לאהוב לנצח

הבוקר התעוררתי בהחלטה חד משמעית - לא לחשוב. פשוט ככה. אחרי שקמתי עם כאב ראש מלילה מלא בחלומות, חלומות על שני בנים: האחד בהיר כמו השמש ביום קיץ, והשני כהה כמו ליל חורף מעונן. האויבים המושבעים זה של זה.

אבל לא יכולתי שלא לחשוב.

אז חשבתי.

מוחי משחזר בבהרות ובדיוק מופלא את אירועי החלום:

הוא בארוחת הבוקר. ישבתי בשולחן גריפינדור, מדברת עם החברות שלי, כשפתאום שמעתי את כולם מתחילים להתלחשש. הסתכלתי סביבי, מנסה להבין מה קורה. ואז ראיתי שכל המבטים מופנים לכיוון אחד. הסתכלתי גם אני לשם, וראיתי נער בהיר-שיער מתקרב לשולחן גריפינדור. "מה הוא רוצה?!" שמעתי את אליסה לוחשת לי. לא ידעתי מה לענות, אבל היה בטוח שהוא לא רוצה משהו טוב.

ואז הבנתי משהו: הוא לא סתם התקדם לעבר שולחננו, הוא התקדם לעבר איזור מסויים מאוד בשולחן. האיזור שבו ישבנו.

"וויזלי!" הוא קרא. קיוויתי שהוא התכוון לרון, או פרד, או ג'ורג'. אבל לא יכולתי להתבלבל. העיניים שלו היו נעוצות בי. "אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר בטון בטוח ורציני.

"מאלפוי, עזוב את אחותי!" רון התערב, בדיוק כשמאלפוי חלף על פניו.

הבלונדיני אפילו לא הסתכל עליו, אלא המשיך לנעוץ בי את מבטו הכמעט-מפחיד. ואז, כשרון קם, בכוונה לעצור אותו, הוא פשוט הרים את ידו והעיף את אחי הצידה. לא ראיתי לאן, משום שמסיבה כלשהי פשוט לא יכולתי להסב את מבטי. הרגשתי כמעט מהופנטת. הייתי חייבת להמשיך להסתכל בעיניים שלו, בנקודה הזו, שבה הצבע הכסוף מקבל גוון כחלחל.

"מאלפוי, עזוב אותה!" נער נוסף קם מהשולחן. נער בעל שיער שחור מבולגן ומשקפיים עגולות. הארי פוטר.

הפעם, מאלפוי הסיט את המבט והסתובב לכיוונו. באותה שנייה, הרגשתי איך כל הקסם שהיה באוויר רגע לפני כן, נעלם. פשוט ככה. הרגשתי אידיוטית שהמשכתי לבהות בו במשך כל כך הרבה זמן.

"פוטר." הבלונדיני ביטא את שמו באדישות.

"מאלפוי." החזיר הארי באותו טון קר, ואז הסתובב, בצורה פתאומית, לכיווני, "ומה אתה מייחס לה חשיבות?! היא לא שווה כלום! היא ממש כלום בשבילי ולהשיג אותה לא יעזור לך. אני, הרי, יודע מה המטרה שלך!" כל מילה שהארי אמר, הכאיבה בלבי כמו להב חדה. כיווצתי את אגרופיי.

"המטרה שלי?!" הסלית'ריני נשמע משועשע, אבל בקולו הסתתר גם פחד.

"המטרה שלשמה וולדמורט שלח אותך לכאן - להרוג אותי!"

"ומאיפה, גאון שכמוך, הבאת את המסקנה הזאת?! אולי אני באמת רוצה את בוגדת הדם העלובה הזאת!" דראקו גיחך ברשעות, גורם לי לבלוע רוק בעצבנות.

"אל תהייה מגוחך!" הארי צחק צחוק מרושע, מתעלם מההערה של דראקו, "אפילו אני לא רוצה אותה! קדימה - הילחם בי!"

"כרצונך," ענה מאלפוי, "אבל בכל זאת, אני לא אוהב להתחיל דברים ולא לסיים אותם. אני צריך להרוג קודם את ג'יני וויזלי! ואני יודע שאתה, אם כל טוב הלב שלך, תקפוץ להגן עליה, גם אם אתה לא אוהב אותה, ותקן אותי אם אני טועה!" והוא הסתובב שוב לכיווני. הייתי יכולה להשבע שאש הופיעה בזוויות עיניו.

הסטתי את מבטי במהירות. הייתי מזועזעת.

"אתה טועה" הארי גיחך, "אני ממש לא מתכוון לבזבז את זמני היקר בהגנה עליה. יהיה טוב יותר בלי כל ההידבקות שלה אלי!"

"הו, האם אדון פוטר הנכבד מסכים לי להרוג את השפנפנה שלו?! הא, פוטר?" מאלפוי החל לצחוק ברשעות.

"כמו שאמרתי: א-ת-ה מ-ו-ז-מ-ן!" הוא הדגיש כל הברה, חיוכו מתרחב בשעשוע אכזרי, ומפיו בוקע הצחוק המטריד גם כן.

לפתע, גם כל התלמידים החלו לצחוק את אותו הצחוק. הם קמו מהמקומות שלהם והחלו להקיף אותי. צרחתי. זה לא אמור להיות ככה!מאלפוי הפחדן לא אמור להרוג אותי! הארי לא אמור לתת לו להרוג אותי! זה לא אמור להיות ככה!!!!!!!!!!

"ג'יני?" בקע קול אחר מבעת למקהלת הצחוק, "ג'יני!!!"

התנערתי. משני צידי ראיתי את המבטים המודאגים של אליסה והרמיוני. והיינו באמצע האולם הגדול.

ארוחת בוקר.

אנחנו בארוחת הבוקר, ג'יני, הזכרתי לעצמי. בארוחת בוקר נורמלית שבה מאלפוי לא מהפנט תלמידים, והוא אולי שונא את הארי - אבל הוא ממש לא נשלח על ידי וולדמורט להרוג אותו! ואין שום סיבה שהם פתאום ינסו להרוג אותי!!!

הרגשתי את לחיי מתלהטות מרוב בושה. נרדמתי באמצע ארוחת הבוקר!!! ליד כולם.

אני פשוט מפגרת!!!

"ג'יני?" הרמיוני שאלה בשנית, "הכל בסדר?"

"כן!" חייכתי, מנסה להתנהג כרגיל, "אני פשוט עייפה..."

"זה בסדר, ג'ין!" אליסה ניסתה לעודד אותי, "אף אחד לא שם לב..."

זה לא היה לגמרי נכון. ראיתי שכמה גריפינדורים מהשנה השלישית הביטו בי מוזר.

זהו - בדיוק בגלל החלטתי שאני לא אחשוב יותר על החלום המוזר הזה! אני לא מתכוונת לשחזר, לא לנסות לפענח, ובטח שלא לספר עליו למישהו!

"את... נראית מוטרדת ממשהו." הרמיוני ציינה.

"זה... כלום. רק העייפות."

הרמיוני הנהנה, למרות שלא נראה היה ששכנעתי אותה. אולי, היא מתכננת לתחקר אותי על זה אחר כך...

לפתע, שמעתי גל התלחשויות ודיבורים עובר באולם הגדול. אוטומטית, נדרכתי. הסיטואציה יותר מידי הזכירה לי את הדבר ההוא, זה שהבטחתי לא לחשוב עליו, אבל אני נזכרת בו בכל זאת. החלום.

ושוב - כל העיניים הביטו לכיוון אחד. לכיוון קדמת האולם. ברגעים הראשונים, לא הצלחתי להבין על מה הם מביטים. הרבה תלמידים עמדו שם והסתירו את המתרחש. אבל אז, מבין כל הראשים, הבחנתי באלה שעמדו במרכז. היו שם שני ראשים - האחד, כהה ומבולגן, והאחר, בהיר ומסודר. הארי פוטר ודראקו מאלפוי.

אמאלה. עברה בראשי המחשבה המחרידה.

שנייה אחר-כך הדחקתי את אותה מחשבה טורדנית. זה היה רק חלום! וחוץ מזה, הארי ומאלפוי רבים כל יום. אין בזה שום דבר חדש!!!

ואז שמתי לב למשהו נוסף: אחרי ההתלהבות הרגעית, האולם השתתק לחלוטין. מלבד קולות שני הבנים, לא נשמע אפילו לא קול אחד.

"אתה טועה מאלפוי. אין כלום ביני לבין ג'יני. היא אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי! וזהו." שמעתי את הארי אומר.

באותה שנייה, חזרו המחשבות להלום בראשי, כזוג פטישי ענק. הפעם - לא מתתכוונים לוותר.

"ועדיין -" קולו של דראקו נשמע עצבני, שונה כל כך מהטון הרגוע והמתנשא הרגיל שלו, "אתה מראה בדיוק את ההפך. אתה נותן לה תקווה, ומנפץ אותה כל פעם מחדש! אתה חושב שהדבר הנכון לעשות זה להתעלם מהניסיונות שלה להתקרב אלייך, אבל זה לא ככה. אתה שובר אותה כל  פעם מחדש! למרות כל טוב הלב המוגזם ומפגר שלך, אתה לא שם לב כמה שאתה פוגע בה!"

"ג'יני יודעת שאנחנו רק ידידים."

"וזאת בדיוק הטעות שלך!"

הקשבתי, ולא יכולתי להאמין. למה שהם ידברו עלי? למה שדראקו יגיד את כל זה?!

"וממתי אתה מבין גדול?!"

"ממתי שיש לי עיניים ולב!" ענה הבלונדיני בצעקה, ככה שאי אפשר היה לפספס את דבריו. נשמע שהדברים שהוא אומר... חשובים לו. אבל... אז זה אומר שאני חשובה לו...

אני חולמת? חשבתי. אבל זה לא היה הגיוני. בחלומות שלי דראקו לא אומר דברים כאלה...

רגע! קראתי לו דראקו?!?!

"כן, פוטר, יש לי לב." היצור-שאני-ממש-לא-מתכוונת-לקרוא-לו-בשם-הפרטי המשיך, "וכמו שאני לא רוצה שינפצו לי אותו - אני בטוח שגם היא לא רוצה!!!"

"זה ממש לא עניינך!" היה תורו של הארי להתעצבן, "אני יכול לראות בעצמי מתי אני פוגע במישהו!"

"אתה לא." אמרתי בשקט, לפני שהצלחתי לעצור את עצמי.

הם, כנראה, לא היו שומעים את זה, לולא האולם היה שקט כל כך.

אלפיי עיניים הסתובבו לעברי, אבל אני הבטתי רק לעבר זוג עיניים אחד. עיניים ירוקות, שהביטו בי בזעזוע.

"אני מצטערת," לחשתי, משפילה מבט, "לא התכוונתי להגיד את זה."

"אבל אמרת." ענה הארי בשקט.

"אמרתי לך, פוטר!" היה זה דראקו, הטון הנרקיסיסטי שלו התחיל לחזור אליו.

"ואני אמרתי-" הארי דיבר בטון שקט במיוחד, "שזה לא עניינך!!!!!!!!!" הוא צרח את הסוף, גורם לרעד באולם. "ובקשר אלייך, וויזלי," הוא אמר. ואל תתבלבלו - זה לא מאלפוי שדיבר. זה היה הארי. ופשוט לא יכולתי להאמין שהוא יכול לדבר בשנאה כזאת. כלפיי. לקרוא לי בשם משפחה. אולי אני בכל זאת חולמת? אולי זה עוד סיוט?! הלוואי שזה היה סיוט. כי כששמעתי את המשך המשפט, הרגשתי איך כל מילה, כל אות, קורעת עוד ועוד חלקים מלבי.

"הוא רצה שאני אגיד לך את האמת," הארי המשיך, מצביע על הבחור שלידו, "וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות: אני לא אוהב אותך. גם לא במובן חברי. את אדם מגעיל, שחושב רק על עצמו. את בטוחה שהכל מגיע לך, את ילדותית וכפייתית. והחיים שלך הם פשוט שקר אחד גדול! זהו. זאת האמת."

האולם שתק.

ואני? אני פרצתי בריצה, מתעלמת מכל המבטים, רוצה, פשוטו כמשמעו, להתאבד. להיעלם מהעולם הנורא הזה! להתעורר מהסיוט הזה... מהמציאות הזה!

"ורק שתדעו," שמעתי את הארי ממשיך לדבר, "אתם ממש מתאימים. שניכם!"

כשהייתי מחוץ לאולם התחלתי לבכות, לצרוח. רציתי לשבור כל קיר וקיר בטירה הזאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לא יכולתי להאמין. פשוט לא יכולתי לעכל את העובדה שהארי - הארי!!!!!!!!!!!!!!!!!!! - אמר לי דברים כאלה!

