היומן

"היי יומן, זה ממש מטופש שאני באמת ממשיכה לכתוב פה ..

ליסה (אחותי הגדולה), שלצערי הרב היא לא מכשפה כמוני, קיבלה את המכתב שכתבתי לה. סיפרתי לה על החודש הראשון שלי פה..

היא מאוד התרגשה בשבילי כשהיא שמעה שאני מכשפה, היא באמת נשמה טובה. אני במקומה הייתי משתגעת שהיא הולכת ללמוד במקום כזה מגניב. מה הייתי עושה בלי האחות המדהימה הזאת?

האמת? כשקיבלתי את המכתב הראשון מהוגוורטס בכלל לא האמנתי.

אמא חשבה שזאת סתם מתיחה, אבל אני תמיד האמנתי. אני חושבת שכבר הזכרתי באחד הפרקים שמאז ומתמיד האמנתי בקסמים.

שלא תתבלבלו- אמי – ליה, היא אדם מאוד פתוח והיא אישה מדהימה, אבל היא פחדה שיקרה לי משהו.

ביום הולדת ה-13 שלי, ה-12.12.2009, אמי הבטיחה לי שהיא תיתן לי הזדמנות ללמוד בבית הספר הזה כמתנה. היא עדיין הייתה לחוצה אך היא בטחה בי.

אבי – צ'ארלי, מההתחלה רצה שאני אלמד שם. אבל אני מעדיפה שלא לדבר עליו כרגע, זה מעלה בי דמעות...

בקיצור, באותו היום ליה אימי, ליסה אחותי ואני הלכנו לסימטת דיאגון, וקנינו שם את כל מה שדרוש בשבילי לשנה הבאה, ואימי קנתה את סיפרי ההיסטוריה של הקוסמים, וספרי הדרכה לבני מוגלגים (אני וליסה אמרנו לה שזה מיותר, אבל היא התעקשה), והיא אמרה שזה נחוץ מאוד בכדי לדעת לאיזה עולם אנחנו נכנסים.

מאותו היום, כל ערב לפני השינה, אמי הייתה קוראת בעניין פרק נוסף מהספר. היא למדה כל פרט ופרט על עולם הקוסמות, על חיי היומיום של הקוסמים, על מנהגים, על מה לומדים בבית הספר ומה קרה בעבר הרחוק.

אותי זה אף פעם לא עניין במיוחד, חשבתי שאני כבר אסתדר ואלמד תוך כדי הניסיון... מה שבאמת קרה.

הכל היה שמח וטוב עד לאותו היום... ממש קשה לי לדבר על זה אבל אין לי ברירה.

אמי כהרגלה, קראה עוד פרק מספר ההיסטוריה. היא נהייתה כבר ממש מכורה לזה. אני וליסה ישבנו בחדר וארזנו תיקים להוגוורטס – זה היה בשבוע האחרון של החופש הגדול.

לפתע היא נכנסה לחדר, והסתכלה עלי במבט מודאג.

"יקירה, את לא הולכת לשום בית ספר לקסמים"היא ידעה שזה יפגע בי.

באותו הרגע פני נפלו. ליסה פתחה את עינייה בהפתעה ואני התחלתי לבכות.

"למה?? אמא"?! כמעט צעקתי.

"אני מצטערת, יפה שלי. חבל על הדמעות... אני לא מוכנה לסכן אותך כך".

היא נראתה רגועה יחסית, למרות שראיתי על פניה שכואב לה לראות אותי כך.

"זה בגלל הספר הזה, נכון? מה קראת שם אמא"? דרשתי את האמת.

ליסה חיבקה אותי חזק, ואמא יצאה מהחדר.

רק מלהיזכר אני מתחילה לבכות.. זה היה ממש נורא. לפחות שלושה ימים לא דיברתי עם אמא, וליסה הייתה במריבה ענקית איתה.

" את רואה את הבת שלך סובלת, ואת משאירה אותה פה"? גם היא הייתה על סף דמעות.

"תאמיני לי שזה רק לטובתה". אמא נשארה בדעתה.

"אני לא מאמינה עלייך, אחרי כל הדיבורים שלך על זה שאת רוצה שלילדייך יהיו חיים מאושרים וחופשיים? פשוט שקרנית! עכשיו ברור למה אבא ברח ממך"     ליסה החלה לצרוח.

"ליסה, תירגעי חמודה" אמא נשארה שלווה. ידעתי שבפנים היא גועשת, ליסה נגעה לה בנקודה כואבת.

"לא, את אמא נוראית!!" הערכתי את זה שליסה נלחמה בשבילי, אך הרגשתי שהיא הגזימה.

"ליסה, תפסיקי בבקשה".

"אני רוצה תשובות"!

הלכתי לחדרי. לא יכולתי לשמוע את זה יותר.

לאחר כמה דקות הצרחות נפסקו. שמעתי את ליסה בוכה ומבקשת סליחה מאמא. זה היה מאוד מוזר. ליסה לא הייתה מסוג האנשים שמוותרים בקלות.

יצאתי מהחדר, וראיתי את שתיהן מחובקות, מול ספר ההיסטוריה המתועב.

באותו הרגע ממש ראיתי את הדמיון ביני לבין ליסה.

אותן עיניים גדולות, אותו אף סולד. ההבדל היחיד בינינו היה הצבעים.

ליסה הכהה עם שיערה בצבע הדבש, ועינייה הירוקות. (ליסה קיבלה את הצבעים מאמא), ואני עם השיער הכהה מאוד והעור הלבן, עם העיניים התורכיז. כולם אמרו שאני קיבלתי את הצבעים מאבא, אך מאז אותו קייץ הכחשתי זאת.

יום יבוא ואני ארגיש מוכנה לספר לך על אבי.. כרגע- אני פשוט לא מסוגלת.

ליסה ואמא עדיין התווכחו, בשקט יותר, אך נראה היה שליסה ניצחה בוויכוח.

אחרי שהבטתי בשתיהן, התקרבתי.

הייתי רגועה יחסית.

"אמא, למה אני לא יכולה ללכת ללמוד שם"?

"(סורי, שמי הוא סו"פ – ראשי תיבות,ו אני לא חושפת את שמי) סופי יקירתי,

 את יודעת כמה אני אוהבת אותך, אבל אני לא רוצה לתת לך ללכת למקום שכזה". אמא הביטה בי בעיניה הירוקות.

"מה קראת בספר המחורבן הזה"? לא חסכתי מילים. כל כך כעסתי...

"אני חושבת שיותר נכון שתקראי בעצמך".

התקרבתי לספר המתועב. והתחלתי לקרוא את הערך:

"טום רידל, הלורד וולדמורט- שנת 1925-1994"  ליד ערך זה הייתה תמונה זוועתית של אדם (אם אפשר לכנות את יצור זה כאדם) עם עיניים אדומות ומלוכסנות, שני חריצים, שנראה לי שהיו אמורים להיות נחיריים, עור לבן. מחריד.

היה מסופר שם על תולדות חייו, אמונותיו, וכל מעשיו.

הזדעזעתי לשמוע על מעשיו הרעים, על הכת שאירגן- אוכלי המוות או משהו כזה, על חוסר האנושיות שלו, על הנסיונות הנואשים שלו לברוח מהמוות, ובמיוחד על נסיונו לרצוח תינוק קטן והריגת שני הוריו. הארי פוטר שמו. די מזכיר את שם משפחתי.. מצחיק.. לא?

אבל עדיין לא הבנתי את אמי. אם הוא חוסל בידי הארי פוטר הזה, אז מה הבעיות?

"אמא, הוא חוסל לפני שנים.. שנתיים לפני שנולדתי. אז למה את עדיין לא רוצה שאני אלמד שם"? הייתי נואשת. נשארו עוד 4 ימים עד ליציאת רכבת האקספרס לכיוון הוגוורטס.

"את לא יודעת איזה גיהנום היה לנו לפני שנולדת, יקירה. תקראי את הערך הבא". אמא אמרה בפנים חתומים.

"בוצדמים". צחקתי כששמעתי את המילה. מילה מצחיקה.. לא? כשצחקתי אמא נעצה בי מבט מוזר ורציני.

"בוצדמים- כינוי מגונה לאנשים עם 'דם מלוכלך'. לרוב מכנים כך בני כלאים, בוגדי דם (הערך המלא בעמוד 583) ובני מוגלגים. בעבר נהגו להרוג את ה'בוצדמים', בכדי שהעולם יהיה נקי מדם מלוכלך. מנהג זה היה בולט ביותר בתקופתו של וולדמורט".

"מה זה בוגדי דם? מה זה בני מוגלגים.? אמא..? מה את רוצה"? שאלתי בלגלוג.

"מוגלגים זה אנשים ללא יכולות קסם. בני מוגלגים הם אנשים שנולדים למוגלגים אך יוצאים עם כוחות קסם, ובוגדי דם הם קוסמים שמוצאם הוא רק מדם קוסמים (נדיר ביוותר בימינו) ומתחברים עם מוגלגים ובני מוגלגים".

פני נפלו.

"זה אומר, שאנחנו- בני המוגלגים, נחשבים לפחות "גזעיים"?"שאלתי בזהירות.

"יותר נכון, נחשבים לגזע פחות ביותר, ואני לא רוצה שאנשים גזענים יתחילו להתנכל לבת שלי ".

עכשיו סוף סוף הבנתי את אמא.

"אמא, אין שום סיכוי ש..שתשני את דעתך? אני ילדה גדולה, ואני התמודדתי עם דברים קשים בחיים. את לא סומכת עלי"? שוב התחלתי לדמוע.

"יקירה, את לא הבנת אותי. אני מאוד רוצה שתסעי, ותממשי את יכולותייך. אני פשוט מפחדת! אבל למזלך, יש לך אחות גדולה מדהימה, שהצליחה לשכנע אותי".

היא חייכה חיוך קטן, וליסה חייכה חיוך ענק. כל כך דומה לשלי.

התחלתי לצרוח מרוב אושר, רקדתי כמו מטורפת. הייתי כל כך מאושרת.

אבל אמא, כמו כל האימהות שיש על פני כדור הארץ, הרסה לי את השמחה.

"סופי (שוב, זה לא השם... אני לא חושפת את שמי בפני יומן), יש לך שנה אחת של ניסיון. אם השנה תעבור בשלום- אני מוכנה שתלמדי שם עד מתי שתרצי". היא ניסתה להגיד לי בקול רציני, אך היא לא התאפקה וחייכה.

איזה מזל יש לי.. הא?!

סופי (:"

טומי היה נסער. מסכנה.. מה היא עברה בשביל להגיע לפה...

***

שוב ספויילר.. הפרקים הבאים יהיו בעיקר פרקים מהיומן.. סליחה על המתח.. אבל זה הולך ומשתפר P: חח תגיבו חמדמדים (:

הפרק הקודם		הפרק הבא