היומן

טומי התעורר בסערה. איזה חלום חלם, הוא בקושי זכר. הדבר היחיד שהוא זכר זה שהחלום היה ממש מפחיד.

השעה הייתה 4 לפנות בוקר. הוא הרגיש סחוט, ואפילו לא הבין מדוע.

הוא נזכר באירועי אתמול.

"סוזי, את סתם פרנואידית". טומי שמע את קולה של מינדי, חברתה הטובה של סוזן.

"לא, אני לא פרנואידית, את פשוט מכחישה!!"

"מה להכחיש?! את עדיין תקועה בדעות הקדומות האלה שלך על סליתרינים"!? קולה של מינדי התחיל לעלות.

"אני בטוחה שראיתי אותו עושה את זה! אני תפסתי אותו והוא עשה את זה גם עלי, ואת יושבת בצד ושותקת? אני לא מאמינה"!!

"מההתחלה את פסלת אותו סוזן. לא בטחת בו! אל תשקרי לי"!!

"מההתחלה התחושה שלי לגביו לא הייתה טובה, אבל השתקתי את זה כי סמכתי עליך"!!

"זה ברור שאת מקנאה כי את כזאת בררנית בקשר לבנים וקשה לך לראות אחרות שמצליחות"! מינדי הייתה כבר ממש עצבנית. טומי יצא מחדרו וראה שעיניה של סוזן מתמלאות דמעות.

טומי הסתכל בפניה של מינדי. היא נראתה עצבנית ושיערה הג'ינג'י היה פרוע. עיניה הירוקות היו מקווצות בזעם אך הוא ראה בהם קצת חרטה.

סוזן פתחה את הפה במטרה לומר משהו, אך גוש חסם את גרונה והיא פשוט הלכה לכיוון מגורי הבנות.

מינדי הסתכלה למטה במבט מהוסס. מיילי, (עוד אחת מחברותיה של סוזן) הסתכלה עליה וכשקלטה שמינדי במצב עצבני, החליטה להתרחק. לא כדאי להיות ליד מינדי כשהיא עצבנית.

טומי ניער את ראשו והלך לשטוף פנים. הוא הסתכל במראה ושוב נזכר באתמול.

טומי החל לרוץ אחרי סוזן. הוא לא היה יכול לראות אותה ככה. אך הוא הגיע למגורי הבנות, והמדרגות הפכו לסוג של מדרון תלול*. הוא נזכר שלבנים אסור להיכנס למגורי הבנות, וויתר. הוא הלך לשיעור תולדות הקסם, בראש מורכן.

הוא חשב על מה שקרא אתמול ביומן. הילדה ההיא- כתבה שיר. שיר יפהיפה. השיר לא יצא לו מהראש.. הוא ניסה לדמיין את קולה, אך לא הצליח.
לאחר מכן הוא נזכר בסוזן ומינדי. הן היו חברות כל כך טובות, יחד איתו בקבוצת הקווידיץ'.
מה הוא יעשה עכשיו? כששתי הרודפות של הקבוצה יהיו בריב? ומה הוא יעשה- הרודף השלישי? האם ינסה לפייס ביניהן? האם ישתוק? הוא חייב לנסות לעודד את סוזן.

הוא החליט לחפש אותה אחרי שיעור תולדות הקסם, ( אם היא תגיע בכלל... )

הוא התיישב בסוף הכיתה יחד עם ריימונד. אך במקום פרופסור בינס- נכנסה פרופסור פלנטקי. המורה לטיפול ביצורי פלא. אישה חביבה וחייכנית, בעלת שיער בלונדיני ארוך מאוד וגלימה צהובה בוהקת. היא שידרה חמימות ונתנה לתלמידים את כל כולה.

"שלום תלמידים" היא חייכה.

"שלום פרופסוק פלנטקי". כולם ענו יחד.

"היום אני אחליף את פרופסור בינס, מסיבות אישיות, ובשיעורים הקרובים".

"מה קרה? הוא חולה"? סופי שאלה בניסיון להראות אכפתיות.

"מטומטמת. הוא רוח רפאים"! מינדי צעקה לה. בפעם הראשונה מינדי וסוזן ישבו במקומות רחוקים- כל אחת בקצה שני של הכיתה. סוזן נראתה על סף בכי.

סופי הניפה את שיערה הבלונדיני הארוך בגאוותנות ועשתה פרצוף חמוץ.