רצתי ורצתי, היה לי מושג לאן. רצתי עד שהרגליים שלי הרגישו את אותו הכאב שהרגיש הלב. רק אז, התנערתי, מנסה להבין לאן הגעתי. מסביבי היה חשוך. מאוד. והיו עצים. עצים גדולים, עבים, כהים וצפופים.

היער האפל.

אני חושבת שבכל זמן אחר, הייתי מתחילה לפחד. הרי, נמצאתי באמצע יער מלא יצורים מסוכנים. ולפי צפיפות העצים, זה לא היה נראה שהיציאה קרובה.

אבל עכשיו, זה היה הדבר האחרון שעניין אותי. רציתי לצעוק, לצרוח. הכי חזק שאפשר! וזה מה שעשיתי. עצמתי עיניים, מקשיבה לשקט שמסביבי, ושנייה לאחר מכן פתחתי את הפה, משחררת את הקול הכי חזק שיכולתי.

"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

ואז הרגשתי משהו נוגע בכתף שלי. הסתובבתי, מעיפה במהירות את מה שזה לא יהיה. זה לא היה משהו, אלא מישהו.

"ששש!" הוא לחש, מצמיד אצבע לשפתיו. "תאמיני לי, שאת לא רוצה להעיר פה משהו!" הוא הביט סביבו בזהירות.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי בקור את הבחור הבלונדיני. 

"מציל אותך." דראקו ענה, מושך בכתפיו, "לא חושב שהסתכלת לאן את רצה, אני טועה?"

"אולי." התעקשתי. רציתי להיות לבד. לא רציתי לראות אף אחד. ובטח שלא אותו!

הוא רק חייך (וסליחה באמת שלא התעמקתי במוזרות של הרגע הזה.... הייתי עושה את זה - אם לא הייתי עצבנית כל כך! גם אתם לא הייתם מנסים לפענח הבעות פנים במצב שלי.).

הפרצוף שלו עורר בי חשק לסתור לו בחוזקה, אבל משהו עמוק בפנים עצר אותי. מעין קול פנימי שאת משמעותו לא הצלחתי להבין (ושוב - אני לא מנסה להבין דברים כשאני עצבנית!!!).

"ורציתי גם לבקש סליחה..." הוא המשיך. "למרות שלא אני אמרתי לך... את יודעת. אני זה שדי גרם לו להגיד את זה..." הוא חייך שוב. "אבל הייתה לי מטרה טובה!"

"כמו תמיד." עניתי לו בטון ציני.

"היי! אני מנסה לעזור לך, וויזלי."

"אני לא צריכה את הטובות שלך. אני יודעת להסתדר בעצמי."

"אה, באמת?" הוא לגלג. עכשיו באמת התחשק לי להעיף לו סתירה! אבל היה משהו במה שהוא אומר... ופשוט שנאתי אותו על זה!!!

"כן. באמת!" התעקשתי, לא מתכוונת לוותר לנמייה.

"נו, אז קדימה, איפה היציאה?"

"למה? אתה לא יכול למצוא אותה לבד וזאת הדרך שלך לשכנע אותי לעזור לך?!"

הוא צחק בתגובה. צחק!!! מי הרשה למפגר הזה לצחוק בכלל?! הוא מאוד מתקרב לסתירה שלי!!!

"פשוט תודי שאת צריכה אותי." הוא המשיך בטון המעצבן כל-כך שלו, "תודי, ואני אעזור לך לצאת."

"מה אתה לא מבין?!" שאלתי, מרימה את הקול, "אני-לא-צריכה-את-העזרה-שלך!!!"

פתאום שמעתי רחש מאחוריי.

"ג'יני..." מאלפוי מלמל בקול מפוחד, "אל תיבהלי, אבל יש מאחורייך..."

הסתובבתי וראיתי שחור. הרמתי לאט-לאט את מבטי, לא מסוגלת לזוז. עיניי סורקות את עכביש הענק.

עמדתי ככה, קפואה מרוב פחד, בעוד העכביש מתקדם לעברי, כשפתאום, הרגשתי בזוג ידיים מנערות אותי בחוזקה.

"את רוצה למות, תגידי לי?!" דראקו צעק, "רוצי!!!!!!" הוא תפס בידי, מושך אותי אחריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא