על כנפי מלאכים

אז היי הנה עוד פרק והפעם הוא די ארוך

פרק 4

שנינו נבהלנו.

יצאנו ממחבואנו שבמסדרון כדי לבדוק מה קרה.

לא היה שום דבר מוזר או מפחיד באופק.

לפתע נכנס בחור מזוקן ענקי (אני רצינית, הוא היה ענקי.הרבה יותר גדול מכל בן אדם שקיים.בטח הוא איזה זוכה גינס או משהו), עם מטרייה ביד,שהציג את עצמו כהאגריד ואחר כך,בלי לחשוב פעמיים או לחכות, אמר: "אתה מכשף, הארי!"

ג'וש צחק, ואמר לו שאין בבית הזה שום הארי, ושהוא כנראה טעה בבית, ומיד אחר כך הציע לו עזרה לחפש את ההארי הזה (ונתן לי מבט של "תתקשרי לבית המשוגעים הקרוב").
ההאגריד הזה ענה לו שלא, אבל תודה על ההצעה ויצא מהדלת.
יצאתי החוצה אחריו כדי לנשום אוויר, אבל הוא נעלם כלא היה.
איזה יום מוזר.
שנינו חזרנו לישון, הוא בחדרו ואני בחדר האורחים.

זה היה טיפה משונה, אבל הרגשתי הרגשה מוזרה.
כזו שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.
הרגשה של בית אבל הרגשתי חלל ריק בתוכי, כאילו מישהו חסר.

לפתע נשמעו צרחות ושאגה מהבית הסמוך.
זה של העשירים.

הייתי בטוחה שסיימנו עם המוזרויות להערב וכמה שטעיתי.
וככה רצנו, אני וג'וש עם פיג'מות
יצאנו מהדלת וראינו מפלצת ענקית! (ואני חשבתי שהאגריד יהיה הדבר הכי גדול שאראה אי פעם)
היה לה רק טרנינג ונבוט, שילוב מוזר. היא שאגה והתכופפה אל הבית, זה נראה כאילו היא מחפשת משהו בבית שלהם.

לא…
לא משהו…
מישהו.

צרחנו על המפלצת וזרקנו עליה אבנים עד שפגעתי לה ברקה, היא הסתובבה אלינו.
ראינו שהייתה לה רק עין אחת.
קריפי.
אני וג'וש צעקנו וג׳וש זרק אבן גדולה למקום הלא נעים

מצד אחד גרמנו לה לעזוב את המשפחה ההיא והייתי גאה בנו מצד שני אני רצה עכשיו עם ילד שאני מכירה מקסימום שעתיים ומפלצת ענקית בטרנינג רודפת אחרינו-כמו שאמרתי, יום מוזר.
מתוך אינסטינקט, אנחנו רצים כמה שיותר רחוק מהבתים.
ג׳וש משך אותי לגשר מתחת לכביש,
"יש לי רעיון איך להרוג אותו" אמר לי בעיניים מטורפות. "בשיעור היסטוריה המורה סיפרה על איזה מלך יווני שתקע לקיקלופ עץ בעין, הקיקלופ התעוור ואז הם שחטו אותו בשקט!"
הרכבתי את המשקפ-סקפטיים שלי ושאלתי "אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוציא עץ מהאדמה ולתקוע בעין של המפלצת בגובה 6 מטר?" "לא", אמר ג'וש "אנחנו גם יכולים לתקוע משהו חד בעין שלו, עין זה דבר מאוד רגיש".
"אם כך,אתה תעסיק אותו כמה שתוכל אני אדאג למשהו חד!" אמרתי לו, לא שהייתי צריכה.
ג׳וש התחיל לרוץ כמה שיותר רחוק מהשכונה בזמן שהוא צועק עלבונות לקיקלופ ואני רצתי לבית של ג׳וש,לקחתי מטאטא והוצאתי את הראש, לקחתי את המקל למטבח ולקחתי סכין גדולה מאחת המגירות והתחלתי לקשור את הניצב של הסכין אל המוט עם דבק סלוטייפ. איזה מזל שראיתי את תוכנית האקשן של בראיין כי הגיבור עשה כלי נשק כזה (בואו נתעלם מהעובדה ששם הוא נלחם ברוצח מטורף בגובה ממוצע ולא במפלצת בגובה 6 מטר).
רצתי עם ה"חנית" לבית של העשירים ועליתי במדרגות. צעקתי אל הקיקלופ: "היי! חמור!כן, כן, אתה, המכוער עם העין האחת!בוא תילחם מולי!".
הקיקלופ הסתובב אבל לא מהצעקה שלי, אין סיכוי שהוא מע אותי מאיפה שעמדתי הוא אפנה לכיווני את האף שלו כאילו הוא מריח אותי.
הוא התחיל לרוץ אלי ואני ייצבתי את המקל ביד שלי מוכנה לזנק ולתקוע אותו ברגע שיהיה מספיק קרוב.
האדרנלין שלי היה כל כך גבוה עד שכשהקיקלופ היה במרחק של משהו כמו ארבע מטר מהגג רצתי וקפצתי עם המקל לכיוון העין הגדול של המפלצת, כמעט תקעתי את החנית אז יד ענקית פגעה בי. כאילו אני יתוש.
עפתי בחזרה אל הגג ומההתנגשות הרגשתי כאילו שברתי צלע אבל האדרנלין עירפל את זה.
ניסיתי לקום בזמן שהראש שלי מסתובב ומעדתי על כבלים, ראיתי שהכבלים מובילים לזרקור ענק ומגפון, ועלה לי רעיון.
"היי מכוער בוא תראלי מה עוד יש לך!" הקיקלופ הסתובב אלי.
"כן אני מדברת אליך אפס!" הקיקלופ שאג והתחיל ללכת אלי במהירות
"אתה יודע מה רע בליהיות קיקלופ? שאתה מכוער, שאתה טיפש והכי גרוע זה שאין לך משקפי שמש!" צעקתי עליו והורדתי את המתג.
האור שבקע מהזרקור היה כמו שמש קטנה וראיתי את האישון של הקיקלופ מתכווץ עד שהוא נעלם. הקיקלופ תפס את ראשו מרוב כאבים והתחיל לצרוח, תפסתי את המקל ותקעתי אותו באחת הריאות של הקיקלופ והתגלשתי עליו למטה "עבודה טובה" ג'וש צעק אליי והחליק לי שני סכינים מתחת לקיקלופ.
אני וג׳וש התחלנו לדקוא את הרגליים של המפלצת ודם ירוק יצא מהפצעים
הקיקלופ מעד אחורה ומחץ את הבית של ג׳וש בזמן שבראיין ואשתו היו בתוכו.
ג׳וש צרח מזעם ותיפס על הקיקלופ והתחיל לחתוך לו את הפנים.
רצתי על הבית ההרוס של ג׳וש ובין ההריסות מצאתי רק את אמא של ג׳וש, מדדתי לה את הדופק ולא היה כזה אז רציתי לעשות לה החייאה אבל הרגשתי את עצמותיה שבורות, אז התחלתי לחפש את בראיין אבל לא מצאתי.
כנראה שהוא היה מתחת לקיקלופ.
הורדתי את ג׳וש מהמפלץ ואז המפלץ הפך לאבק צהוב כזה, ממש מגעיל. חיבקתי את ג׳וש (חיבוק של אחים, תירגעו) שבכה וצרח אבל הוא התנתק ממני וחפר בהריסות בניסיון למצוא את אביו.
"היא מתה?" הסתובבתי אל הדוברת וראיתי שהיא ילדה בגילנו בערך. "כן".
בחנתי את פני הילדה וראיתי שיש לה חלוק ובכללי היא נראת ילדה יחסית מטופחת. "איפה ההורים שלך?" שאלתי.
"שם!" היא הצביעה על החלק ההרוס מהבית המפואר, "אמא שלי ישנה בחלק הזה של הבית ואני ישנתי בצד השני."
-"את בסדר?"
כן, לא נפגעתי" היא ענתה בקול חלש. היא הייתה ניראת לי בהלם.
שמעתי סירנות מאחורי ומשום מה רציתי לברוח מהן, כאילו המשטרה הזאת היא עוד כמה מפלצות מרושעות.
"ג׳וש אנחנו צריכים ללכת יש לי תחושה רעה בקשר למשטרה הזאת!"
"אני לא עוזב אותם!תלכו בלעדי!"
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה
-"נטשה"
"אני אקרא לך נט.עכשיו,את יכולה לעזור לי לקחת את החבר שלנו מכאן?"
היא הנהנה ועזרה לי לסחוב את ג׳וש שהתמוטט.
שמעתי שאגה מאחורי.
"נט בואי נגביר את הקצב!"
צעקתי, עם פחד בקולי.
והלכנו יותר מהר, אפילו רצנו אל הלא נודע.
רצנו אל הלא נודע עם נער מעולף על הגב בלוס אנג׳לס.

נ.ב. אשמח לתגובות בונות

הפרק הקודם		הפרק הבא