חצי ירח

זה היה השינוי הקשה שעבר מזה כמה שנים.
גם שלושה ימים אחרי, גופו של רמוס היה כאוב ותפוס. מתחת לעיניו נראה בבירור סימני עייפות כהים והוא נראה רזה יותר ממה שהיה בשבוע שעבר כשהיה בישיבה האחרונה של המסדר.
הם דנו על הא ועל דא, דמבלדור הגיע ושיתף בפרטי פרטים את רמוס וקינגסלי בנוגע לכמה חששות ותוכניות להמשך. מולי אמרה בחשש שהיא מודאגת מהמצב בהווגורטס ושוקלת שלא לשלוח השנה את שני ילדיה. ארתור ניסה להרגיע ואמר כי זהו נפילת מתח וחרדות של אמא מודאגת ואין זה קשור לשאלה האם הם בוטחים בדמבלדור או במסדר.
רמוס ישב שם, ואם להיות יותר מדויקים, רק נכח שם. כי, מבחינת רמוס, לשבת בישיבה הזו רחוק היה מן האמת.
הוא גיחך בליבו ונזכר באחד העונשים שקיבלו ג'יימס וסיריוס, פרופסור מקגונגל צעקה עליהם שאספו בערמה אחת גדולה את כל זגוגיות החלונות שבטירה, ובנו מהם מבצר באולם הגדול באישון לילה.
בדיחה מצחיקה של אחד באפריל, מקגונגל שכבר חמש שנים הכירה את השניים למדה מן העבר והחליטה להישאר ערה על מנת לבדוק את שני הבלגניסטים הגדולים ביותר שבית הספר ידע, ולבדוק מה הם מתכננים לעשות. הם נתפסו בשעת מעשה.
"אתם לא רציניים. אתם מתכננים להישאר ללמוד בבית הספר הזה?" רמוס הצעיר שאל אותם. הדיאלוג צף במוחו כזכרון עבר, אפוף בניחוח של פעם.
"עד עכשיו למדנו?" שאל ג'יימס את סיריוס בתמיהה, כאילו מעולם לא שמע על דבר שכזה.
"יותר בכיוון של סתם נכחנו!" שאג סיריוס מצחוק.
רמוס צחק קלות, רמוס המבוגר, בחזרה למציאות. הוא גילה שנרדם על השולחן שבמחילה בשינה מתוקה. נראה שהישיבה התסיימה אך אף אחד לא התכוון להעיר אותו.
הוא התרומם בוחן את החדר וראה את ארתור וויזלי בפינה השנייה, קורא בעיון את מהדורת "נביא הערב" לצד כוס תה, מבחין ברמוס שהתעורר.
"רמוס, חששתי להעיר אותך. נראית שליו כל כך..." התבייש להמשיך, "נראה שהיית זקוק לשינה רגועה. מולי סידרה לך חדר למעלה. אני מבקש ממך להישאר לישון כאן הערב. היא דואגת לך."
"תודה רבה ארתור, זה אדיב מצדכם אך אני חושש שלא אוכל להישאר, אני מעדיף לחזור לביתי. עליי לארוז..." אמר בקול צרוד וחלש, כשהוא קם מתרומם מכיסאו. הוא התיישב בחזרה כשכאב חד בתוך גולגולתו החל לכאוב ולפעום בו. מגרנות היו תופעות לוואי ידועות של לאחר השינוי, אך אותן לא חווה מאז שהיה נער צעיר.
"לא, רמוס יקירי. אני מתעקשת!" הגיחה מהמטבח מולי וויזלי. "הכנתי ארוחת ערב."
הוא רצה להתווכח, אך ידע כי זה קרב אבוד מראש מול מולי ובכנות לא היו בידיו די כוחות כדי להגיע לביתו. "תודה רבה לכם, זה באמת אדיב מצידכם. אני מעדיף ישר להגיע למיטה, אוותר הפעם. באמת תודה." אמר. הוא הספיק לשמוע את מולי לוחשת לארתור שרמוס מזכיר לה את ארתור כשהוא מקבל חמרמורת, בעודו עולה לחדר השינה הרביעי משמאל אותו הכינה מולי. נראה היה שזהו חדר השינה של פרסי, מבוגרי בניהם. ונראה היה שלעיתים נדירות היו נכנסים לכאן יושבי הבית משום שכל פרט בו הזכיר את פרסי, שניתק קשר ממשפחתו.
רמוס לא הבחין בדבר מלבד המיטה עליה נחת. אפילו אינו טורח להתכסות או להוריד את בגדיו.

הוא התעורר למחרת בשעת הצהריים המוקדמות מריב קולני בין ג'יני לרון. מתרומם מעט, הוא ניחש שבמהלך שינתו מולי חלצה את נעליו וגרביו וכיסתה אותו בשמיכה נוספת.
לצידו הופיע על מגש קטן עם פינג'אן קסום שבתוכו היה תה חם השומר על החום, לצד קוביות סוכר ומאפה חמאה קטן. הוא חייך בהכרת תודה גדולה.
הוא הרגיש הרבה יותר טוב מכפי שהיה אתמול, מרגיש את השפעת השינה על מצב גופו.
דלת החדר נפתחה ואליה נכנסה מולי מחזיקה בידיה מכנס ג'ינס בגזרת גברים וחולצה פלנל ישנה.
"רמוס, ניחשתי שכבר קמת. תסיים את התה." פקדה עליו, "אלה בגדים של ארתור, אני מקווה שיתאימו לך. אני רוצה לכבס את הגלימה שלך." אמרה בצורה שלא הותירה מקום לויכוח.
רמוס הודה לה והיא הסמיקה, הניחה את הבגדים, ציינה כי זהו שום דבר ויצאה.
הוא סיים את התה, פשט את גלימתו ולבש את הבגדים שמולי נתנה לו, שהיו מתאימים למידותיו, אם כי למעט החולצה שהייתה רפויה על גופו הרזה.
הוא לגם לגימה ארוכה מן התה ומכניס לפיו את המאפה, מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכל.
רמוס ישב על המיטה, בוהה ברצפה מתבייש לצאת מן החדר ולהיתקל בילדי הוויזלים.
הוא החליט לרדת אל כיוון המטבח עקב צעקותיה של מולי, שניסתה לזרז אותו.
הוא הושיט למולי את הגלימה שלו, מבויש והיא הושיבה אותה כמו אמא דואגת ליד השולחן והגישה לו קפה פילטר שחור.
הוא ישב שם ושתה משום שלא רצה לדבר.
"הוי רמוס, כל המסדר כאן הם בני הבית כבר, אל תתבייש!" אמרה לו מולי בקול זונף, הוא חייך אליה, עדיין מבויש. היא הגישה לו צלחת גדושה נקניקיות, ביצים מקושקשות ולביבת תפוח אדמה, מניחה בעצמה שלא אכל זמן רב.
"פרד וג'ורג' מגיעים לארוחת ערב. אולי תשאר?" שאלה מולי ברוך.
"אני חושש שהפעם באמת איני יכול. אני חייב להגיע למשימה שלי...- לאנשי הזאב..." אמר.
"נו חבל. הם בדיוק השכירו בסמטת דיאגון חנות די גדולה והם פותחים חנות טריקים ושטויות שעבדו עליהם במשך השנה האחרונה." אמרה בקול גאה במיוחד אף על פי שהיה ידוע לרמוס וכולם מה חושבת מולי על 'השטויות שעבדו עליהם במשך השנה האחרונה.' הוא היה גאה בהם מאוד.
"מולי, זה נהדר! את צריכה להיות באמת גאה בהם. הם עבדו קשה בשביל זהותם מגשימים את החלום שלהם. חוץ מזה, לא יזיק לאף אחד קצת צחוק בימים אלו."
"אני יודעת! אני רק מאחלת להם את כל ההצלחה שבעולם, אף על פי שהייתי רוצה שילכו בדרך אביהם."

הם דיברו במשך כשעה נוספת, מעט על ילדותו של רמוס, על חוויותיה של מולי בהוגוורטס, על אחיה שנהרגו בטרם עת - אותם רמוס הכיר מהמסדר הישן, "הם היו קוסמים גדולים ביותר, ברמתם של ג'יימס ולילי פוטר- לא פחות. אף אחד מאיתנו לא ציפה למלחמה שתקח מאיתנו את היפים ואמיצים ביותר."; על חלומותיה של מולי לו לא הייתה עקרת בית פשוטה.
עד אשר לא שמו לב כי ארתור נכנס הביתה.
"רמוס, טוב לראות שהתחזקת." אמר ולחץ את ידו.
"מולי, יקירה..." אמר ונשק על ראשה.

ארתור סימן למולי ללכת על מנת שיוכל לדבר עם רמוס ביחידות.
"רמוס, טונקס אתמול בשעת הערב הייתה כאן וסיפרה לי משהו מטריד." פתח ארתור בניסיון שלא להכביד.
עיניו של רמוס נפקחו לרווחה, חושש ממה שעתיד להגיע.
"לא, רמוס, הירגע." אמר כשראה את תגובתו, "לא לזה התכוונתי. היא סיפרה לי על שיחה שבמקרה הייתה לך עם 'עין-הזעם'. הם התווכחו והוא סיפר לה את תוכן השיחה." מתיישב על ידו קרוב אליו. "רמוס, מולי אישרה עבורי אתמול את מה שחשדתי כבר זמן רב. אתה אוהב אותה." פסק, ללא שאלה.


רמוס נרתע לאחור. כמה כבר יודעים זאת? האם היה עד כדי כך חשוף בפני כולם?
"כן. זה נכון," לחש רמוס שאינו יודע בעצמו מדוע לחש, כאילו מתבייש להודות בכך.
"רמוס, זה נפלא! הקשב לי, אל תתייחס לאיזו שטות של 'עין-הזעם'! אל תשכח שהוא פוטר מעבודתו בגלל העודף פחד פרנואידי. אהבה שלכם היא בדיוק על מה שהמסדר הזה נלחם למענו! אהבה ללא תנאים, בצורה הטהורה ביותר שלה.
אתה נלחם עבור זה! אין דרך טובה יותר מזה מלתת לאהבה לפרוח, רמוס! אני מבין את החששות שלך, אם כי לא מסכים איתם כלל. כן, קוסמים רבים לא יראו זאת בעין יפה, ואני בעצמי יכול להעיד שאין משפחה יותר בוגדת-דם ממשפחתי, אבל טונקס בחורה בוגרת בהחלט, היא מודעת להשלכות של מעשים כאלו ואחרים. אתם יחד יכולים לשנות מציאות כואבת של רבים מאנשי זאב, אתה יכול לקדם את זכויותיכם, גם לכם מגיע אהבה! אתם יכולים לפרוץ כאן את תקרת הזכוכית האיומה שהוטלה עליכם. אל תשכח שבזכות אמיצים כמוך, שונו חוקי הנישואים המגבילים בין מוגלגים לקוסמים. אל תפסיק להילחם למען האהבה!" סיכם בחיוך ארתור.
"כן, זה נכון... אני אוהב את טונקס. אבל, וזה אבל מרכזי, משום כל מה שאמרת לא אתן לזה לקרות." הוא דיבר כאילו כאב פיזי מקשה עליו, תופס את ראשו מעל לשולחן, "זה לא עניין של טוהר דם. זו לא מלחמה שדומה לזה בכלל. לא אתן לה להילחם במלחמה מיותרת שהיא אינה זקוקה לה. רק השפלה כקרקס ייצא מכך. היא עדיין לא מבינה את המשמעות של זה. היא חושבת שהיא מוכנה למלחמה המתמדת הזו אבל זה לא עניין פשוט. מגיע לה חיים נוחים ופשוטים יותר, בלי הקושי הזה כשאני עומד בפניה. היא תמצא בסופו של דבר בחור אחר, אחד צעיר לאהוב ולהתמסד, אני זקן מדי עבורה. אני עני מדי עבורה, איך אוכל לפרנס בית ומשפחה מכמה אוניות בחודש שדמבלדור שולח לי בתמורה למשימות במסדר. אני היחיד שמקבל תלום סימלי על פעילות כאן, מתוך רחמים בלבד. ואני חולה. מסוכן מספיק בשביל לפצוע ולהרוג. איך אני אוכל לחיות עם אדם עם פחד תמידי וקיומי שאני עלול להרוג אותו, לסכן אותו? ולהעביר בתורשה את המחלה שלי לצאצאים? אנשי זאב לא מתרבים. רובינו לא מקימים כלל משפחות. זה מעבר למה שיחשבו עליה ולמוניטין שלה שיפגע כהוגן. הפחד שלי העיקרי שמכרסם בי הוא שיבוא יום ואיכשהו לא הספיק להשתנות הרחק ממנה, והיא תצטרך לבחור בין חייה לחיי. היא עלולה לשגאות בבחירות שלה, כשם שטעתה בבחירתה לשים את אהבתה עליי. אני מסכים עם 'עין-הזעם', ויותר מכך, אני חושב שהוא היחידי שרואה כאן את מה שנכון. זה נחמד לצבוע הכל באהבה, אבל גם צריך להיות ריאלים ולראות שהדברים האלה לא נועדו לקרות." הסביר לו רמוס.
ארתור מחה דמעה מעיניו, "אני לא רוצה לחטט מדי רמוס, אבל אלו השלכות שטונקס מודעת אליהם. היא יודעת מה מצפה לה והיא לא אחת שתוותר לך בקלות, האמן לי, אל תמנע זאת ממנה, וממך. ואתה טועה רמוס! היא בחורה מספיק אמיצה וחזקה שבוחרת את הדרך הנכונה, הפחדים שלך הם מי שמונעים ממך לראות את מי שהיא באמת. אבל רמוס, בשם תחתוניו של מרלין, אני חושב שמגיע לה לפחות הסבר או שיחה. מגיע לה לדעת לפחות את מה שאתה מרגיש. ללבן את פני הדברים, היא כבר לא מצליחה לשלוט ביכולת המטמורפוגיות שלה ואני חושד שזה בעיקר בגלל מצב רוחה בעקבות הבעיות ביניכם." הסביר ארתור.

הפרק הקודם		הפרק הבא