גשם

חמשת הנערים קמו ויצאו מן תאם. חיוכה של טוני היה ענקי. היא התרגשה מאוד.
"גם אני התרגשתי ככה ביום הראשון שלי בהוגורוטס."רון חייך אל טוני בהזדהות ואז פנה להרמיוני, שנראתה מודאגת ומלמלה לעצמה דברים.
"מה לעזאזל עובר עלייך?" הוא שאל אותה. הרמיוני הביטה סביבה, ואז נעצה ברון מבט מוכיח.
"אנוכי שכמותך, אתה לא שם לב שהחבר הכי טוב שלך לא נמצא?!" היא התנפלה עליו, "מה אם קרה לו משיהו?!"
נוויל החוויר ואמר: "הוא לקח איתו את גלימת ההיעלמות שלו."
"אולי כדאי שנחכה לו ברכבת?" הציעה לונה, אך הדבר לא היה אפשרי. שום דבר לא היה יכול לעצור את הזרם הענק של התלמידים שהתנפל אל יציאות הרכבת. כשחמשת הנערים נדחפו החוצה מן הרכבת, רון התנפל על הרמיוני.
"הארי הוא ילד גדול, אם לא שמת לב." הוא אמר לה, "הוא יכול להגיע לטירה לבדו."
השניים האלה מתנהגים כמו זוג נשוי, חשבה טוני בשיעשוע כשהרמיוני ורון החלו להתכווח, ואז שמה לב שהם נעצרו רחוק מן הטירה.
"איך אנחנו מגיעים לטירה?" שאלה טוני וקטעה את רון, שהיה באמצע תשובה מוחצת להרמיוני. בתזמון מושלם, גבר ענק ממדים- בגובה של ארבעה מטרים לפחות (!) - הופיע וצעק: "תלמידי שנה ראשונה, בואו איתי! השאר יסעו להוגורטס במרכבות." האיש הענק הצביע אל כיוון כלשיהו, שממנו מרכבות הנגררות על ידי דבר בלתי נראה התקדמו אל כיוון התלמידים. חלק מן התלמידים הספיקו לעלות ולנסוע אל כיוון הטירה.
"זה מדהים!" אמרה טוני בחולמנות, בטון דיבור המזכיר את לונה לאבגוד. אחת המרכבות נעצרה מולם.
"אולי נחכה להארי-?" החלה הרמיוני, אך השאר כבר נכנסו למרכבה והיא החלה לנסוע. הרמיוני רצה אל המרכבה וקפצה לתוכה. רון, טוני ונוויל צחקו. לונה הצמידה את ראשה אל החלון. רון ונוויל החליפו מבטים.
"כמות היתושטשים בהוגורטס גדלה במהלך החופש" היא מלמלה. טוני הרימה גבה משועשעת.
"יתושטושים?" שאלה. רון ונוויל צחקקו. הרמיוני הביטה בלונה בזלזול גלוי, אך עדיין ראו את הדאגה על פניה.
"יתושים בלתי נראים," אמרה לונה. טוני גיחכה. הרמיוני קצצה את ציפורניה בלחץ גלוי.
"איפה הארי יכול להיות, לעזאזל?!" התפרצה הרמיוני, "נוויל, לא ראית לאן הוא הלך?"
טוני רצתה לגחך, אך לא רצתה להרחיק ממנה נערה שיכולה להיות חברתה בעתיד. רון גיחך במקומה.
"הרמיוני, תרגעי." הוא אמר. הרמיוני שתקה.
המרכבה עצרה. טוני הייתה הראשונה לצאת ממנה. הם נכנסו לטירה, יחד עם עוד מאות תלמידים נרגשים. כשנכנסו לטירה נשמתה של טוני נעצרה. פנים הטירה היה מדהים אפילו יותר מחיצוניותה. היא הייתה מלאה בתמונות סגנוניות ונעות, שבירכו את התלמידים לברכה. מסדרונותיה החשוכים של הטירה הוארו באור חזק ועדין שבאו מנרות שהיו תלויים על הקיר או ריחפו באוויר, ולהפתעתה של טוני, רוחות רפאים צצו משום מקום ועברו דרך תלמידים נבהלים או שניסו ללחוץ את ידיהם. טוני הלכה בעקבות חבריה, שנכנסו לאולם ענק.
אין סוף להפתעות, חשבה טוני בשמחה, עיניה החומות בצבע דבש נוצצות. לאולם לא היה תקרה. במקום תקרה, הופיעו שמיים שחורים ועננים סוערים. נרות ריחפו באוויר והפיצו אור. באמצע האולם היו ארבעה שולחנות ארוכים מאוד. מעל כל שולחן ריחף דגל. טוני ידעה שאלו שולחנות הבתים. אמילי סיפרה לה על כך. טוני עמדה נבוכה. היא עדיין לא שובצה ולא ידעה לאן ללכת. הרמיוני נגעה בידה.
