות של סנייפ בתחום אומנויות האופל אפשרו לו להאט את התפשטותה, הקללה הייתה מביאה למותו בתוך כשנה. דמבלדור, שהיה מודע לכך שוולדמורט הורה לדראקו מאלפוי להרוג אותו, ביקש מסנייפ להרוג אותו במקומו כדי שנשמתו של הנער לא תוזק, וכדי שמותו האיטי והכאוב שלו יימנע.
תחילה סנייפ סירב, ושאל על ההשפעות של ביצוע המעשה על נשמתו שלו. דמבלדור ענה שההשפעה של עשיית טובה לאדם זקן אינה משתווה כלל לנזקים של רצח על נשמתו של אדם, ובכך קיבל את הסכמתו. סנייפ למעשה כלל לא רצח את דמבלדור, אלא מילא את הוראותיו, דחה את מותו ומנע ממנו מוות מייסר. בזיכרון, דמבלדור מספר לסנייפ שכשוולדמורט ישמור על נגיני ויגן עליה בקסמים תחת השגחתו, יהיה עליו לספר להארי על היותו ההורקרוקס השביעי של וולדמורט, אותו הוא ייצר ללא כוונה, ושעל הארי למות כדי לגרום למותו השלם של וולדמורט. סנייפ חש מנוצל, וכעס על כך שדמבלדור גרם לו להגן על בנה של לילי רק כדי להורגו בסופו של דבר. דמבלדור שאל אם הוא פיתח רגשות כלפי הילד, אך סנייפ דחה את האפשרות על הסף והטיל את הפטרונוס שלו, שלבש צורת איילה כסופה. דמבלדור שאל את סנייפ ברגע דרמטי אם "אחרי כל הזמן הזה" אהבה ללילי עוד קיימת בו. סנייפ ענה שאהבתו אליה תהא "תמיד".
"לילי... אחרי כל הזמן הזה?"
בזיכרונות אלה מתגלים פרטים נוספים המסבירים כמה ממעשיו של סנייפ: התמונות המתחלפות מראות את דיוקנו של דמבלדור מורה לסנייפ לתת לוולדמורט את התאריך הנכון ליציאתו של הארי מבית משפחת דרסלי, כדי להגביר את הביטחון של וולדמורט בנאמנותו. כמו כן, סנייפ הוא זה שהגה את הרעיון להשתמש בשיקוי פולימיצי כדי לשפר את בטיחותו של הארי. למעשה, סנייפ נפגש עם מנדנגוס פלצ'ר בפונדק, ובעזרת לחש קונפונדוס גרם לו להציע את רעיון שבעת הפוטרים, מבלי שזהותו תתגלה.
התמונה התחלפה שוב, וסנייפ נראה דואה על מטאטא בליל קרב שבעת הפוטרים. מלפניו טסו לופין וג'ורג' וויזלי, שלבש את צורתו של הארי. סנייפ הטיל את קללת הסקטומסמפרה על אוכל-מוות כדי למנוע ממנו לפגוע בלופין, אך הקללה החטיאה את מטרתה, פגעה בג'ורג' וניתקה את אוזנו. בתמונה הבאה, סנייפ ישב בחדרו של סיריוס בכיכר גרימולד 12, ובכה בעודו קורא את מכתבה של לילי לסיריוס. הוא לקח איתו את הדף שהכיל את חתימתה של לילי, קרע לשניים את התצלום שלה עם הארי, לקח איתו את תמונתה ועזב.
לאחר מכן, סנייפ נראה במשרד המנהל. דיוקנו של פיניאס ניגלוס יידע את סנייפ בכך שהרמיוני והארי שוהים ביער דין, ודיוקנו של דמבלדור, שנראה מאושר למדי, הורה לסנייפ להשתיל במקום את חרבו של גודריק גריפינדור מבלי שייראה. סנייפ ענה שהוא חשב על תכנית, לקח עמו את החרב האמתית, שהוסתרה מאחורי דיוקנו של דמבלדור, ועזב את המקום. הארי חזר אל דמותו, יצא מההגיגית, ונשכב על השטיח באותו חדר בדיוק אותו ראה את סנייפ עוזב.
הזיכרונות בהם הארי צפה הסבירו את הסיבה לתחנוניו של סנייפ בפני וולדמורט שייתן לו למצוא את הארי, מעט לפני מותו - הוא ראה את נגיני בכדור הכוכבים שלה. בעוד שהוא כביכול מציע ללכוד את הארי כדי שוולדמורט יוכל להרגו, הוא למעשה רצה למצוא את הארי כדי למסור לו מידע חשוב זה, שהארי צפה בו אחר-כך בהגיגית. וולדמורט הרג את סנייפ לפני שהוא יכול היה לספר להארי שהוא הורקרוקס לפי הוראתו של דמבלדור, אך באופן פלא, הארי עצמו היה עד למותו של סנייפ בצריף המצווח, וסנייפ, במאמץ אחרון לסייע, העביר אליו את זיכרונותיו, וביניהם את המידע שהיה על הארי לקבל.
הקרבתו של הארי
סוף-סוף, האמת. כששכב ופניו לחוצים אל השטיח המאובק במשרד שבו חשב פעם שהוא לומד את סודות הניצחון, הארי הבין סוף-סוף שמעולם הוא לא יועד להישאר בחיים. תפקידו היה לפסוע בשלווה אל זרועותיו המזמינות של המוות. בדרך הוא היה אמור להיפטר מן הקשרים האחרונים של וולדמורט אל עולם החיים, כך שכאשר ישליך לבסוף את עצמו בדרכו של וולדמורט ולא ירים שרביט להגן על עצמו, הסוף יהיה נקי, והמטלה שהיתה אמורה להתבצע במכתש גודריק תושלם: שניהם לא יחיו, שניהם לא ימשיכו להתקיים.
- הארי מבין את הצורך במותו, הספר השביעי.
לאחר שצפה בזיכרונותיו של סנייפ, הארי סוף-סוף ידע את האמת: ייעודו שלו לא היה לחיות, אלא להיפטר מההורקרוקסים של וולדמורט ולצעוד ברוגע בדרכו אל המוות. כשהוא שכב במשרד המנהל, הארי חש בעתה ופחד מהידיעה שייאלץ להיהרג. הוא התיישב באטיות, והיה מודע יותר מאי-פעם לנוכחותו של גופו החי. הוא הבין שדמבלדור תכנן את מותו כדי להביא לתבוסתו של וולדמורט, שמשך חייו היה תלוי רק במשך הזמן הדרוש להשמדת ההורקרוקסים, ושתכנית זו מנעה את סיכונם של אחרים, שכן המשימה המסוכנת הייתה תחת אחריותו של מי שבכל-אופן כבר סומן למות. מותו לא יהיה טרגי, הוא הבין, אלא צעד לעבר סיומה של מלחמת הקוסמים השנייה.
.png)
הארי המבועת לאחר שהבין את שעליו להקריב
עם זאת, הארי חש שדמבלדור הפריז בהערכתו, שכן נגיני, ההורקרוקס האחרון, תשמור את וולדמורט בחיים גם לאחר מותו שלו. הוא ידע שרון והרמיוני ייאלצו להמשיך ולנסות להשמיד את הנחשית, והוא ידע שפרידות ונתינת הסברים יהוו בזבוז של זמן יקר. לכן, כדי שלא להיתקל באף אחד, הוא לבש את גלימת ההיעלמות, ירד במדרגות בדרכו ליער האסור ונתקל בנוויל, שעסק בפינוי גופות יחד עם אוליבר ווד. הארי הבחין שהשניים מפנים את גופתו של קולין קריווי, שככל הנראה חמק לתוך הקרב על-אף היותו קטין.
הארי הציץ מבעד לכניסה לאולם הגדול, שם אנשים כרעו לצד המתים וניחמו אלה את אלה. הוא לא איתר את הרמיוני, את רון, את ג'יני, את שאר בני משפחת וויזלי או את לונה. כדי לוודא שנגיני תיהרג הוא פנה אל נוויל, וביקש ממנו להרוג את הנחשית אם תינתן לו ההזדמנות. כעת, בדומה לדמבלדור, הארי ידע שיש תכנית גיבוי, ושגם לאחר מותו יהיו לפחות שלושה אנשים שיופקדו על משימת השמדת ההורקרוקסים של וולדמורט.
תחת גלימת ההיעלמות הארי המשיך בדרכו, אך עצר כשראה את ג'יני מנחמת ילדה קטנה ופצועה שרצתה לראות שוב את אימה. הארי התפתה לצעוק לג'יני, אך חלף על-פניה ועל-פני הילדה מבלי לדבר. כשהוא ראה את בקתתו של האגריד באפלה, חשוכה וריקה, הוא נזכר בכל ביקוריו בה, ובמיוחד בעוגיות הקשות של האגריד, בפעם ההיא בה רון הקיא חלזונות ובדרקונית נורברטה. כשהוא הגיע לקצה היער, הוא חש בצינה שעלתה מחבורה קרובה של סוהרסנים. מכיוון שכוחותיו אזלו, הוא כבר לא היה מסוגל להפיק פטרונוס, ולמרות הצורך במותו הוא הרגיש שרגליו כבר לא יוכלו לשאת אותו, שהמשחק נגמר, שהסניץ' כבר נתפס. במחשבותיו על הסניץ', הארי נזכר בסניץ' שירש מדמבלדור, והוציא אותו מנרתיקו. היה זה הסניץ' שתפס במשחק הקווידיץ' הראשון שלו, והוא החל להבין את ייעודו.
הכיתוב על הסניץ', "אני נפתח לקראת הסוף", נראה לו סוף-סוף הגיוני: זה היה הסוף. הארי קירב את המתכת הזהובה לשפתיו ולחש "אני עומד למות". המעטפת המתכתית נשברה, והארי האיר את תכולתה בשרביטו של דראקו, מתחת לגלימה. הוא גילה אבן שחורה, עם סדק אנכי לאורך מחציתה. אותו קו לאורך אבן האוב סימן את שרביט הבכור, וסביבו היה מצויר שאר סמל אוצרות המוות. הארי, שידע ששימוש באבן לא באמת יחזיר את יקיריו אליו אלא יקרב אותו אליהם, עצם את עיניו והפך את האבן בידו שלוש פעמים.
הארי פתח את עיניו וראה לפניו דמויות - מוצקות פחות מאנשים חיים, אך מוחשיות הרבה יותר מרוחות רפאים - שהתקדמו לעברו בחיוכים אוהבים על פניהן. היו אלה צלליהם של ג'יימס פוטר, של סיריוס בלק, של רמוס לופין ושל לילי אוונס, שעל פניה היה מרוח החיוך הרחב ביותר. לילי אמרה להארי שהוא היה כל-כך אמיץ, וסיריוס הרגיע אותו כשאמר שהמוות כלל אינו כואב. הארי, פונה בעיקר ללופין, אמר להם שהוא כלל לא רצה במותם, במיוחד בשל העובדה שלופין לעולם לא יזכה להכיר את בנו. לופין אמר שהוא מקווה שבנו יבין שהוא מת כדי לאפשר לו לחיות חיים מאושרים יותר. ג'יימס אמר שהם יישארו איתו עד לרגעו האחרון, וסיריוס הוסיף שהשאר לא יוכלו לראותם, מכיוון שהם חלק מהארי ומכיוון שהם אינם גלויים לאף אחד מלבדו.
הם המשיכו בדרכם. צינת הסוהרסנים כלל לא השפיעה על הארי; חבריו לדרך תפקדו בתור פטרונוסים, והארי התקדם אל תוך היער במטרה למצוא את וולדמורט. נוכחותם של יקיריו העניקה להארי אומץ, והוא חש כי ראשו מתנתק מגופו. לפתע, הוא שמע רעשים בסמוך למקום הימצאותו, ויאקסלי ודולוחוב הגיחו מאחורי עץ קרוב. יאקסלי, שהיה משוכנע כי שמע רחשים, הציע שהארי מסתתר מתחת לגלימת ההיעלמות שלו. עם זאת, השניים הגיעו למסקנה שככל הנראה מדובר בחיה כלשהי, וכי זמנו של הארי להופיע ביער הגיע לקיצו. על כן, הם הצטרפו לשאר אוכלי-המוות וחיכו לקבל הוראות חדשות.
הארי, שידע שהם יובילו אותו למקום הימצאותו של וולדמורט, עקב אחריהם, כשהוריו מחייכים אליו בתמיכה. לאחר דקות ספורות, הוא חזה ביאקסלי ובדולוחוב מפלסים את דרכם אל תוך קרחת יער שהייתה שייכת להרעגוג המפלצתי. באמצע הקרחת עמדה מדורה, ומסביבה ניצב קהל של אוכלי-מוות ערניים ושקטים. הארי ראה שני ענקים יושבים בשולי הקבוצה, את פנריר גרייבק לועס את ציפורניו הארוכות, את ראול טופח על שפתו המדממת, ואת לוציוס מאלפוי, שנראה היה מובס ומבועת, בעוד שעיניה השקועות של נרקיסה היו מלאות חשש.
.png) |
 |
 |
|
הארי שואב תמיכה מיקיריו, "אני נפתח לקראת הסוף", הארי מקריב עצמו |
וולדמורט עמד בראש מורכן, ידיו הלבנות עוטפות את שרביט הבכור שלפניו כאילו היה עסוק בתפילה או בחשיבה דקדקנית. מאחוריו התפתלה לה נגיני בתוך כלובה המכושף והמנצנץ. וולדמורט הרים את ראשו בבואם של דולוחוב ושל יאקסלי, והשניים דיווחו לו שהארי לא נראה בשום מקום. וולדמורט אמר שהוא חשב שהארי יבוא, אך שככל הנראה טעה. הארי סתר את דבריו של וולדמורט בקולניות, בזמן שאבן האוב החליקה מבין ידיו, והוריו, סיריוס ולופין נעלמו כלא היו.
"הארי פוטר... הילד שנשאר בחיים... מגיע אל מותו."
- וולדמורט פוגש בהקרבתו של הארי, הסרט השמיני.
כשהוא צעד אל תוך קרחת היער, ובינו לבין וולדמורט הפרידו רק כמה צעדים, אוכלי-המוות הזדקפו בהתרגשות והענקים שאגו. וולדמורט קפא במקומו, עיניו האדומות מביטות בהארי, שהתקדם לעבר המדורה המפרידה ביניהם. האגריד, שהיה קשור וכבול לעץ, צעק נואשות: "הארי! לא!", אך השתתק שוב בהינף שרביטו של ראול. בלטריקס הנמרצת הניעה בלהט את מבטה מוולדמורט להארי, ורק להבות המדורה והנחשית, שהמשיכה להתפתל בכלובה המנצנץ, הן שהעזו לנוע ולו במעט. וולדמורט הרים את שרביטו. הארי ראה את תנועת הפה, והבזק אור ירוק, והכל נעלם.
בלימבו עם אלבוס דמבלדור
"אבל אתה מת," אמר הארי.
"אה, כן," אמר דמבלדור, כאילו אין בזה שום דבר מיוחד.
"אז... גם אני מת?"
"אהה," אמר דמבלדור, וחיוכו התרחב עוד יותר. "זאת השאלה, לא? בסיכומו של דבר, נערי היקר, אני חושב שהתשובה היא לא."
- הפגישה בין הארי לדמבלדור, הספר השביעי.
הארי מצא את עצמו שוכב בשקט עם פניו כלפי מטה, לגמרי לבדו. הוא הבין במהרה כי הוא ככל הנראה חי וקיים, כיוון שחוש המישוש שלו תפקד, מה שהוביל אותו לגלות שהוא שוכב על משטח כלשהו. לאחר שהגיע למסקנה זו, הוא גילה גם שהוא ערום, עובדה שסיקרנה אותו אך לא גרמה לו דאגה, בשל היותו לבד. הוא תהה אם יוכל גם לראות מלבד למשש, וגילה שאכן כך. הוא צפה בסביבתו - ערפל בוהק, מכוסה בענני אדים, שעוד לא התגבשו לצורה ממשית. הרצפה עליה הוא שכב נראתה לבנה ושטוחה, ולא הייתה חמה או קרה במיוחד. כשהוא התיישב, הוא גילה גם כי הוא אינו מרכיב את משקפיו, וברגע זה הוא החל לשמוע רחש: פעימות של גוף כלשהו, שנאבק וחובט. הרעש היה מעורר רחמים, אך יחד עם זאת גם מעט מביש ומביך, והארי הרגיש כי הוא מצותת למשהו סודי ומחפיר. הוא הצטער על כך שאיננו לבוש, ומיד אחר-כך הופיעה לצידו גלימה.
כשהוא הביט בסביבתו ביתר תשומת לב, הארי ראה תקרת זכוכית קמורה וענקית שנצצה מעליו, והוא החל לשער שאולי מדובר בארמון כלשהו. כשהסתובב באטיות במקומו, סביבתו כאילו המציאה את עצמה והתגבשה לנגד עיניו: לפניו ניצב חלל רחב ופתוח, שהיה גדול הרבה יותר מהאולם הגדול. הארי התחלחל כשהוא הבחין בגוף שגרם לרעשים: צורתו הייתה של פעוט קטן ועירום שהתכרבל על הרצפה, בעל עור מחוספס וגס, שהיה מונח בבדידות במקום בו השאירו אותו, מתחת לכיסא, ונאבק כדי להסדיר את נשימתו. הארי פחד מהגוף ונרתע ממנו, מעדיף שלא להתקרב אליו על-אף גודלו הקטן ועל-אף שהיה שברירי ופצוע. קול הודיע להארי שהוא לא יוכל לעזור ליצור, והוא הופתע לגלות מאחוריו את אלבוס דמבלדור, לבוש בגלימה בצבעי כחול, צועד לעברו. שתי ידיו היו לבנות ונטולות פגם.
הארי פוטר בלימבו, היצור בעל העור הגס והמחוספס מכורבל ומייבב
דמבלדור הוביל את הארי לשני מושבים שהיו בקרבתם, הרחק מהמקום בו שכב הגוף השברירי. הוא נראה כל כולו בדיוק כפי שהארי זכר אותו. מכיוון שידע שדמבלדור מת, הארי שאל אם עובדה זו חלה גם לגביו, והסיק, בעידודו של דמבלדור, שמכיוון שהוא הקריב את עצמו במודע, פיסת נשמתו של וולדמורט שהייתה טמונה בתוכו הושמדה; נשמתו של הארי הייתה כעת שלו לחלוטין. כשנשאל על-ידי הארי אודות היצור הקטן שרעד וייבב, דמבלדור השיב כי מדובר במשהו שכבר אין ביכולתם לעזור לו.
"והיו לו פערי ידע גדולים, הארי! וולדמורט לא טורח לנסות ולהבין מה שאין לו ערך בעיניו. בכל הנוגע לגמדוני-בית ולסיפורי ילדים, לאהבה, לנאמנות ולתמימות - וולדמורט לא יודע דבר, ודבר הוא לא מבין. דבר. זה שיש להם כוח שעולה על כוחו, כוח שמעבר לכל קסם, זאת אמת שהוא לא הצליח לתפוס."
- אלבוס דמבלדור על בורותו של וולדמורט, הספר השביעי.
הארי שאל כיצד ייתכן שהוא איננו מת, למרות שוולדמורט השתמש בקללה הממיתה ואיש לא הקריב את עצמו למענו. דמבלדור הסביר להארי שהוא ההורקרוקס השביעי, הורקרוקס שוולדמורט כלל לא התכוון ליצור. כשוולדמורט רצח את הוריו של הארי, וניסה לרצוח גם את הארי התינוק, נשמתו התפרקה; וולדמורט איבד לא רק את גופו, אלא גם חלק מנשמתו שנקשר להארי. וולדמורט, בבורותו, השתמש בדמו של הארי כדי לבנות מחדש את גופו ב-1995, בבית הקברות של הנגלטון הקטנה. בשל כך, כשדמו של הארי זרם בעורקיו של וולדמורט, הגנתה של לילי חלה בתוך שניהם, וכך, בעודו חי, וולדמורט שימר את הגנתה ואיפשר להארי לחיות גם הוא.
הארי שאל מדוע שרביטו שבר את השרביט השאול של וולדמורט. דמבלדור השיב בעודו מזכיר את הקרב בבית הקברות של הנגלטון הקטנה, בסוף שנתו הרביעית של הארי בהוגוורטס. באותו לילה וולדמורט הכפיל את הקשר בינו לבין יריבו - לא רק שחלק מנשמתו שכנה בגופו של הארי, אלא שעתה הוא השתמש בדמו של יריבו כדי לבנות לעצמו גוף, דם שהכיל את קרבנה של לילי פוטר. אם לא די בקשר העצמתי הזה, וולדמורט ניסה לתקוף את הארי בשרביט שליבתו תואמת לליבת שרביטו של הארי, והשרביטים הגיבו באופן בלתי צפוי - פריורי אינקנטאטם. במהלך הקרב הארי קיבל בברכה את האפשרות שהוא עלול למות, דבר שוולדמורט מעולם לא הצליח לעשות; אומץ ליבו ניצח, ושרביטו גבר על שרביטו של וולדמורט. כשזה קרה, דבר נוסף קרה בין שני השרביטים, דבר ששיקף את הקשר שבין בעליהם: שרביטו של הארי ספג קצת מכוחו ומתכונותיו של וולדמורט, כלומר הכיל מעט מוולדמורט עצמו.
מכאן, שבמהלך קרב שבעת הפוטרים שרביטו של הארי זיהה את וולדמורט כשרדף אחריו - אדם קרוב להארי שהוא בו בזמן אויבו המר, וברגע מכריע פלט לעברו מעט מקסמיו שלו. לשרביטו של לוציוס לא היה סיכוי מול שילוב גבורתו האדירה של הארי ויכולותיו הרצחניות של וולדמורט. דמבלדור הסביר שיכולותיו יוצאות הדופן של שרביטו של הארי הופנו כלפי וולדמורט בלבד, ושמבחינות אחרות היה זה שרביט כמו כל שאר השרביטים, ובשל כך הצליחה הרמיוני, שלא בכוונה, לשבור אותו.
דמבלדור הסביר להארי שככל הנראה הוא איננו מת. כשנשאל היכן הם נמצאים, הוא הפנה את השאלה בחזרה להארי, שהשיב שלדעתו מדובר על מקום שדומה במיוחד לתחנת קינגס קרוס, אם כי נקי יותר וריק מאנשים ומרכבות. דמבלדור הגיב בצחוק, מה שמעט הכעיס את הארי. כשהארי העלה את נושא אוצרות המוות חיוכו של דמבלדור נמחק מפניו, והוא ביקש מהארי שיסלח לו על שלא שיתף אותו במידע, כיוון שחשש שמא הארי יעשה את אותן טעויות שהוא עצמו עשה. הוא הוסיף ואמר שהארי הוא אדם טוב ממנו, וכשעיניו מלאות בדמעות, הוא אמר שהאוצרות טומנים פח לשוטים ולנואשים, שהוא עצמו היה אחד מהם. בסופו של דבר, כך אמר, הוא אינו עולה על וולדמורט במוסריותו, כיוון שגם הוא ניסה להימנע מהמוות. הארי מחה, כיוון שלדעתו מציאת האוצרות שונה מאוד מעשיית שימוש בהורקרוקסים, שנוצרים אגב מעשי רצח.
דמבלדור סיפר להארי שאוצרות המוות הם שקירבו בינו לבין גרינדלוולד: שניהם היו צעירים מבריקים ויהירים עם אובססיה משותפת. גרינדלוולד הגיע למכתש גודריק כדי לחקור את מקום מותו של איגנוטוס פברל, השלישי מבין האחים המהווים את הבסיס לכתיבתה של האגדה. מסופר באגדה כי שלושת האוצרות הם אוצרותיו של המוות עצמו, אך סביר להניח כי שלושת האחים היו קוסמים מוכשרים במיוחד שהצליחו ליצור שלושה חפצים עצמתיים סביבם נרקמה אגדה. גלימת ההיעלמות הועברה מדור לדור עד שהגיעה לצאצא החי האחרון, שנולד גם הוא במכתש גודריק - הארי. דמבלדור סיפר שהגלימה הייתה בידיו בלילה שבו הוריו של הארי נרצחו, כיוון שג'יימס הראה לו אותה ימים ספורים לפני כן, ועל-אף העובדה שדמבלדור כבר ויתר על חלומו להחזיק בכל שלושת האוצרות, הוא ביקש לבדוק אותה, כיוון שהיא נראתה מתאימה לזו שהוצגה באגדה.
דמבלדור הסביר להארי שהוא ויתר על חיפוש האוצרות בשל מה שקרה אחר-כך, ושהארי לא יוכל לשנוא אותו כפי שהוא שונא את עצמו. הוא סיפר שהוא התמרמר כשהוטלה עליו האחריות על הטיפול באחותו, ושאביו מת באזקבאן, ואמו, שהקדישה את שארית חייה לטיפול באריאנה, מתה גם היא. הוא גילה שהוא רצה לברוח ולקבל הזדמנות לתהילה, להוכיח את כישרונותיו ואת חכמתו. על-אף העובדה שהוא אהב את בני משפחתו, הוא העדיף שלא להיות אחראי על אחותו הפגועה ועל אחיו הסורר, כיוון שראה בהם נטל בדרכו להצלחה, וחש כי כישוריו מבוזבזים. כשהוא פגש את גרינדלוולד הוא נתקל ברעיונותיו הפראיים בנוגע לסדר עולמי חדש, בו המוגלגים ישרתו את הקוסמים, סדר אותו ינהיגו כביכול השניים. דמבלדור הוסיף שהיו לו ספקות בנוגע לסדר לו הוא וגרינדלוולד שאפו, אך שהוא הרגיע את מצפונו במילים ריקות כגון "למען טובת הכלל". הוא עצם את עיניו ונמנע מלראות לאן גרינדלוולד חותר באמת, כיוון שבמידה ותכניותיהם היו יוצאות לפועל, כל חלומותיו שלו היו מתגשמים.
אוצרות המוות היו לב התכנית של דמבלדור ושל גרינדלוולד. דמבלדור סיפר להארי על התעניינותם בחפצים: השרביט הבלתי מנוצח יוביל אותם לשלטון. אבן האוב הבטיחה לגרינדלוולד צבא של חיז"לים, ולדמבלדור את תחייתם של הוריו ואת הסרת הנטל מעל כתפיו. דמבלדור הסביר שהוא וגרינדלוולד לא הרבו לשוחח על הגלימה; שניהם היו יכולים להסתיר עצמם גם ללא קסמיה. אמנם דמבלדור חשב שהיא תמלא תפקיד יעיל בהסתרה של אריאנה, אך הסיבה הבלעדית כמעט להתעניינותם בגלימה הייתה איסוף מלא של כל שלושת אוצרות המוות, והפיכתם לאדונים על מוות - לבלתי מנוצחים. לאחר חודשיים בהם דנו בתכניתם, בהם הוזנחו שני בני משפחתו שנשארו בחיים, דמבלדור נאלץ להתמודד עם האמת כשאחיו אברפורת' אמר לו שהוא לא יוכל לצאת לחפש את האוצרות עם אחותו הבלתי יציבה. הוויכוח הפך לקרב של ממש בין דמבלדור, גרינדלוולד ואברפורת', שבסופו אריאנה נמצאה מוטלת ללא רוח חיים. כשדמבלדור סיים את סיפורו הוא פרץ בבכי, הוסיף שגרינדלוולד ברח בזמן שהוא קבר את אחותו, ושהוא שילם את המחיר במשך שארית חייו בתחושות אשמה ויגון.
דמבלדור סיפר שהוצעה לו משרת שר הקסמים, בעוד שעל גרינדלוולד סופר כי הוא הצליח להשיג שרביט בעל כוחות אדירים. הארי טען שלדעתו דמבלדור היה מצליח בתפקיד הרבה יותר מאשר פאדג' או סקרימג'ר, אך דמבלדור השיב שכבר בגיל צעיר הוא למד שאין לתת בידיו כוח, מכיוון שזוהי נקודת התורפה שלו. לדעתו, המתאימים ביותר לקבלת כוח הם דווקא אלה שמעולם לא התכוונו לקבלו.
לפי אחת השמועות, גרינדלוולד הקים לו צבא. בניגוד לדמבלדור, שהתגורר בהוגוורטס, שם חש מוגן ולימד שינוי צורה, גרינדלוולד פחד מעימות עם חברו לשעבר. דמבלדור לא פחד מגרינדלוולד בשל מיומנויות הקסם שלו (הוא ידע כי יכולותיהם פחות או יותר מאוזנות), אלא מהגילוי מי מהשלושה הוא שהטיל את הקללה שגרמה למותה של אריאנה. דמבלדור פחד יותר מכל מהאפשרות שיצטרך להתייצב לא רק מול הידיעה שהוא שהוביל למותה של אחותו בתכניותיו ובהזנחתו, אלא גם מול הידיעה שהוא זה שהרג אותה מעשית. הוא עיכב את העימות עם גרינדלוולד עד לרגע האחרון, לפני שדחייתו תהפוך למבישה; קיום דו-קרב בינו לבין גרינדלוולד הייתה הדרך היחידה למנוע את מותם של רבים. דמבלדור יצא עם ידו על העליונה, וזכה בשרביט הבכור.
הארי ודמבלדור בלימבו
הארי החליט שלא לשאול את דמבלדור אם הוא גילה אי-פעם מי הרג את אריאנה, וסוף-סוף הוא שיער מה דמבלדור ככל הנראה ראה בראי של ינפתא. לאחר שתיקה ארוכה, שבמהלכה יבבותיו של היצור שמאחוריהם כבר לא הפריעו לו, הארי סיפר לדמבלדור שגרינדלוולד ניסה למנוע מוולדמורט להגיע אל שרביט הבכור, כשהוא שיקר והעמיד פנים שהשרביט כלל לא היה בידיו. דמבלדור הנהן, והוסיף שנאמר על גרינדלוולד כי הוא חש חרטה כלשהי בשנותיו האחרונות בתאו בכלא נירמנגרד. ייתכן שעל-ידי הסתרת האמת מוולדמורט הוא ניסה לכפר על עוונותיו, למנוע מוולדמורט לשים את ידיו על האוצר, או, כפי שהציע הארי, למנוע ממנו לפרוץ את קברו של דמבלדור.
הארי העלה את נושא אבן האוב, וניחש שדמבלדור ניסה להשתמש בה. דמבלדור הנהן בחיוב, ואמר שכשגילה אותה, קבורה זה שנים רבות תחת חורבות בית משפחת גונט, הוא איבד לרגע את השכל הישר ושכח שמדובר בהורקרוקס, ושהטבעת ככל הנראה מקוללת. הוא ענד את הטבעת, אך במקום לראות שוב את אריאנה ואת הוריו ולהתנצל בפניהם, הוא קולל. דמבלדור טען שזוהי הוכחה נוספת לכך שהוא אינו ראוי לאוצרות, ושהוא לא למד דבר על-אף ניסיונו הרב. הארי ניסה לעודד אותו, ואמר שטבעי שירצה לפגוש שוב את בני משפחתו. דמבלדור השיב ששרביט הבכור הוא האוצר היחיד שהיה ראוי לו, כיוון שהוא השתמש בו רק כדי למנוע מאחרים להיות הבעלים שלו. את הגלימה הוא נטל מתוך סקרנות, ועל כן היא לא הייתה מתפקדת עבורו כפי שהיא תפקדה עבור הארי, אדונה האמתי. שימושו באבן היה כדי להעלות את המתים שנחים על משכבם בשלום, בניגוד להארי, שהיה זקוק לה כדי לאפשר את הקרבתו העצמית. בשל כל אלה, החליט דמבלדור שדווקא הארי יהיה אדון ראוי לאוצרות.
הארי שאל את דמבלדור מדוע הוא היה מוכרח להקשות עליו כל-כך, ודמבלדור ענה בחיוך שהוא סמך על כך שהעלמה גריינג'ר תרסן אותו, כיוון שהוא פחד שמא דמו החם יעלה על ליבו הטוב. הוא חשש שאם יוצגו לו העובדות בנוגע לאוצרות, ייתכן שהוא ינסה למצוא את האוצרות בזמן הלא נכון ובעקבות סיבות שגויות, כפי שעשה בעצמו. דמבלדור קיווה שאם הארי יחזיק באוצרות, הוא יעשה זאת בצורה בטוחה. לדעתו, הארי הוא באמת אדון על המוות, כיוון שאדון על המוות אינו מבקש לברוח מהמוות, אלא מודע לכך שעליו למות בסופו של דבר, ושיש דברים קשים וחמורים יותר בעולם החיים מאשר המוות.
בתגובה לשאלה אם וולדמורט ידע על קיומם של האוצרות, דמבלדור השיב שהוא סבור שלא, כיוון שהוא לא זיהה את אבן האוב אותה הפך להורקרוקס. לדעתו של דמבלדור, גם אם ידע וולדמורט על אוצרות המוות, הוא התעניין בעיקר בשרביט הבכור. הוא לא חש צורך בגלימה, ואבן האוב תמצא בעיניו חסרת תועלת מכיוון שהוא חושש מהמוות ומכיוון שהוא אינו מסוגל לחוש באהבה. יחד עם זאת, דמבלדור ציפה שוולדמורט יעשה מאמצים כדי לאתר את שרביט הבכור כבר כשהארי הביס אותו במהלך הקרב בהנגלטון הקטנה. תחילה, וולדמורט פחד שהארי הביס אותו בעזרת יכולות קסם עילאיות. עם זאת, לאחר שחטף את אוליבנדר נודע לו על הליבות התואמות, והוא חשב שהבעיה תיפתר באמצעות שימוש בשרביט של אדם אחר. אך במהרה הוא הבין ששרביטים מושאלים לא יגדילו את סיכוייו להצלחה, ועל כן, כדרכו, במקום להבין מה יש בהארי עצמו שהופך את השרביט שלו לחזק יותר, הוא המשיך לחפש אחר השרביט האחד שהיה אמור להיות חזק מכל שרביט אחר, השרביט שהיה אמור להפוך אותו לבלתי מנוצח. דמבלדור אמר שהוא התכוון להעביר את השרביט לסנייפ כשאיפשר לו להרוג אותו, אך השניים הסכימו שתכנית זו לא הסתיימה כמתכונן.
"אל תרחם על המתים, הארי. רחם על החיים, ויותר מכול, רחם על אלה שחיים בלי אהבה. אם תחזור, תוכל אולי לדאוג שפחות נפשות תיפגענה, שפחות משפחות תיקרענה לגזרים. אם זאת נראית לך מטרה נעלה, ניפרד לעת עתה."
- דמבלדור מציג בפני הארי את אפשרויותיו ואת השפעת בחירתו, הספר השביעי.
את מרבית זמנם יחדיו בילו הארי ודמבלדור בשתיקה, בעוד שהיצור מאחוריהם ייבב וגנח. הארי התחיל להבין מה עומד לקרות, והוא שאל את דמבלדור אם עליו לחזור לעולם החיים. דמבלדור הסביר שהבחירה נתונה בידיו, ושאם הם אכן בתחנת קינגס קרוס, ייתכן שהוא יוכל לעלות על רכבת ולהמשיך 'הלאה'. הארי ציין שוב ששרביט הבכור נמצא בידיו של וולדמורט, ודמבלדור, שאישר זאת, טען שקיים סיכוי טוב, אך לא ודאי, שוולדמורט יובס אחת ולתמיד אם הארי יחליט לחזור.
דמבלדור הסביר שלהארי אין מה לחשוש מלחזור לכאן, בניגוד לוולדמורט. הארי הביט שוב בייצור פשוט-העור שרעד והשתנק. דמבלדור הציע להארי לא לרחם את המתים, אלא על החיים, ובמיוחד על אלה מהם שחיים ללא אהבה. הוא הסביר להארי שבמידה שיחליט לחזור, הוא יוכל אולי להקטין את כמות הנשמות שתיפגענה ואת כמות המשפחות שתיקרענה, בשל הסיכוי שיביס את וולדמורט.
"תגיד לי, דבר אחרון," אמר הארי. "כל זה אמיתי? או שזה קורה רק בתוך הראש שלי?"
דמבלדור שלח אליו חיוך קורן, וקולו נשמע חזק וברור באוזניו של הארי, אף שהערפל המואר החל להתעבות שוב וטישטש את דמותו.
"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, הארי, אבל למה, תגיד לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"
- מילות הפרידה של דמבלדור בטרם עזיבתו של הארי במטרה לנסות להביס את וולדמורט, הספר השביעי.
הארי הסכים ונאנח, כי הבין שעזיבתו את המקום לא תהיה קשה כמו כניסתו ליער, אך החמימות, האור והשלווה שהיו בו יהפכו ברגע שיחזור לכאב ולפחד מפני אבדות נוספות. השניים קמו ממקומותיהם, והביטו זה בזה. הארי שאל אם כל השיחה הזו הייתה אמתית או שמא התרחשה בתוך הראש שלו. דמבלדור חייך, וכשדמותו החלה להיטשטש קולו נשמע חזק וברור באוזניו של הארי, באומרו שאמנם אין כל ספק שהשיחה מתרחשת בתוך ראשו של הנער, אך אין זה שולל את אמיתותה.
התהלוכה מהיער
"דראקו בחיים? האם הוא בטירה?"
הלחישה בקושי נשמעה; שפתיה היו קרובות כדי סנטימטרים ספורים מאוזנו, ראשה רכון נמוך כל-כך עד ששערה הארוך הסתיר את פניו כמו מסך.
"כן," הוא לחש בתשובה.
הוא חש את התכווצות היד על החזה שלו; ציפורניה דקרו את עורו. לבסוף שלפה את היד והזדקפה לישיבה.
"הוא מת!" קראה נרקיסה מאלפוי אל הצופים מסביב.
- נרקיסה מכריזה בפני קהל אוכלי-המוות שהארי, לכאורה, מת. הספר השביעי.
הארי מצא עצמו שכוב כשפניו אל הקרקע, ריח היער מציף את אפו, וציר משקפיו, שהתעקמו בנפילתו, דוקר את רקתו. אמנם כל גופו דאב, והמקום בו פגעה בו הקללה הממיתה הרגיש כמהלומת אגרוף ברזל, אך הוא נשאר שכוב במקום בו נפל, כשזרועו השמאלית מעוקמת בזווית משונה ופיו פעור. הוא ציפה לשמוע קולות שמחה וצהלה בעקבות מותו, אך שמע במקומם רק צעדים ולחשושים מודאגים ממלאים את האוויר. הארי, שלא העז לפתוח את עיניו, השתמש בחושיו האחרים כדי להבין לאיזה מצב נקלע: שרביטו היה עודנו טמון מתחת לגלימתו, יחד עם גלימת ההיעלמות שהסבה תחושת ריכוך בבטנו. הוא שמע את בלטריקס, שדיברה אל וולדמורט כאילו היה בן-זוגה, ואת האחרון דוחה את אהדתה. כשפקח את עיניו לכדי סדק צר הוא הבחין בוולדמורט מתרומם על רגליו, בעוד מספר אוכלי-מוות מתרחקים ממנו ורק בלטריקס נותרת רכונה לצידו.
לורד וולדמורט ואוכלי המוות ממתינים לגלות אם הארי מת
הארי עצם את עיניו וחשב על מה שראה: אוכלי-המוות התקבצו סביב וולדמורט, שככל הנראה התמוטט אל הרצפה; ייתכן שוולדמורט התמוטט גם הוא כשפגע בהארי בקללה הממיתה. שניהם איבדו לרגע את הכרתם. וולדמורט דחה בקרירות את הצעות העזרה של בלטריקס, ושאל אם הילד מת. קרחת היער הוצפה בדממה מוחלטת, וכשאף אחד לא ניגש לעברו של הארי, וולדמורט ציווה על אחד מאוכלי-המוות, בפיצוץ שלווה בצווחת כאב, לבדוק את מצבו.
הארי שכב כשליבו פועם בחזהו, ממתין, בעוד הוא תוהה מדוע וולדמורט אץ לבדוק את מצבו, והאם הוא מבין שמשהו התנהל שלא כשורה. הידיים שהגיעו לבדוק אם הוא חי או מת היו רכות מן המצופה, הרימו עפעף וזחלו אל מתחת לחולצתו, אל חזהו, מרגישות את פעימות ליבו הסדירות כנגד צלעותיו. הארי יכול היה לשמוע את נשמותיה המהירות של האישה, שיערה הארוך מדגדג את פניו. כששפתיה היו מרוחקות סנטימטרים מאוזנו, ושערה הארוך כיסה את פניו והסתיר אותן מהצופים, היא שאלה בלחישה כמעט בלתי מורגשת אם דראקו בחיים, ואם הוא בטירה. הארי לחש לה לחיוב, והרגיש את ידה מתכווצת על חזהו, ציפורניה דוקרות בעורו, יוצאת אל מחוץ לחולצתו. נרקיסה מאלפוי הזדקפה, והודיעה לצופים שהנער אכן מת.
כעת פרצו אוכלי-המוות בצווחות שמחה ורקעו ברגליהם, והארי ראה דרך עפעפיו הבזקי אור אדומים וכסופים נורים אל האוויר בחגיגיות. כשהוא מעמיד פני מת בשכבו על הקרקע, הארי הבין שתוצאות הקרב כלל לא עניינו את נרקיסה, ועל כן היא שיקרה לאדון האופל, בידיעה שתוכל לחזור להוגוורטס ולמצוא את בנה רק אם הקרב ימשיך. מעל להמולה נשמע קולו של וולדמורט, שקבע שעתה, לאחר מותו של הילד שנשאר בחיים, אף אדם לא יוכל לאיים עליו. הוא הטיל על 'הגופה' קללת קרושיאטוס, בהתאם לציפיותיו של הארי, שידע שגופו לא יוותר שלם על הקרקע, אלא יושפל ויעונה כדי להוכיח את ניצחונו של וולדמורט. הארי נזרק לאוויר, וניסה בכל מאודו להישאר רפוי. עם זאת, הכאב שציפה לו בושש מלהגיע. הוא נזרק לאוויר שלוש פעמים, משקפיו נפלו ושרביטו החליק מעט מתחת לגלימתו, והשתדל לשמור על ארשת חסרת חיים. כשהוא נפל לרצפה בפעם השלישית, קרחת היער הדהדה עדיין בקולות ניצחון וצחוק.
"עכשיו," אמר וולדמורט, "נעלה אל הטירה ונראה להם מה עלה בגורל הגיבור שלהם. מי יגרור את הגופה? לא – חכו –"
פרץ חדש של צחוק עלה, וכעבור שניות ספורות חש הארי ברעד העובר באדמה מתחתיו.
"אתה תסחב אותו," אמר וולדמורט. "הוא ייראה היטב בזרועות שלך, לא כן? הרם את ידידך הקטן, האגריד. והמשקפיים – הרכיבו לו את המשקפיים – חשוב שיזהו אותו."
- וולדמורט מורה להאגריד לסחוב את 'גופתו' של הארי לטירה, הספר השביעי.
וולדמורט קבע שהצבא ישוב לטירה כדי להציג בפני מגני הוגוורטס את גופתו של הארי. הוא החליט שהאגריד הוא זה שיסחב את הגופה, שכן הילד נראה היטב בזרועותיו של האגריד, והארי חש כיצד משקפיו נדחסות אל פניו בכוח כשוולדמורט הורה להרכיבן עליו, כדי שיוכלו לזהותו ביתר קלות. הידיים הענקיות שהרימו את הארי היו עדינות, והארי חש ברעד שעבר בזרועותיו של האגריד בשל בכיו; דמעות ענקיות נחתו עליו כשהאגריד עירסל אותו בזרועותיו, אך הארי לא העז לומר להאגריד דבר על התקווה שעוד קיימת. וולדמורט הורה להאגריד לזוז, והאגריד התהלך קדימה, כשהוא מפלס את דרכו בין העצים הסבוכים ביציאתם מהיער. ענפים נתפסו בשערו ובגלימותיו של הארי, אך הוא המשיך בהעמדת הפנים שלו, כשפיו פעור לרווחה ועיניו עצומות. בחשכה, בעוד אוכלי-המוות מתהלכים סביבם והאגריד ממשיך לבכות, אף אחד לא טרח לבדוק אם הדופק פועם בצווארו החשוף של הארי.
שני ענקים צעדו בכבדות מאחורי אוכלי-המוות, והארי יכול היה לשמוע את העצים נשברים ונופלים בעודם עוברים לפניהם. הענקים השמיעו רעשים כה חזקים עד שהציפורים המריאו לשמיים וצווחו בקולניות, וקולות השמחה של אוכלי-המוות נדמו. בשלב כלשהו יכול היה הארי להסיק שהעצים החלו להתמעט סביבם על-ידי קרני השמש שהחלו להתדפק על עפעפיו הסגורים. האגריד התפרץ לפתע בכעס על ביין ועל שאר הקנטאורים על כך שנמנעו מלהילחם, וניסה לשאול אותם אם הם מרוצים כעת ממותו של הארי, אך פרץ שוב בבכי ולא הצליח לסיים את דבריו. הארי לא יכול היה לדעת כמה קנטאורים צפו בתהלוכה מתקדמת, אך שמע את אוכלי-המוות מטיחים בהם עלבונות. זמן מה אחר-כך, הארי, שחש באוויר צח ורענן, הסיק שהגיעו לקצה היער. וולדמורט הורה להאגריד לעצור, ובשל הדיפתו הפתאומית הוא שיער שהכריחו את שומר הקרקעות לציית. צינה החלה להתפשט מעליהם, והארי שמע את נשימתם המרשרשת של הסוהרסנים שפטרלו סביב העצים המרוחקים, אך ידע שהם לא ישפיעו עליו כעת, כיוון שדבר הישארותו בחיים בער בליבו ובכך מילא תפקיד של פטרונוס.
 |
 |
|
נרקיסיה מאלפוי נשלחת לברר אם הארי חי או מת, האגריד נושא את "גופתו" של הארי פוטר |
ההכרזה על "מותו" של הארי פוטר
"הארי פוטר מת. הוא נהרג בשעה שניסה לברוח, ניסה להציל את נפשו בזמן שאתם סיכנתם את חייכם בשבילו. הננו מביאים לכם את גופתו כהוכחה לכך שגיבורכם איננו.
הקרב הוכרע. איבדתם מחצית מלוחמיכם. מספרכם קטן ממספר אוכלי-המוות שלי, והילד שנשאר בחיים חוסל. די למלחמה הזאת. כל מי שימשיך להתנגד, גברים, נשים וטף, כולם יישחטו, ואיתם כל בני ביתם. צאו עכשיו מהטירה, צאו וכרעו ברך לפני, ואחוס על חייכם. הוריכם וילדיכם, אחיכם ואחיותיכם, יחיו ויזכו למחילה, ואתם תצטרפו אלי בעולם החדש שנקים יחדיו."
- וולדמורט מכריז על מותו של הארי פוטר בפני מגני הטירה ותושביה, הספר השביעי.
וולדמורט, שקולו הוגבר באמצעי קסם, שיקר כשאמר שהארי מת בעודו מנסה לברוח ולהציל את חייו. הוא הודיע למגני הוגוורטס שאוכלי-המוות שלו רבים מהם, קרא לסיומה של המלחמה, איים להרוג את כל מי שימשיך להתנגד לו, והודיע שיגלה חמלה כלפי כל מי שיצעד קדימה ויכרע ברך לפניו. וולדמורט התהלך לפני צבאו, כשמאחוריו האגריד, הנושא את הארי, ונגיני, שהייתה כעת משוחררת מכלובה המכושף, מפותלת סביב כתפיו. האגריד המשיך לבכות, והארי חידד את אוזניו והתאמץ לשמוע סימני חיים מתוך הטירה מעל לקולותיהם העליזים של אוכלי-המוות.
אוכלי-המוות עצרו, והארי יכול היה להבחין דרך עפעפיו הסגורים באור שמקורו באולם הכניסה. הוא חיכה עד שאלה שלמענם הקריב את עצמו יראו אותו, בעודו מעמיד פני מת בזרועותיו של האגריד. פרופסור מקגונגל צעקה ביגון בראותה את הארי, ובלטריקס שמחה לאיד לאור ייאושה. הארי פקח את עיניו לשנייה חטופה וראה את דלת הכניסה מתמלאת צלליות של אנשים, כשהשורדים יצאו אל מדרגות הכניסה כדי להתייצב שוב מול אוכלי-המוות ולחזות בגופתו של הילד שנשאר בחיים. הארי ראה את וולדמורט עומד מעט לפניו, מלטף את ראשה של נגיני באצבעו הלבנה. אז הוא שמע את זעקותיהם של רון, של הרמיוני ושל ג'יני, שהיו קשות עוד יותר מזו של מקגונגל, ובכל-זאת הכריח את עצמו להישאר במקומו בשקט. כעת החלו שאר השורדים להתייפח ולגדף את אוכלי-המוות, עד שוולדמורט דרש דממה, ולאחר הבזק אור בוהק השתיקה נכפתה על כולם.
וולדמורט הורה להוריד את הארי ולהניחו לרגליו, וטען בפני השורדים שהארי פוטר לא היה יותר מילד שניצל את הקרבותיהם של אחרים. רון התפרץ לעברו בצעקות, הלחש התפוגג, ושאר מגני הטירה החלו גם הם לצעוק ולצרוח, עד שבהבזק אור נוסף הם נאלצו שוב לדום. וולדמורט שיקר שוב וסיפר כיצד הארי מת כשניסה כביכול לברוח משטחי הטירה, אך דבריו נקטעו על-ידי מאבק וצעקה, ולאחר-כך עוד פיצוץ, הבזק של אור וזעקת כאב. הארי, שפתח מעט שוב את עיניו, ראה שאחד מהשורדים הסתער על וולדמורט, אך נפל אל הרצפה ופורק מנשקו. וולדמורט צחק כשהוא הטיל הצידה את שרביטו של המתייצב מולו.
"יש לך אופי, ואומץ, ואבותיך היו בעלי דם נעלה. בתור אוכל-מוות תהיה נכס. אנחנו זקוקים לשכמותך, נוויל לונגבוטום."
"אני אצטרף אליך כשהגיהנום יקפא," אמר נוויל. "צבא דמבלדור!" הוא צעק, והקהל הריע – דומה שלחשי ההשתקה של וולדמורט אינם פועלים עליו.
- נוויל לונגבוטום מתייצב מול וולדמורט, הספר השביעי.
וולדמורט שאל את ההמון מי האדם שביקש להדגים לכול מה יקרה לאלה שימשיכו להתנגד לו בתום הקרב. בלטריקס, צוחקת בהנאה, הסבירה שזהו נוויל לונגבוטום, הילד שגרם לקארואים עגמת נפש רבה, בנם של ההילאים פרנק ואליס לונגבוטום. וולדמורט פנה שוב לנוויל, שפורק מנשקו ועמד חשוף בין השורדים לאוכלי-המוות. כשנוויל, שהיה קוסם טהור-דם שהפגין אומץ לב, קיבל הצעה למקום בשורותיהם של אוכלי-המוות, הוא סירב בגבורה והכריז על נאמנותו לצבא דמבלדור. קהל השורדים הריע; נראה כי לחשי ההשתקה לא פעלו עוד. וולדמורט ענה בקול קטיפתי ומסוכן שאם אכן זוהי בחירתו של נוויל, הדברים ישובו להתנהל לפי התכנית המקורית.
הארי, שעיניו עדיין היו פקוחות מעט, ראה את וולדמורט מניף את שרביטו, ומתוך חלונות בית-הספר הגיחה מצנפת המיון המרופטת. וולדמורט הכריז כי כבר לא יהיה צורך בטקסי מיון בהוגוורטס ולא בבתים, ושצבעיו של סלזאר סלית'רין יתאימו לכולם. הוא הצביע עם שרביטו על נוויל, שהפך לקשיח כתוצאה מקללת נעילת-הגוף שהוטלה עליו, ואז משך את המצנפת על ראשו של הצעיר. הקהל נע בתוקפנות, אך אוכלי-המוות הרימו את שרביטיהם אל הלוחמים, ובהינף שרביט וולדמורט גרם למצנפת המיון, שהייתה על ראשו של נוויל, להתלקח.
המשך הקרב
צליפת הלהב הכסוף לא נשמעה מעל לשאגת ההמון המסתער או לקולות הענקים הנלחמים או לרעם הפרסות של הקנטאורים הדוהרים, ואף-על-פי-כן נדמה היה שכל העיניים נמשכות אליו. בתנועה אחת ערף נוויל את ראשה של הנחשית האדירה, והראש הסתחרר גבוה באוויר, נוצץ באור הבוקע מאולם הכניסה. פיו של וולדמורט נפער בזעקת זעם שאיש לא יכול היה לשמוע, וגופה של הנחשית נפל ארצה לרגליו –
- נוויל עורף את ראשה של נגיני, הספר השביעי.
צעקות נשמעו כשנוויל - המצנפת הבוערת על ראשו - היה מרותק למקומו ולא יכול היה לזוז, ובדיוק כשהארי התכוון לפעול, קרו מספר דברים במקביל. מגבולות הטירה הרחוקות נשמעו שאגותיהם של מאות אנשים שהצליחו לפרוץ את החומות והסתערו אל תוך הטירה בקריאת מלחמה. גרעפ הגיח מצדה האחר של הטירה כשהוא צועק "האגר!", ובעקבות זאת, החלו ענקיו של וולדמורט לשאוג גם-כן. הם רצו לעבר גרעפ כאילו היו פילים זועמים, וגרמו לקרקע לרעוד. אחר-כך נשמעו קולות של פרסות ושל מיתרים נמתחים, והקנטאורים, שהחליטו לבסוף באיזה צד הם תומכים, הצטרפו למהומה. אוכלי-המוות נאלצו לשבור את שורותיהם כשחצים הומטרו עליהם בהפתעה.
הארי לבש במהרה את גלימת ההיעלמות וקפץ אל הרצפה, בדיוק כשנוויל החל לפעול גם הוא - בתנועה מהירה הוא השתחרר מקללת נעילת-הגוף שהוטלה עליו, המצנפת הבוערת נפלה מראשו, ומתוכה הוא שלף את חרבו של גודריק גריפינדור - חפץ כסוף, בעל ידית מנצנצת ומשובצת אבני חן. צליפת הלהב הכסוף לא נשמעה בשל הקרב הרועש והסוער, הענקים השואגים והקנטאורים הדוהרים, ואף-על-פי-כן נראה כי היא קיבלה תשומת לב מרבית. במכה אחת ערף נוויל את ראשה של נגיני, שהתעופף באוויר. בעוד וולדמורט פולט זעקה שאף אחד לא יכול היה לשמוע, גופה של הנחשית נפל ונחבט ברצפה.
 |
|
נוויל לונגבוטום עורף את ראשה של נגיני |
כדי למנוע מוולדמורט לתקוף את נוויל, הארי, שהיה עדיין חבוי תחת גלימת ההיעלמות, הטיל לחש מגן בין השניים. בין הצרחות, הדהירות והשאגות העצמתיות נשמע האגריד, שצעק בהפתעה לאחר שגילה כי 'גופתו' של הארי נעלמה. הכאוס שרר בזירת הקרב כשהקנטאורים התוקפניים פיזרו חבורת אוכלי-מוות, כשההמון ניסה לברוח מכפות רגליהם המוחצות של הענקים, וכשכוחות התגבורת הרעננים רקעו ברגליהם ממרחקים; הארי ראה יצורים בעלי כנפיים אדירות דואים אל עבר ראשיהם של הענקים, ופגעסוסים, יחד עם בקביק ההיפוגריף, ניסו לנקר את עיניהם בעוד גרעפ שלח בהם אגרופים. הן מגני הטירה והן אוכלי-המוות נאלצו לסגת אל תוך הטירה, בעוד שהארי ירה קללות לעבר כל אוכל-מוות שהזדמן לדרכו, ואלה נפלו בפתאומיות, מבלי לדעת מי פגע בהם, ונמעכו על-ידי ההמון האץ לכיוון הטירה. הארי, עדיין בלתי-נראה, נדחס אל אולם הכניסה; הוא ראה את וולדמורט בקצה השני של החדר, מטיל לחשים וקללות משרביטו, בעודו ממהר לכיוון האולם הגדול ומחלק לנאמניו פקודות. הארי המשיך בהטלת לחשי מגן בין וולדמורט לבין אויביו, וכך מנע בין היתר את מותם של שיימוס פיניגן ושל חנה אבוט. הוא רץ בעקבות וולדמורט אל האולם הגדול, והצטרף לקרבות שהתחוללו בו.
כמות האנשים שנדחסו במעלה המדרגות הייתה גדולה עוד יותר מקודם, והארי ראה את צ'ארלי וויזלי עוקף את הוראס סלגהורן, שהיה עדיין לבוש בפיג'מה הירוקה כאזמרגד שלו, והוביל מה שנראה כמשפחותיהם וחבריהם של כל תלמידי הוגוורטס שעוד המשיכו להילחם, יחד עם בעלי החנויות והבתים בהוגסמיד. ביין, רונאן ומגוריאן התפרצו לאולם ברקיעת פרסות. כשהדלת שהובילה למטבחים נותקה בפיצוץ מציריה, גמדוני-הבית של הוגוורטס נהרו אל תוך אולם הכניסה בקריאות מלחמה ובנפנוף סכיני חיתוך וקופיצים. קריצ'ר, שעמד בראשם כשהקמע של סלזאר סלית'רין מתנדנד מצווארו, קרא לגמדונים להילחם נגד וולדמורט למען אדונו, רגולוס האמיץ, מגן גמדוני-הבית. הגמדונים גדעו ודקרו את קרסוליהם ושוקיהם של אוכלי-המוות, כשעל פרצופיהם הקטנים הבעות זדוניות, ולכל מקום אליו הארי הביט הוא ראה אוכלי-מוות קורסים תחת המתקפות, בין אם בעקבות מטר של לחשים וקללות, פגיעה של חצים, דקירות של הגמדונים ברגליהם או ניסיון בריחה כושל שנגמר בהיבלעותם בצבאות התוקפים אותם.
הארי מיהר בין הלוחמים ונכנס אל האולם הגדול, שם צפה בוולדמורט, שהיה במרכז הקרבות, תוקף ומוחץ את כל מי שנמצא בהישג ידו. הארי לא הצליח לקבל תמונה ברורה של וולדמורט, אך הוא התקרב אליו בהדרגה, עדיין בלתי-נראה, בעוד שהאולם הגדול הפך דחוס וצפוף יותר ויותר כשכל מי שעוד נשאר על רגליו דחק את עצמו פנימה. הארי צפה במגני הוגוורטס ובבני בריתם, שעלו במספרם על אוכלי-המוות, מפילים את יריביהם אחד-אחד; יאקסלי הוטח ברצפה על-ידי ג'ורג' וויזלי ולי ג'ורדן, דולוחוב נפל בצרחה מלחשיו של פליטיק, וולדן מקנייר נזרק מידיו של האגריד, פגע בקיר האבן הקשיח ואיבד את הכרתו. בנוסף להם, רון ונוויל הפילו את פנריר גרייבק, אברפורת' פגע ברוקווד בקללת שיתוק, ארתור ופרסי שיטחו את ת'יקנס, ולוציוס ונרקיסה מאלפוי רצו בתוך ההמון ללא כל ניסיונות תקיפה נראים לעין, אלא רק בחיפוש אחר בנם דראקו.
וולדמורט לחם כעת במקגונגל, בסלגהורן ובשאקלבולט בו-זמנית, ופניו הקרים מולאו בשנאה כשהם התרוצצו והתכופפו סביבו, בעודם מנסים לתקוף אותו ללא הצלחה. בלטריקס המשיכה להילחם גם-כן, במרחק של כחמישים מטר מוולדמורט, ובדומה לאדונה, גם היא לחמה נגד שלושה יריבים יחד: הרמיוני, ג'יני ולונה, כל אחת מהן לוחמת בשיא כוחותיה, ובכל-זאת לא היה באפשרותן להכניע את בלטריקס, שלחמה בפראיות והשתוותה לשלוש הבנות. תשומת ליבו של הארי הוסחה כשקללה ממיתה שנורתה פספסה את ג'יני בסנטימטרים ספורים, והוא שינה את מסלול התקדמותו מוולדמורט לבלטריקס. לפני שהספיק להתקדם צעדים ספורים, הוא הופל הצידה בידי מולי וויזלי, שזרקה מעליה את מעילה בכעס כדי לשחרר את זרועותיה ורצה לכיוונה של בלטריקס, זועמת על ניסיונה של אוכלת-המוות לרצוח את ביתה.
"מה יהיה על הילדים שלך אחרי שאהרוג אותך?" התגרתה בלטריקס. משוגעת כמו אדונה, היא דילגה כה וכה, וקללותיה של מולי ריקדו סביבה. "- כשאמא'לה תלך בעקבות פרדי הקטן?"
"את – אף פעם – לא – תגעי – שוב – בילדים – שלנו!" צרחה גברת וויזלי.
- מולי ובלטריקס לוחמות זו בזו, הספר השביעי.
בלטריקס שאגה מצחוק למראה היריבה החדשה שלה, ומולי הורתה לבנות לזוז הצידה; בהינף שרביטה הדו-קרב התחיל. הארי צפה בשרביטה של מולי וויזלי מצליף ומסתחרר, וחיוכה של בלטריקס לסטריינג' דעך והפך לנהימה כועסת. סילוני אור נורו משרביטיהן של השתיים, והרצפה שמתחת לרגליהן נהפכה לחמה ולסדוקה; שתי המכשפות נלחמו כדי להרוג. כמה מהתלמידים רצו קדימה, בתקווה לעזור, אך גברת וויזלי צעקה לעברם להתרחק ולתת לה להילחם מול בלטריקס לבדה. מאות אנשים נצמדו לקירות האולם וצפו בשני הקרבות העיקריים; וולדמורט מול שלושת יריביו, ובלטריקס מול מולי. הארי עדיין היה תחת גלימת ההיעלמות, תוהה אם עליו לתקוף או להגן, וחושש שמא יפגע בטעות במגני הוגוורטס.
כשבלטריקס, שהייתה טרופה כמו אדונה, הקניטה את מולי על מותו של בנה פרד, מולי צעקה שבלטריקס לעולם לא תיגע עוד באף אחד מילדיה. בלטריקס צחקקה בקולניות, כפי שעשתה כשבן-דודה, סיריוס בלק, נמשך אל מאחורי הפרגוד שבמחלקת המסתורין. הארי ידע מה עומד לקרות; קללתה המדויקת של מולי נדחקה בדיוק תחת זרועה של בלטריקס, ופגעה בה ישירות בחזה, בקו ישר מעל לליבה. חיוכה של בלטריקס קפא, ועיניה בלטו החוצה: לחלקיק שנייה היא קלטה את שקרה לה, ואז היא התמוטטה לקולות השאגה של הקהל; וולדמורט בעצמו צווח.
.png)
הדו-קרב בין בלטריקס לסטריינג' לבין מולי וויזלי
נדמה היה להארי שהוא מסתובב בסצנה המופעלת בהילוך איטי; הוא ראה את מקגונגל, את קינגסלי ואת סלגהורן נזרקים ומתפתלים באוויר לאחר שהופלו מפצצת כעסו הנורא של וולדמורט עקב מות משנתו הטובה והנאמנה ביותר. וולדמורט הניף את שרביטו וכיוון אותו לכיוונה של מולי וויזלי, אך הארי קרא בזמן 'פרוטגו', ולחש המגן התפשט במרכז האולם. וולדמורט הביט בהפתעה לכל הכיוונים במטרה למצוא את שהטיל את הלחש, וסוף-כל-סוף החליט הארי שהגיעה העת לפשוט הגלימה.
הדו-קרב האחרון בין הארי לבין וולדמורט
"אני לא רוצה שאף אחד אחר ינסה לעזור," אמר הארי בקול רם, ובדממה הגמורה נישא קולו כמו תרועת חצוצרה. "זה מוכרח להיות ככה. זה חייב להיות אני."
וולדמורט רשף. "פוטר לא מתכוון לזה," הוא אמר ופער לרווחה את עיניו האדומות. "זה הרי לא אופן הפעולה שלו, נכון? במי אתה מתכוון להשתמש כמגן היום, פוטר?"
"באף אחד," ענה הארי בפשטות. "אין יותר הורקרוקסים. זה רק אני ואתה. איש מאיתנו לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים, ואחד מאיתנו עומד לעזוב לתמיד..."
- הארי פוטר והלורד וולדמורט לפני הדו-קרב הסופי ביניהם, הספר השביעי.
קריאות ההלם, התרועות וצעקות העונג למראהו של הארי נקטעו, ודממה עמוקה נפלה באולם כשוולדמורט והארי הביטו זה בזה בעודם מקיפים אחד את השני. הארי הורה לקהל שלא לעזור לו מכיוון שזה מוכרח להיות הוא שיעמוד מול וולדמורט, אך וולדמורט אמר בזלזול שכמו תמיד, הארי ישתמש במישהו כבמגן ויגרום לו להקריב את חייו למענו. הארי השיב שעכשיו, כשכל ההורקרוקסים הושמדו, נותרו רק שניהם; איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים, ואחד מהם עומד לעזוב לתמיד. וולדמורט גיחך למשמע האפשרות שהארי הוא שישרוד, היות שלטענתו מלכתחילה הוא שרד רק במקרה, ובזכות משיכתו של דמבלדור בחוטים.
הארי שאל אם מותה של אימו במטרה להצילו, החלטתו להילחם בבית הקברות של הנגלטון הקטנה, לעמוד מול וולדמורט מבלי להילחם, הישארותו בחיים ולבסוף החלטתו לשוב כדי להילחם פעם נוספת - האם כל אלו היו יד המקרה. וולדמורט השיב כי אלה הם אכן צירופי מקרים. הוא טען שוב שהארי התחבא ומצא מחסה תחת הגנתם של קוסמים גדולים ממנו, והניח להם להיהרג כדי להימנע מלהיהרג בעצמו. השניים הביטו זה בעיניו של זה, הירוקות פוגשות באדומות. הארי הסביר שוולדמורט כבר לא יוכל לפגוע באף אחד, אף פעם, כיוון שהוא עצמו היה מוכן למות כדי להצילם, ובכך הפעיל את אותו כישוף רב-העצמה שהפעילה לילי פוטר כדי להגן על בנה. לכן, כישופי ההשתקה של וולדמורט לא פעלו על מגני הטירה; הוא לא יכול היה לענות אותם או לגעת בהם. הארי כינה את וולדמורט בשמו המוגלגי, רידל, ואמר שהוא אינו לומד מטעויות.
הארי טען שהוא יודע מספר דברים חשובים שוולדמורט אינו יודע, והציע לספר לו כמה מהם כדי למנוע ממנו לעשות טעות נוספת. וולדמורט, פניו הנחשיים מלאות זלזול, שיער שמדובר בפתרון הקסם של דמבלדור - אהבה, שלא מנעה מדמבלדור עצמו לצנוח אל מותו ממגדל האסטרונומיה, ומלילי פוטר להירצח כחרק. וולדמורט הוסיף ושאל מה ימנע מהארי למות כעת, כשאין אף אחד שאוהב אותו מספיק כדי שיסכים למות למענו. הארי השיב כשאמר "רק דבר אחד".
הארי פוטר ולורד וולדמורט, הקרב על הוגוורטס
בעוד השניים ממשיכים לסוב זה שסביב זה כשרק הסוד של הארי מונע מהם לפעול, וולדמורט הציע בגיחוך שאם לא אהבה, כנראה שהארי מאמין שקיים קסם כלשהו שהוא מכיר ואדון האופל אינו, או שיש בבעלותו כלי נשק חזק יותר. כשהארי הכריז ששתי ההשערות נכונות הוא הבחין בהלם רגעי מתפשט על פניו הנחשיים של וולדמורט, ומתחלף מיד בצחוק מטורף וחסר הומור. וולדמורט טען שהוא ביצע קסמים שדמבלדור אפילו לא חלם עליהם, אך הארי אמר שדמבלדור היה חכם מכדי לבצע אותם. בתגובה, אמר וולדמורט שדמבלדור היה חלש מכדי להעז. הארי בתורו טען שדמבלדור היה פיקח וטוב יותר - קוסם טוב יותר ואדם טוב יותר. כדי לסתור את דבריו של הארי, וולדמורט ציין שהוא זה שהוביל למותו של דמבלדור.
הארי סתר את וולדמורט. מאות הלוחמים באולם הביעו לראשונה אות לנוכחותם כשנשמו בהפתעה. וולדמורט הגיב כשהדגיש שדמבלדור מת, ושגופתו נרקבת בקבר שבאדמות הטירה. הארי הסכים בשלווה, אך תיקן את וולדמורט כשאמר שדמבלדור תכנן את מותו בעצמו, חודשים לפני שמת, יחד עם אדם שוולדמורט החשיב למשרתו הנאמן. וולדמורט הכריז שזהו חלום ילדותי, אך לא תקף, עיניו מרותקות לפניו של הארי.
הארי אמר שסנייפ פעל לטובתו של דמבלדור מהרגע בו וולדמורט סימן את לילי אוונס כמטרה. וולדמורט מעולם לא הבחין בכך בשל אותו רגש שהוא לא מסוגל להבין - אהבה. הוא שאל את וולדמורט אם אי-פעם צפה בסנייפ מטיל פטרונוס, אך לא נענה. בעוד השניים חגים במעגלים כאילו היו זאבים שמוכנים לקרוע אחד את השני, הארי הצהיר שהפטרונוס של סנייפ לבש צורת איילה, כמו זה של לילי, כיוון שאהב אותה עוד מתקופת ילדותו. כשהוא הזכיר לוולדמורט שסנייפ ביקש ממנו לחוס על חייה של לילי, וולדמורט לעג ואמר שסנייפ רק חשק בה לתקופה מסוימת, אך לאחר מותה הסכים שקיימות נשים אחרות, טהורות-דם, שראויות לו יותר. הארי ביטל את הדברים בכך שאמר שדבריו של סנייפ היו טבעיים לאור הנסיבות, שכן סנייפ היה מרגלו של דמבלדור מהרגע בו חייה של לילי הוטלו בסכנה. הארי סיים כשאמר שדמבלדור גסס כבר זמן רב כשסנייפ הרג אותו.
וולדמורט הקשיב להארי בתשומת לב, אך פרץ בצחוק מטורף באמרו כי שאלת נאמנותו של סנייפ היא חסרת משמעות, כמו גם אי-אלו מכשולים חסרי משמעות שניסו דמבלדור וסנייפ לשים בדרכו. הוא רמס את שניהם, באותו אופן שבו רמס את אימו של הארי, מי שהייתה כביכול אהבתו הגדולה של סנייפ. תכניתו הייתה הגיונית ומסודרת באופן שהארי לא יוכל להבין. דמבלדור ניסה למנוע ממנו להגיע אל שרביט הבכור, וקיווה שסנייפ יהיה אדונו האמתי. אך הוא הבין את האמת לפני הארי, ופעל כדי להשיג את השרביט לפניו. וולדמורט תיאר כיצד הרג את סנייפ לפני שעות ספורות, והכריז שכעת שרביט הבכור שייך לו.
וולדמורט אמר שתכניתו האחרונה של דמבלדור השתבשה, והארי הסכים עמו, אך ייעץ לו לחשוב על מעשיו. הוא ביקש ממנו לחוש חרטה, ותעוזתו זו של הארי הדהימה אותו יותר מכל תגלית או הקנטה. אישוניו הצטמצמו לחריצים דקים, והעור סביב עיניו החל להלבין. הארי אמר שזוהי הזדמנותו האחרונה להתחרט על מעשיו, שהרי הוא ראה מה יהיה סופו במידה שלא יעשה כן. וולדמורט זעם, וידו אחזה ברעד בשרביט הבכור כשהארי הסביר לו ששיבוש תכניתו של דמבלדור כלל לא משחקת לטובתו. הארי החזיק בשרביטו של דראקו בחוזקה, וידע שבעוד רגעים ספורים ייאלץ להשתמש בו. הוא סיפר לוולדמורט ששרביט הבכור כלל אינו שייך לו, כיוון שסנייפ מעולם לא הביס את דמבלדור.