"ובכן.." התעלמה פרופסור פלנטקי מהצעקות בכיתה והמשיכה: "אני לא עשיתי בגרות בתולדות הקסם, מסיבות ברורות" הכיתה צחקקה.
"אבל, בתקופתי כתלמידת בית הפלפאף בהוגוורטס, מאוד אהבתי אגדות" אמרה בגאווה.
"ואני רוצה לספר לכם אגדה אחת שלא נשכחה מליבי.ואני מאמינה? שיש בה אמת".
ג'יימס פוטר שרק בבוז.
"מר פוטר, בתור בנו של הארי פוטר בכבודו ובעצמו, אני חושבת שאתה יותר מכולנו אמור להאמין באגדות". נזפה בו.
הוא גיחך.
"ובכן.הרשו לי להקריא אותה מתוך ספר הצל - ספר האגדות הכי מפורסם בעולם הקוסמים".
הכיתה השתתקה סופית.
מיילי הרימה את ידה.
"כן גברת ג'ונסון"?
"זה לא ספר אגדות לילדים"? שאלה תוך כדי הרמת גבה.
"ג'ונסון, את צודקת. אך לפי מאמרו של ג'קסון דלסי** בכל סיפור ילדים קטן ותמים.."
"'מסתתר סיפור גדול ומשמעותי' " השלימה אותה מיילי.
"כל הכבוד ג'ונסון. 10 נקודות לגריפינדור.
כמו שאמרה ג'ונסון, ובצדק- מאחורי כל סיפור ילדים מסתתר סיפור גדול, שלעיתים יכול להשפיע על חיים ומוות. פרופסור דלסי המפורסם, פירסם מחקר שעשה על הספר 'מעשיות בידל הפייטן' שעזר להארי פוטר רבות בתקופתו וכך הוכיח שכל האגדות הקדומות מבוססות על אמת. (ג'יימס גיחך. הוא זכר את התקופה שבה הזקן המעצבן ריאיין את אביו)
אני אישית חושבת שאגדות הן מרתקות, ומי שקרא את מאמרו של דלסי, יכול לומר לנו בוודאות שיש משהו בדבריו. מישהו מלבד מיילי קרא את המאמר"? שאלה בחיוך.

כולם שתקו.

"טוב, אם כך- בואו ניגש לעניין"

"היה היה, לפני שנים רבות... איש ושמו ניקולס פאייר דניס ארמני דונטלו, או בקיצור- ניקולס דונטלו.
כל הכפר שבו הוא גר לעג לשמו הארוך.
מראהו היה מגוחך ומוזנח. אנשי הכפר זלזלו בו.
לא הייתה לו סיבה לקום בבוקר. חיו היו משעממים, וסדר יומו לא השתנה:
לקום בבוקר, לשתות חליטת תה, ללכת לחווה, לחלוב את הפרות, לחזור הבייתה וללכת לישון.
בוקר אחד הוא התעורר, ובדרך למטבח- להכין לעצמו חליטת צמחים- מצא איש מוזר.
אפילו יותר ממנו.
האיש המוזר היה לבוש בגלימה מגוחכת בצבע אדום בוהק, עם כיסוי ראש.
הוא הרים את הכובע המחובר והציג את עצמו.
'שלום אדוני'. הוא כרע ברך. ניקולס לא הבין מדוע האיש מכבד אותו כל כך, אך החליט לשמוע את דבריו של האיש.
'שמי הוא דיבל באבל. באתי למסור לך הודעה. אנחנו מעוניינים שתצטרף סוף סוף לקהילתינו. קהילת הקוסמים" ניקולס הסתכל עליו בפליאה.

הוא מצמץ, ו.. פוף! האיש נעלם.
ניקולס המשיך להכין את חליטת התה שלו במחשבות על האיש המוזר, וניסה למצוא הסבר הגיוני, אך לא מצא. לפתע הוא נגע בקנקן התה שלו.
עיניו נעצמו.
הוא הרגיש מסוחרר,
וצלל לתוך חיזיון.

הוא ראה את השריף של הכפר, נשרף באש. הוא נבהל מאוד, והבין שהאיש המוזר לא שיקר. הוא אכן קוסם- נביא אמת.
הוא החליט ללכת לשריף של הכפר ולהזהיר אותו.
הוא התלבש בבגדיו המפוארים ביותר. התקלח. סירק את שיערו.
הוא החל ללכת לכיוון ביתו של השריף.
בדרך לשם ספג הרבה עלבונות על סגנונו והליכתו המשונה. בגדיו השונים עוררו את צחוקם של לא מעט אנשים.
כשהגיע למפתן בית השריף חסם אותו השומר.
"מה אתה עושה פה? משוגע אחד! מה שהשריף הולך לעשות לך"... מלמל האיש.
"באתי להזהיר את השריף מסכנה שאורבת לו! אתה חייב להקשיב לי"!! התעקש ניקולס.
הם התווכחו שעות על גבי שעות, עד שלפתע צצה דמות בין העצים. כל צעד שלה נראה כמו ריקוד. שמלתה הלבנה והזורמת התנפנפה עם הרוח.
היא נראתה חיננית וזורמת, נערה חיוורת עם שיער כהה, עיניים כחולות ירקרקות גדולות, יפהיפיה אמיתית- התקרבה אליהם. כשהגיעה בא יחד איתה משב רוח רענן, שפרע את שיערו של ניקולס.
"הוא דובר אמת". אמרה.
ניקולס היה אסיר תודה. השומר נכנס לבית השריף, בהרגשה שהוא נבגד.
מאותו הרגע, ניקולס התאהב בנערה הזאת.
"מה קרה"? שאלה אותו הנערה בנחת. היא הייתה הנערה הכי רגועה שהוא ראה אי פעם. שלווה, מקרינה נעימות ומאוד חייכנית. שינייה הצחורות בלטו על גבי שפתיה האדומות.
"אני.. אני לא חושב שתאמיני לי" יופיה גרם לו להתבלבל.
"אני אאמין, אני חושבת, בדיוק מאותה הסיבה שאתה תאמין לי".
הוא לא הבין.
"שמי הוא אקווה. אני ביתו של השריף". היא לחצה את ידו.
"הו! סכנה גדולה אורבת לאביך".
"אני מאמינה לך, ומבקשת את עזרתך- אעשה הכל בשביל להציל את אבי. מה ראית בחיזיון"?
"איך את יודעת על החיזיון שלי"?! הוא שאל בבהלה. רק יחסר לו שכולם ידעו שהוא מכשף, חשב.
"גם אני ניחנתי במתנה דומה לשלך, ניקולס".
הוא נבהל מזה שידעה את שמו.
"אני מסוגלת להרגיש דברים. יש הטוענים שזה בא מכך שאני מכשפת המים. סוג של אלת מים, כמו פוסידון ***, אחד מאלי האולימפוס. אך אלי האולימפוס הם רק אגדה.
אנחנו לעומת זאת, 4 מכשפים של 4 יסודות היקום: מים, אדמה, אוויר ואש. לא קדושים, לא מיוחסים. העובדה שאני ביתו של השריף היא אינה אלא צירוף מקרים בלבד. הכוח העליון של היקום נתן לי במתנה את כוחות המים- כוחות האינטואיציה והאמפאטיה, המאופיינים ברגישות רבה ולב רחב.
כוחות האוויר מאופיינים בחוכמה  גדולה ופיקחות. כוחות הטלקינזיס והקפאת הזמן.
כוחות האש מאופיינים בעקשנות ואומץ. כוחות הפיצוץ והחוזק המוגבר.
כוחות האדמה מאופיינים בחוזק נפשי וכושר מנהיגות. כוחות החימום והקירור.

אך יש אדם אחד, שבתוכו יש את כל היסודות. את כל תכונות אלו. ואני חונכתי בשביל להדריכו ללכת בדרך הטובה לפני שאנשי העתיד יעצרו אותו".

הוא הסתכל בעיניה הטובות. אך לפתע הגיע האיש המוזר בגלימה, ועוד הרבה כמוהו בדיוק, חטפו את אקווה והסתלקו משם. הוא צעק וצרח, ובעט. הוא היה כל כך נסער.
הוא נכנס לביתו של השריף בשביל לספר לו על הנעשה, אך השריף?
השריף נשרף באש".

טומי יצא מחדר המקלחת והשירותים וריי הסתכל עליו בבהלה.
"מה קורה, בנאדם?! אתה בסדר"?

"נגמר זמן השיעור, נמשיך בשיעור הבא." אמרה פרופסור פלנטקי במסתוריות. התלמידים אמנם הסתירו זאת, אך הם היו במתח. הסיפור היה מאוד מעניין.

כולם החלו ללכת לשיעור הבא, אך טומי הלך לחפש את סוזן.
לפתע הוא שמע קול, יפהיפה.
הקול ההוא.. הוא שר משהו מוכר לי. חשב טומי.
זהו זה! זה השיר שכתוב ביומן!! כך אולי אני אמצא אחת ולתמיד את הילדה הזאת!!
טומי החל לרוץ בהיסטריה. הוא היה כל כך סקרן.
אך כשהגיע למקום הנכון, המקום היה ריק. הוא צעק בכל כוחו "לעזאזל!"

וסוזן נכנסה לחדר חצי בוכה.
"ה..הי ט..טו..טומי" גיגמה.
"סליחה" הוא השפיל את מבטו.
"אני מצטער, אבל בבקשה שבי איתי פה, אני לא מסוגל ללכת עכשיו לשיעור.

אני לא מסוגל לראות אותך ככה"!

טומי חזר לשירותים והקיא.
הוא לא ידע מדוע, אבל להיזכר בקטע הזה של אתמול היה לו ממש קשה להיזכר.
ריימונד הסתכל עליו כאילו הוא משוגע, וחזר לישון. כנראה חשב שזה חלום.

***

הסברים: כל מה שכתוב בכתב נטוי זה עבר, וכל מה שכתוב בכתב רגיל זה הווה.

* מי שזוכר- באחד הספרים כתוב שהבנים לא יכולים לעלות למגורי הבנות ואפילו הארי ורון ניסו ולא הצליחו.
** ג'קסון דלסי- המצאה שלי (:
*** פוסידון- אל הים במיתולוגיה היוונית.

נו.. מה אתם אומרים על הפרק?! האהא! תגובות ומיד.
מעכשיו בכל פרק אני אפרסם שאלה שתצטרכו לענות עליה. (חובה!!) חח סתם..

שאלת הפרק היא:
מי אתם חושבים שהם האנשים בגלימות האדומות??

הפרק הקודם		הפרק הבא