"אנחנו הולכים לשולחנות שלנו," אמרה, והעיפה מבט באולם, מחפשת את הארי בעיניה ואז חזרה אל טוני, "בהצלחה במיון."
נוויל ולונה הנהנו בהסכמה.
"היא מתכוונת ל: אם את לא מתקבלת לגריפינדור אנחנו מתנתקים איתך קשר." צחק רון. טוני חייכה אליהם.
"תודה." אמרה. לאחר שחבריה התיישבו - רון הרמיוני ונוויל בשולחן גריפינדור ולונה בשולחן רייבנקלו - טוני קלטה בעיניה אישה מבוגרת וקפדנית למראה מסמנת לה להתקרב. טוני חייכה בהקלה והלכה אל הכיוון של האישה.
"פטוניה אנסון?" שאלה האישה. טוני הנהנה.
"אני פרופסור מקונגל," אמרה האישה, "סגנית המנהל וראש בית גריפינדור. עמדי כאן אם תלמידי השנה הראשונה."
טוני הנהנה ונעמדה יחד עם חבורה של ילדים קטנים ונרגשים. חלק - או יותר נכון רוב -תלמידי הוגורטס נעץ בטוני מבט משתהה. היא בהחלט לא נראתה ילדה קטנה בת אחת עשרה. היא הייתה בולטת, מתנשאת בגובה מעל הילדים הקטנים. טוני גירדה את ראשה במבוכה למראה המבטים החדים שננעצו בה. היא שמעה קול גרירה של כיסא. היה זה מנהל הוגורטס, פרופסור דמבלדור, שנעמד. טוני הסתובבה כדי להביט בו. הוא היה איש זקן גבוה מאוד ורזה, בעל שיער ארוך וכסוף. כך גם היה זקנו. עיניו הכחולות ניצנצו לעבר טוני בחיוך.
"ברוכים הבאים לעוד שנה נפלאה בהוגוורטס!" הכריז, קולו מוגבר על ידי לחש. "לפני שפרופסור מקונגל תכריז על המיון, ברצוני להכריז על כמה הודעות-"

דמבלדור נקטע. דלת האולם נפתחה. איש מבוגר, בעל שיער שחור ושמנוני ואף ארוך נעמד בה, ולידו נעמד הארי פוטר, זועם. הוא היה לבוש בבגדיו המוגלגים שהיו מוכתמים בדם, כמו פניו, שנראו כאילו מישהו החטיף לו אגרוף. כל האולם פנה להביט בהם. טוני גיחכה. הארי פוטר נעץ מבט רצחני לעבר שולחן סלית'רין, ולאכזבתה של טוני, הנער הבלונדיני ישב שם, נועץ בפוטר מבט זחוח. טוני ידעה שתלמידי סלית'רין היו מרושעים במיוחד. אמילי סיפרה לה על זה. לאחר שהארי התיישב בשולחן גריפינדור על יד חבריו, והפרופסור שליווה אותו התיישב בשולחן המורים, דמבלדור המשיך לדבר.
"יש לנו מורה חדש לשיקויים בהוגורטס - קבלו את פרופסור סלהוגן!" הוא קרא, ואיש נמוך ושמן נעמד, מסמיק ממחיאות הכפיים הקלושות שנמחאו לעברו - "ובעקבות זה," המשיך דמבלדור, "המורה החדש להתגוננות כוחות האופל הוא פרופסור סנייפ!" האדם שליווה את הארי פוטר התרומם מכיסאו. הפעם רק שולחן סלית'רין מחא כפיים בהתלהבות, ומחיאות חלושות נשמעו משולחן הפאלפף ורייבנקלו. טוני שוב הציצה בהארי, שנעמד בכעס ונגרר חזרה לכיסאו על ידי רון. טוני שמה לב שהדם נעלם מפניו.
"וברצוני להזכיר לכם," המשיך דמבדלור כשסנייפ התיישב, "שיש איסור חמור על שוטטות במסדרונות לאחר השעה שמונה. פילץ'" - הוא הצביע על איש מזוקן ומעוצבן, המחזיק חתולה מטונפת בידיו - "ושאר סגל המורים יהיו בסביבה כדי לראות שאתם לא עוברים על החוקים. בנוסף לכך, אסור לכם בשום אופן לשוטט ביער האסור, אם זה לא במסגרת שיעור או עונש. ועכשיו," דמבלדור חייך אל מקונגל, כמעביר לה את רשות הדיבור.