וולדמורט עמד לחלוק על דבריו של הארי, שמיהר להסביר שסנייפ מעולם לא הביס את דמבלדור כיוון שמותו של זה היה מתוכנן ומוסכם על שניהם. דמבלדור התכוון למות בלתי מובס, אדונו האחרון של שרביט הבכור. אם הכל היה מתרחש לפי התכנית, כוחו של השרביט היה מת יחד עם מנהל בית-הספר, כיוון שאיש לא היה זוכה להביס אותו ולקבל את נאמנותו. וולדמורט הסיק מדבריו של הארי שהוא עצמו אדונו של השרביט, שכן הוא פרץ לקברו של דמבלדור וגנב את השרביט בניגוד לרצונו. הארי הפריך מסקנות אלה, באמרו שבעלות פיזית על שרביט אינה מבטיחה את נאמנותו. הנאמנות של שרביט הבכור הועברה לאדון חדש לפני מותו של דמבלדור, אדון שמעולם לא הניח עליו את ידו, אדון שפרק את דמבלדור מנשקו מבלי שידע שבאותו הרגע קיבל לידיו את השליטה בשרביט המסוכן ביותר בעולם. וולדמורט התנשף במהירות כשהארי נקב בשמו של האדם שירש את השרביט לפני מותו של דמבלדור - דראקו מאלפוי.
הארי הסביר שדראקו מאלפוי פירק את דמבלדור מנשקו וזכה בשרביט לפני שסנייפ הרג את דמבלדור. לרגע אחד פניו של וולדמורט הוצפו תדהמה, אך הוא השיב מיד שאין לכך כל חשיבות, כיוון שגם אם הארי צודק, אין בבעלותו עוד את שרביט עוף החול, ועל כן הקרב ביניהם יוכרע לפי יכולות קסם בלבד. לאחר שיהרוג את הארי, יוכל וולדמורט לטפל בדראקו מאלפוי. הארי הכריז שוולדמורט פספס את המועד, שכן הוא עצמו, הארי, הביס את דראקו לפני מספר שבועות ולקח ממנו את שרביט העוזרד שהיה בידו. הארי נופף בשרביטו של דראקו, והרגיש כי עיניהם של הלוחמים מונחות עליו. הוא לחש שהכל סובב סביב השאלה, האם שרביט הבכור התוודע לכך שאדונו פורק מנשקו, כיוון שבמידה שכן, משתמע מכך שהארי הוא בעליו האמתי של שרביט הבכור.
הפיצוץ היה כמו אש תותחים, ולהבות הזהב שניצתו בין שניהם, במרכז המדויק של המעגל שהשניים יצרו בפסיעותיהם, סימנו את המקום שבו התנגשו הלחשים זה בזה. הארי ראה את נקודת המפגש בין הסילון הירוק של וולדמורט לבין הלחש שלו, וראה איך שרביט הבכור מועף גבוה באוויר, שחור על רקע הזריחה, מסתחרר על פני התקרה המכושפת כמו ראשה של נגיני, מסתחרר באוויר לעבר האדון שהוא סירב להרוג, האדון שסוף-סוף בא לדרוש אותו. והארי, במיומנות המושחזת של מחפש במשחק קווידיץ', תפס את השרביט בידו הפנויה, בעוד וולדמורט נופל לאחור, זרועותיו פשוטות לצדדים, חריצי אישוניו של עיניו האדומות מתגלגלים כלפי מעלה. טום רידל פגע ברצפה בסופיות סתמית, גופו חלש ומכווץ, ידיו הלבנות ריקות, פניו הנחשיים אטומים וחסרי דעת. וולדמורט מת, נהרג בקללתו שלו שחזרה אליו, והארי עמד ובידו שני השרביטים, והתבונן בקליפה המרוקנת של אויבו.
- מותו של לורד וולדמורט, הספר השביעי.
זוהר אדום-זהוב פרץ בפתאומיות על-פני התקרה המכושפת, ושולי השמש הופיעו באדן החלון הקרוב. החמה האירה את פניהם של וולדמורט ושל הארי באותו הזמן, וראשו של וולדמורט נראה כמו טשטוש בוהק. הארי שמע את הקול הגבוה קורא: "אבדה קדברה!" בדיוק כשצעק "אקספליארמוס!" וכיוון את שרביטו של דראקו לאויב-נפשו. באוויר נשמע פיצוץ שדמה ליריית תותחים, ולהבות זהובות זרחו ביניהם, במרכז המעגל שיצרו בהליכתם, וסימנו את מקום המפגש של שני הלחשים.
"אקספליארמוס!", "אבדה קברה!" - הדו קרב הסופי בין הארי פוטר לבין לורד וולדמורט
סילון האור הירוק של וולדמורט פגע בלחש של הארי, שצפה בשרביט הבכור מועף מידו של וולדמורט אל מרומי האולם ומסתחרר לאורך התקרה כמו ראשה של נגיני. השרביט התעופף היישר לכיוונו של האדון שלו, האדון שבו סירב לפגוע. הארי, בכישורים של מחפש קווידיץ', תפס בשרביט בידו הפנויה בעוד וולדמורט נופל אחורנית, זרועותיו פשוקות וחריצי אישוני עיניו האדומות מתגלגלים מעלה. וולדמורט התמוטט על הרצפה, גופו רפוי ומצומק, ידיו הלבנות ריקות ופניו הנחשיים אטומים ואדישים. וולדמורט מת מקללתו שלו שחזרה אליו, והארי הביט בקליפתו הריקה של אויבו בעוד שני השרביטים בידו.
לאחר הקרב
"הצלחנו, כיסחנו; לפוטר שיר הלל! את וולדמורט נזרוק לבורט, וקדימה, נשתולל!"
- פיבס המפחידן מזמר שיר ניצחון בסיום הקרב, הספר השביעי.
במשך רגע אחד של דממה ההלם וההפתעה נותרו עצורים בקרב הלוחמים, ולאחריו פרצה המולה באולם הגדול כששאגות הניצחון וקולות החדווה מילאו את האוויר. השמש הבוהקת הפציעה מבעד לחלונות כשההמון הציף את הארי. רון והרמיוני היו הראשונים, זרועותיהם חבוקות סביבו, צעקותיהם הבלתי מובנות מחרישות את אוזניו. ג'יני, נוויל ולונה הצטרפו אליהם מיד, ואחריהם בני משפחת וויזלי, האגריד, קינגסלי, והפרופסורים מקגונגל, פליטיק וספראוט, והארי כבר לא יכול היה לשמוע מילה ממה שצעקו לו, או לזהות את הזרועות שנשלחו לעברו ועטפו את גופו. מאות ידיים נלחצו סביבו, כל אחד מהשוהים באולם מקווה לגעת בילד שנשאר בחיים, בסיבה לכך שהכל נגמר סוף-כל-סוף.
כשהשמש זרחה מעל הוגוורטס והאולם הגדול הוצף באור ובחיים, הארי הפך לחלק חיוני באבל ובחגיגת הניצחון. כולם רצו להיות עימו, סמלם, מנהיגם, מושיעם ומדריכם. הוא היה חייב להיות עד לסבל שלהם, ולשמוע את החדשות על חזרתם של מי שהיו תחת השפעתה של קללת האימפריוס לדעתם הצלולה, על אוכלי-המוות שנסו על נפשם או נאסרו, על החפים מפשע ששוחררו מכלא אזקבאן ועל קינגסלי שאקלבולט שמונה באופן זמני לשר הקסמים.
גופתו של וולדמורט הונחה בחדר נפרד בהמשך האולם, הרחק מגופות פרד, טונקס, לופין, קולין קריווי וחמישים החללים הנוספים שמצאו את מותם בלחימה נגדו. מקגונגל השיבה את שולחנות הבתים לאולם, אם כי כולם ישבו מפוזרים; מורים עם תלמידים, רוחות רפאים עם הורים, קנטאורים עם גמדוני-בית. פירנזה ישב בפינה, מתאושש מהלחימה, וגרעפ הביט אל תוך האולם דרך חלון מנופץ, צוחק בעוד יושבי האולם משליכים אוכל לפיו.
לאחר הקרב
הארי, מותש וסחוט, מצא את עצמו יושב על ספסל יחד עם לונה, שהסיחה את דעתם של כולם כשקראה להם להסתכל בהֵמְדִינְגֶר המבֵרבֵּר כדי לאפשר להארי לחמוק תחת גלימת ההיעלמות. כעת, כשהוא בלתי-נראה, הוא ראה את ג'יני יושבת במרחק שני שולחנות ממנו, ראשה מונח על כתף אימה, והבין שיהיו לו עוד שנים ארוכות לדבר עימה. הוא הבחין בנוויל, שחרבו של גריפינדור הייתה מונחת לצד צלחתו המתרוקנת, מוקף מעריצים. הוא הבחין גם בשלושת בני משפחת מאלפוי, שהצטופפו יחדיו ולא ידעו אם זהו מקומם, אך איש לא הקדיש להם מחשבה. לכל מקום אליו הסתכל הבחין הארי במשפחות מתאחדות, וראה סוף-כל-סוף את אלה שאת חברתם רצה יותר מכל - את רון ואת הרמיוני. שלושתם עזבו את האולם הגדול, ולא היו יכולים להתעלם מגושי השיש הגדולים שהיו חסרים במדרגות, שחלקים מהמעקה שלהן נשברו, ומכתמי הדם שהופיעו בכל כמה צעדים. במרחק, הם יכלו לראות את פיבס שר שיר ניצחון שהמציא בעצמו, ומילותיו חסרות משמעות עבור הארי, רון והרמיוני, שעוד ניסו לעכל את האבדות.
הארי חש תשישות, ודבר מותם של פרד, של לופין ושל טונקס היה כמדקרת כאב בליבו, אך יותר מכל הוא הרגיש הקלה וכמיהה לישון. הוא ידע, עם זאת, שלאחר שהיו נאמנים לו במשך זמן כה רב, רון והרמיוני הרוויחו את הזכות לדעת את האמת. על כן, הוא חזר בדקדקנות על שראה בהגיגית, ועל שקרה לו ביער האסור, ורון והרמיוני עוד לא התחילו להביע את תדהמתם ואת השתאותם כשהגיעו לבסוף למקום אליו הלכו, על-אף העובדה שאף אחד לא ציין את יעדם באופן מפורש; משרד המנהל. מאז הפעם האחרונה שביקר במשרד, המפלץ הועף מעל קנו, ונראה המום עד כדי כך שהארי לא ידע אם הוא עוד יוכל לזהות את סיסמות הכניסה. כשהשלושה ביקשו ממנו להיכנס, הוא גנח ואיפשר להם לעבור.
הם פסעו מעל המפלץ, במדרגות האבן הלולייניות ומבעד לדלת שנקבעה בסופן. לאחר רגע קצר בו הספיק הארי להתבונן בהגיגית, שהייתה מונחת במקום בו הותיר אותה, החל בפתאומיות להישמע רעש מחריש אוזניים שגרם להארי לתהות בפחד אם מדובר בקללות, באוכלי-מוות או אף בתחייתו המחודשת של וולדמורט. למעשה, היו אלה תשואותיהם של מנהלי הוגוורטס שבדיוקנאות שנעמדו לכבודו ומחאו לו כפיים. הם נופפו בכובעיהם ובפאותיהם הנכריות, הושיטו ידיים מתוך מסגרותיהם כדי לאחוז בידי שכניהם; הם ירדו מהכיסאות שצוירו להם; דיליס דרוונט לא ניסתה להסתיר את דמעותיה; דקסטר פורטסקיו נופף בחצוצרת השמיעה שלו; ופיניאס ניגלוס קרא לכולם לזכור גם את תרומתו של בית סלית'רין לתוצאות הקרב.
אך הארי התעניין רק בדמות שישבה בדיוקן הגדול ביותר מאחורי כיסא המנהל; דמבלדור, דמעות צונחות מבעד למשקפי החרמש שלו אל זקנו הכסוף והארוך, והבעת הגאווה וההערכה שלו ממלאת את הארי בתחושה הנעימה של שירת עוף החול. לבסוף, הארי הרים את ידיו וביקש שקט, והדיוקנאות כיבדו את רצונו והפסיקו את מחיאותיהם, קורנים, מוחים את עיניהם ומחכים לשמוע את שיש לו להגיד. הארי, עיניו אדומות ומותשות, החליט לשאול את עצתו של דמבלדור. הוא סיפר לו שהפיל את החפץ שהיה מוחבא בסניץ' (אבן האוב) ביער האסור, שהמיקום המדויק אינו ידוע לו, ושאין בכוונתו לחזור ולחפשו. דמבלדור הסכים והודיע כי ההחלטה מקובלת עליו, בעוד הדיוקנאות סביבו הביטו סקרנים ומבולבלים. דמבלדור שאל אם מישהו נוסף יודע היכן החפץ נפל, ונראה מרוצה כשנענה בשלילה. הארי סיפר לדמבלדור שאת מתנתו של איגנוטוס (גלימת ההיעלמות) הוא מתכוון דווקא לשמור, ונענה כי המתנה נמצאת בבעלותו המלאה עד שימסור אותה לילדיו.
הארי הרים לבסוף את שרביט הבכור, ולמרות תשישותו הצליח להבחין שרון והרמיוני מביטים בו בצורה שלא מצאה חן בעיניו. הוא הכריז שהוא אינו מעוניין בשרביט, ולמרות מחאותיו של רון, הסביר שהוא מעדיף את שרביטו הקודם. הוא הוציא מהנרתיק שהיה תלוי על צווארו את שני חצאי הצינית, שהיו מחוברים עודם בנוצת עוף חול דקיקה. הרמיוני שיערה שהנזק שנגרם לשרביט חמור ובלתי ניתן לתיקון, אך הארי ניסה את תקוותו האחרונה. הוא הניח את השרביט השבור על שולחן המנהל, נגע בו עם שרביט הבכור ולחש "רֶפּארוֹ". ניצוצות אדומים הבזיקו מהשרביט, והארי ידע שהצליח. הוא הרים את השרביט וחש בחמימות נעימה מתפשטת בין אצבעותיו; הארי ושרביטו התאחדו שנית.
בעוד שדמבלדור מביט בו בהערצה ובחיבה, הארי הצהיר שיחזיר את שרביט הבכור למקום ממנו נלקח: הקבר הלבן. הוא שאל אם כוחותיו הכבירים של השרביט יתפוגגו במידה שימות בשיבה טובה כפי שקרה לאיגנוטוס, שכן יוצא אפוא שאדונו מעולם לא הובס. דמבלדור אישר את הדברים בהנהון, והשניים חייכו אחד אל השני. רון הביט בשרביט ושאל את הארי אם הוא בטוח בהחלטתו, ובקולו נשמע שמץ השתוקקות. הרמיוני, לעומתו, הביעה בשקט את הסכמתה. הארי הסביר שהשרביט מביא עימו צרות רבות, ובעודו מפנה את גבו לדיוקנאות, חושב על מיטת האפיריון הממתינה לו בחדר המועדון של גריפינדור ושואל את עצמו אם ייתכן שקריצ'ר יסכים להביא לו כריך, אמר שהיו לו מספיק צרות לכל החיים.
טירת הוגוורטס לאחר הקרב
תוצאות והשפעות
הם קמו מייד, והוא, רון והרמיוני עזבו יחד את האולם הגדול. גושים גדולים היו חסרים ממדרגות השיש, חלק מהמעקה נשבר, ועל כל מדרגה שנייה שעליה טיפסו היו שברי אבן וכתמי דם.
- תיאור הנזק בטירה לאחר הקרב על הוגוורטס.
מותם של וולדמורט ושל רבים מתומכיו הוא שהביא לסופה של מלחמת הקוסמים השנייה. קהילת הקסמים הבריטית, שחוותה רגעים איומים בשנתיים האחרונות, מצאה את עצמה חופשית שוב מאחיזתם הכוחנית של אוכלי-המוות ושל מנהיגם, הלורד וולדמורט. הארי פוטר, שהושפע רבות מהמלחמה לאחר שאיבד את הוריו, את סנדקו, את חונכו ועוד רבים מחבריו, התנתק מהעול שהונח על כתפיו עוד לפני לידתו, כשהנבואה קבעה שרק בידיו נתונה האפשרות להביס את אדון האופל. שחרור זה נתן לו את החופשיות להקים משפחה יחד עם ג'יני וויזלי. בנוסף, רגישותו המפתיעה של רון כלפי גמדוני-הבית במטבחים, כשאמר להרמיוני שלדעתו יש להזהירם מפני הסכנה, הפכה לנקודת מפנה במערכת היחסים ביניהם. הרמיוני זיהתה את אמירותיו של רון כסמל של התבגרות ושל אכפתיות, ובשל כך התאהבה בו עוד יותר.
מיתות
[...] גופותיהם של פרד, טונקס, לופין, קולין קריווי, וחמישים אנשים נוספים שנהרגו בקרב נגדו.
- לאחר הקרב.
בסרט, שלושת החטפנים שחצו בשוגג את כישופי ההגנה שהקיפו את הטירה היו הראשונים שמצאו את מותם, בשעות הערב המאוחרות של האחד במאי. ניתן לטעון כי חללים אלה עשויים שלא להיחשב כנפגעי הקרב עצמו, אם כי ידוע שמקרי המוות הראשונים היו אכן אלו של סקאביור ושל חבורת החטפנים שלו, שנפלו אל מותם כשגשר העץ התמוטט.
לבנדר בראון נהרגה על-ידי פנריר גרייבק כשהוא תקף אותה באכזריות. וינסנט קראב ניסה להשתמש בקללת שלהבת שדים כנגד הארי פוטר, רק שזו פעלה כמו בומרנג והרגה אותו. פרד וויזלי נהרג בפיצוץ שנגרם על-ידי כישוף לא ידוע. רמוס לופין ונימפדורה טונקס נהרגו על-ידי אנטונין דולוחוב ובלטריקס לסטריינג', בהתאמה. קולין קריווי נמצא מת במהלך הפוגה בלחימה על-ידי נוויל לונגבוטום ואוליבר ווד, למרות שלא ידוע כיצד הוא מת או מי הרג אותו. סוורוס סנייפ נרצח על-ידי נגיני בפקודתו של וולדמורט.
השלב האחרון של הקרב הביא להרוגים רבים יותר מהצד של וולדמורט, כיוון שהקרבתו של הארי הגנה על מגני הטירה. נוויל לונגבוטום ערף את ראשה של נגיני בחרבו של גודריק גריפינדור, ובלטריקס לסטריינג' נהרגה על-ידי מולי וויזלי, לאחר שכמעט הרגה את ג'יני. הארי הרג את לורד וולדמורט בקרב הסופי ביניהם. מלבד זאת הוזכרו עוד לפחות חמישים הרוגים משני הצדדים.
רשימת מיתות ידועות
בקרב חברי מסדר עוף החול וצבא דמבלדור
|
האדם |
נהרג על-ידי |
סיבת המוות |
|
אדם בלתי מזוהה בחצר הכניסה* |
זהות אלמונית, ייתכן שאוכל-מוות |
פיצוץ |
|
אדם בלתי מזוהה בסמוך לחומות הטירה* |
אוכל-מוות בלתי מזוהה שלחם בארתור וויזלי |
הקללה הממיתה |
|
פרד וויזלי |
לא ידוע |
פיצוץ שנגרם מלחש בלתי מזוהה
(ייתכן שאקספולסו או קונפרינגו) |
|
פרופסור הוגוורטס בלתי מזוהה* |
זהות אלמונית, סביר להניח אוכל-מוות |
לא ידועה, ייתכן שהקללה הממיתה |
|
רמוס לופין |
אנטונין דולוחוב |
דו-קרב |
|
נימפדורה טונקס |
בלטריקס לסטריינג' |
דו-קרב (סביר להניח) |
|
לבנדר בראון |
פנריר גרייבק |
הותקפה בפראות, ומתה לאחר מכן בשל פציעותיה |
|
סוורוס סנייפ |
נגיני (בפקודתו של לורד וולדמורט) |
הכשות |
|
קולין קריווי |
לא ידוע, סביר להניח שאוכל-מוות |
לא ידועה |
|
תלמיד הוגוורטס לא ידוע שנהרג בקומה השביעית* |
לא ידוע |
לא ידוע |
|
חמישים נוספים |
אוכלי-המוות ובני בריתם |
סיבות מגוונות |
|
*בגרסת הסרט בלבד |
בקרב אוכלי-המוות
|
האדם |
נהרג על-ידי |
סיבת המוות |
|
שלושה חטפנים בלתי מזוהים* |
עצמם (לא במכוון) |
חצו בשוגג את כישופי ההגנה על הוגוורטס |
|
חטפנים רבים, וביניהם סקאביור* |
נוויל לונגבוטום |
התמוטטות גשר העץ |
|
ענק בלתי מזוהה* |
פומונה ספראוט, נוויל לונגבוטום או אדם אחר שעזר בהשלכת הצמחים |
מלכודת השטן |
|
ענק בלתי מזוהה* |
מינרווה מקגונגל |
חליפות השריון המכושפות |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שנהרג על-ידי קינגסלי שאקלבולט* |
קינגסלי שאקלבולט |
לחש שדומה בהשפעתו לארסטו-מומנטום או לאימובילוס |
|
וינסנט קראב |
עצמו (לא במכוון) |
שלהבת שדים |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה* |
לא ידוע |
לא ידועה |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה* |
לא ידוע |
לא ידועה |
|
אוכלת-מוות בלתי מזוהה שנכחה באחוזת מאלפוי* |
לא ידוע |
לא ידועה |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שלחם במסדרון הקומה הראשונה* |
הארי פוטר |
אינקרצרוס |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שלחם במסדרון הקומה הראשונה* |
רון וויזלי |
לא ידועה |
|
נגיני |
נוויל לונגבוטום |
עריפת ראש |
|
אוכל-מוות כהה עור בלתי מזוהה* |
הארי פוטר (לא במכוון) |
קללת פיצוץ |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה* |
לא ידוע |
לא ידועה |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שנהרג על-ידי קוסם עם שיער מאפיר* |
קוסם בלתי מזוהה ובעל שיער מאפיר |
דו-קרב |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שייתכן והתלקח* |
זהות אלמונית |
לא ידועה (ייתכן שאינסנדיו) |
|
בלטריקס לסטריינג' |
מולי וויזלי |
דו-קרב |
|
אוכל-מוות בלתי מזוהה שנהרג בקומה השביעית* |
זהות אלמונית |
דו-קרב |
|
לורד וולדמורט |
שרביט הבכור שהביא להפיכת הכישוף כשזיהה את אדונו האמתי (הארי פוטר) |
שליטתו של הארי בשרביט הבכור, השמדת ההורקרוקסים, אקספליארמוס והקללה הממיתה שוולדמורט עצמו הטיל |
|
*בגרסת הסרט בלבד |
מאחורי הקלעים
-
ניתן להבחין בכמה הבדלים בין העיבוד הקולנועי השני של "הארי פוטר ואוצרות המוות" לבין הספר עצמו. אחד מההבדלים המהותיים הוא העובדה שבסרט, בניגוד לספר, גרגורי גויל הוא שנהרג בחדר הנחיצות, ולא וינסנט קראב. בעוד שבספר פאיוס ת'יקנס שרד או שגרולו מוטל בספק, בסרט הוא מוצא את מותו עוד טרם הקרב. בספר אין אזכור למותו של סקאביור, ומותה של בלטריקס לסטריינג' שונה גם-כן, כשבסרט היא מתנפצת לגזרים כתוצאה מהקללה שהטילה עליה מולי וויזלי.
-
הן בספר והן בסרט יש תיאור של השתתפות אנשי-זאב בלחימה. עם זאת, ה-2 במאי 1998 לא היה ליל ירח מלא, ולכן התקפה זו נראית חסרת תועלת. לופין וגרייבק היו שניהם בצורתם האנושית, מה שהופך את צבא אנשי-הזאב לבטל.
-
בסרט, הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט משתולל בכל רחבי בית-הספר, והדו-קרב הסופי ביניהם מתרחש באולם הכניסה ולא באולם הגדול. כמו כן, נגיני נהרגת בשלב מאוחר יותר, לאחר ניסיונות כושלים של רון ושל הרמיוני להשמידה. לבסוף, כשוולדמורט נהרג, גופתו הופכת לאפר ומתפזרת באוויר; בספר, לעומת זאת, גופתו מועברת מהאולם הגדול לחדר נפרד.
-
סצנות פיצוץ גשר העץ, ההיתקלות בחצר המרובעת וההיתקלות בסמוך לחומות הטירה המבוצרות הן סצנות שמופיעות בסרט בלבד.
-
הקרב על הוגוורטס היה בין המועמדים לפרס "סצנת הלחימה של השנה" לשנת 2011 של ה-"Scream Awards". הקרב בחדר הנחיצות היה גם-כן מועמד לפרס.
0 חרמשים