"מי שאקרא בשמו, ישב על הכיסא באמצע האולם ויחבוש את המצנפת לראשו." אמרה פרופסור מקונגל בקצרה, מצביעה לעבר כיסא קטן שעליו מצנפת, "המצנפת תחדור לראשכם ותמיין אתכם אל הבית שלכם."
תלמידי השנה הראשונה התלחששו בהתרגשות.
הלוואי שאני אתמיין לגריפינדור-
"פטוניה אנסון," קראה פרופסור מקונגל וקטעה את מחשבותיה של טוני. טוני הלכה באיטיות אל אמצע האולם. כולם נעצו בה מבטים, וכשהתיישבה על הכיסא הקטן המיועד לגודל של ילדים בגיל אחת עשרה בלבד, היו כאלה שגיחכו. המראה היה משעשע. טוני הרימה את המצנפת בזהירות, והניחה אותה על ראשה באיטיות.
היי, אמר קול בראשה של טוני, שקפצה בבהלה.
הממ... המהמה המצנפת, יש בראש הזה המון אומץ. פזיזות יתר. זה  ברור מאליו באיזה בית תסתדרי הכי טוב...
"גריפינדור!" שאגה המצנפת. כל האולם מחא כפיים, שולחן גריפינדור צעק בתשואות, אפילו הארי פוטר מחא כפיים בחוסר התלהבות. בשולחן סלית'רין היו כאלה שצעקו בוז לעברה, ורק מעטים מחאו לעברה כפיים. היא הביטה בנער הבלונדיני, מאלפוי. הוא מחא כפיים, בניגוד לאופיו. פוטר שם לב לכך. טוני התרוממה בשמחה מהכיסא, והתיישבה על יד חבריה בגריפינדור.
"כולנו ידענו שתתקבלי לגריפינדור!" אמרה לה הרמיוני בשמחה. טוני חייכה אליה.

"מזל טוב," חייכה אליה ילדה בעלת שיער אדמוני, כמו שלה. "אני ג'יני וויזלי, אחותו של רון."
"נעים להכיר," חייכה אליה טוני. רון ועוד כמה נערים ונערות שישבו בסביבתה גם בירכו אותה. הארי פלט אליה: "מזל טוב." מתוך נימוס.
לאחר שהמיון נגמר (שבמהלכו רון, הארי, ונער חמוד בשם דין תומאס צעקו בוז לאלו שהתקבלו לגריפינדור וזכו למבטים רצחניים מכל הכיוונים), המצנפת החלה לשיר, ולאחר מכן, אוכל מעורר חושים הופיע בצלחות. טוני דיברה יחד עם הרמיוני וויכוח ידידותי על מדוע המקצוע 'טיפול בחיות פלא' נחוץ, רון והארי התלחששו ומדי פעם לפעם אכלו בקולניות את האוכל שעל צלחתם. טוני גם הסבירה  לתלמידים ולרוחות רפאים סקרניות, מדוע הצטרפה אל הוגוורטס רק בשנתה השישית.
כשהארוחה נגמרה, רון והרמיוני היו צריכים ללכת ללוות את תלמידי השנה הראשונה של גריפינדור. כשהרמיוני הלכה, שתי נערות פטפטניות התנפלו על טוני. לבנדר בראון ופרווטי פוטיל. הם ליוו אותה למגדל גריפינדור, כשטוני מהנהנת ומעמידה פנים שהיא מקשיבה להן. בפתח המגדל עמדה תמונה של אישה שמנה.
"סיסמא?" שאלה האישה השמנה.
"מימפלטוניה!" זימרה לבנדר, והתמונה זזה לאחור, מפנה לבנות את הכניסה למועדון. כשטוני נכנסה היא חייכה. מסביבה היו כורסאות ושולחנות בצבעים אדומים וזהובים. דגל הבית ריחף, והאח בערה. תלמידים ישבו בכל מקום ושוחחו בהתלהבות. לבנדר ופרווטי שילבו זרועות עם טוני.
"אנחנו באותו חדר!" צווחה פארווטי בהתלהבות, לרוע מזלה של טוני. הבנות גררו את טוני לחדר עם ארבעה מיטות. חפציה של טוני וינשופה, סבטסיאן, כבר היו מסודרים במקומם למרגלותיה של אחת המיטות. לאחר שטוני התארגנה, היא נשכבה לישון, נרדמת לקולותיהם של לבנדר ופרוואטי, במחשבה שהשנה החדשה בהוגוורטס הולכת להיות מדהימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא