סאנידייל

ארבעת הבנים ישבו ביחד, מדברים על התוכניות שלהם למה הם הולכים לעשות עם הנערה החדשה.

"אני חושב שצריך להתחיל מהחרם." אמר זנדר.

"אני מסכים. אני חושב שזה יהרוס אותה, כי היא רגילה להיות הכי מקובלת." אומר ספייק.

"היא תבין שמשהו לא בסדר אם אף אחד לא ידבר איתה. אני אומר להתחיל מההצקות." אומר אנג'ל.

"ולמה בדיוק אנחנו לא רוצים שהיא תשים לב?" שאל ספייק.

"כדי שהיא לא תגיד לסניידר." אמר אנג'ל.

"שנעשה עליה את השפיכת אוכל?" הציע אוז, שעד לאותו הרגע לא פצה פה.

"לא, אל תעשו לה את זה. בבקשה." לחש זנדר, נזכר בזכרונות כואבים יותר.

=================================================

פלאשבק:

שבע שנים לפניכן, הוא עמד מול השער הגדול, ידו בידה של ווילו. הם היו החברים הכי טובים, מאז שהיו בגן.

בכניסה חיכו להם שלושה נערים ונערה. שיני הערפד המזויפות של הנערים נצצו בשמש. הנערה, לעומתם, נראתה כאילו הלכה לאיבוד.

"אלכסנדר, ו-ווילו, נכון?" שאל אחד מהם, שכיום זנדר ידע שהיה ספייק.

שניהם הנהנו בשקט.

"אנחנו אנג'ל, ספייק, ואוז. אנחנו השותפים של אלכסנדר." הוא אמר, מצביע על הנערים תוך כדי קריאת שמם.

"מי את?" שאלה ווילו את הנערה.

"זו דרו." אמר הנער ששמו היה אנג'ל.

"היא קצת פסיכית. היא השותפה של ווילו לחדר." ממשיך הנער השלישי, אוז.

"בואו." אמר ספייק, מסתכל בשעונו. "ארוחת צהריים."

---------------------------------------------------------------------------------------------

הם ניגשו כולם לאולם האוכל, ו-ווילו ואלכסנדר התיישבו אוטומטית באחד השולחנות הקרובים לדלת, בעוד הנערים התיישבו בשולחן מרכזי יחסית. דרו, לעומת זאת, כלל לא נראתה באולם.

ווילו הייתה הראשונה מביניהם שהלכה לקחת מגש, ואלכסנדר הלך אחריה. הם העמיסו על המגש, וחזרו למקומם. לקראת אמצע הארוחה, קציץ בשר הועף על ווילו, ולאחר מכן, אחד אחר, גם על אלכסנדר. לאחר מכן, ספייק ניגש אליהם, מנער בידו פחית קולה. הוא פתח את הפחית, וגרם  לכך שתוכנה ישפך על זוג הנערים ההמומים.

"מצטער. תאונה." אמר.

כאילו שזה לא היה מספיק, הנער השלישי, אנג'ל, קם לכיוונם, והשליך לפרצופו של אלכסנדר את מגש האוכל שלו, ולפנייה של ווילו, את שלה.

ווילו בת התשע פרצה בבכי, בעוד אלכסנדר סתם נעץ מבט המום.

=======================================================

נכון, עברו מאז שבע שנים, אבל הוא עדיין לא מוכן להתמודד עם הזכרונות שלו.

"מה קרה, זנדר? נהיית רכרוכי?" עקץ אותו ספייק.

"אני, לעומתכם, עברתי את זה.  ואני, לעומתכם, יודע כמה זה נורא לעבור את זה."  הוא השיב.

"אנחנו לא נעשה את זה, זנדר. אני מבטיח." אמר אוז. "אנחנו צריכים לתכנן את ההצקות, ולהודיע לכולם על החרם."

ארבעת הבנים שלפו את הטלפונים שלהם, והתחילו לתכנן מערכת הצקות, לא שמים לב, לנערה הבלונדינית הבוכייה, שיושבת על העץ מעליהם.

--------------------------------------------------------------------

לאחר שארבעת הבנים התפזרו, באפי ירדה מהעץ, ורצה לחדר שלה, מוצאת שם את ווילו, שקראה ספר, ואת דרו, ששכבה על המיטה.

"ווילו, אני יכולה לדבר איתך בפרטיות בבקשה?" שאלה באפי.

ווילו הנהנה והם יצאו למסדרון.

"אולי את רוצה לספר לי, מאיפה לבנים יש את מערכת השעות שלי?" שאלה באפי, יודעת היטב מה התשובה.

ווילו לא פצתה פה.

"תחשבי על זה בינתיים. אני הולכת לעבור על התקנון." אמרה באפי, וחזרה לחדר, פותחת את הספר הגדול.

חוק מספר 1: היה כתוב שם. בעת שעות הלימודים, חובה להיות בתלבושת האחידה של בית הספר.

באפי קמה לארון, חושפת את שורות חצאיות הקפלים, שההבדל היחיד בינהן היה צבען, ואת שורת החולצות הלבנות האחידות, ואת העניבות, אשר תאמו בצבעיהן לחצאיות.

"יש." אמרה, וחזרה לספר.

חוק מספר 2: אין לצאת משטח בית הספר ללא אישור המנהל.

חוק מספר 3: הארוחות הינן בשעות קבועות. מי שפיספס ארוחה, לא יקבל פיצוי על כך.

וככה החוקים  המשיכו, עד לחוק מספר 393: אין לעזוב את החדרים בין עשר וחצי בלילה לבין שבע בבוקר. כיבוי אורות יבוצע בחצות.

לאחר מכן, הייתה המערכת של באפי.

ובסוף, צורף התיק האישי שלה.

היא פתחה אחת מהמגירות בשולחנה, מוציאה משם מכשיר טלפון. במקומו היא שמה את הספר, ביחד עם יומנה, ונעלה את המגירה עם המנעול של היומן, שאת המפתח התואם לו הרכיבה על שרשרת וענדה אותה, כבר לפני שנים.

-----------------------------------------

ביום למחרת, באפי ניגשה לשיעור הראשון שלה, והבחינה שכל התלמידים כבר יושבים. ושיש אך ורק שולחן אחד ריק. השולחן שמול המורה. בלית ברירה באפי התיישבה שם,  והסתובבה לבחורה מאחוריה, שהיה לה שיער חום ארוך. "היי, אני באפי." אמרה, אבל הנערה לא השיבה, לא מסתכלת עליה אפילו.

באפי נזכרה במה ששמעה יום קודם לכן, והבינה.

היא הוציאה את הטלפון שמצאה במגירה, ושלחה הודעה לווילו.

"מה השמות של הבנים? צריכה אותם." כתבה, ולחצה על שלח, יודעת שווילו תבין על מי היא מדברת.

התגובה לא איחרה לבוא: "וויליאם טרנר, ליאם אולירי, אלכסנדר האריס, ודניאל אוזבורן. אבל כולם קוראים להם ספייק, אנג'ל, זנדר, ואוז. אל תגידי שקיבלת את השמות ממני."

"כי אתם עושים עליי חרם?"

"כן, בערך. אבל אני מרגישה אשמה על הסיפור של המערכת."

באפי לא השיבה, אלא פתחה הודעה חדשה, שהופנתה לארבעת הבנים.

"חשבתם שחרם יכול לנצח אותי? זה חמוד. ומראה חוסר מקוריות מבחיל. מאיפה למדתם את זה? מרומני תיכון? אל תהיו מפגרים. אומנם הייתי הנערה הכי פופולארית בבית ספר הקודם שלי, אבל אני התחלתי בתור חנונית מנודה. אני לא טיפשה, ואני יודעת איך להתמודד עם חרם."

---------------------------------------

הטלפונים של ארבעת הבנים ציפצפו בדיוק באותו הרגע.

זנדר היה הראשון שקרא את ההודעה.

"זה לא טוב." הא אמר. "זה לא טוב בכלל."

"מה גורם לך לחשוב ככה?" שאל ספייק בעוקצנות.

"חברה?" קטע אוז את המריבה שעמדה להתחיל.

"מה?" שאלו שניהם, מרוגזים בגלל ההפרעה.

"מאיפה לבחורה החדשה יש את המספרים שלנו?" שאל אוז.

"מהטלפון. אתה יודע את זה." אמר אנג'ל.

"אז מאיפה יש לה את השמות שלנו?" המשיך אוז בתהיותיו.

ארבעת הבנים החליפו מבטים, ואמרו מילה אחת יחדיו. "ווילו."       

---

בניגוד למה שהרבה אנשים חשבו, ווילו רוזנברג לא הייתה פחדנית.

היא התביישה מידי להתעמת עם אנשים, אבל לא פחדה לפרסם את דעותיה בפומבי.

והיא ידעה שאיך שהבנים מתנהגים לבאפי, זה לא נכון. זנדר היה אמור לדעת את זה. הוא עבר אותם דברים כמוה, אבל עדיין הצליח להתחבר לבנים.

פלאשבק:

שבע שנים לפני כן, ילד וילדה בני תשע, ישבו על המיטה של ווילו.

"אלכס?" שאלה ווילו.

"אלכס?" ענה בתדהמה חברה הטוב ביותר, אלכסנדר.

"מה? אני מנסה משהו חדש. זה לא טוב?" השיבה.

"לא, זה בסדר. רק לא בפומבי בבקשה."

"אלכס?"

"מה, וויל?"

"למה הם גרמו לאף אחד לא לדבר איתנו?"

"אני באמת לא יודע, וויל. את הריי הגאונה פה."

"אני לא גאונה. ואין לי מושג למה זה טוב להם."

"פילוג, אולי? הם רוצים לבודד אותנו."

"ובמה זה יעזור להם?"

"אני לא יודע, אבל זה לא משנה. כי אנחנו חברים הכי טובים לנצח, נכון?"

"כן. חברים הכי טובים לנצח."

סוף פלאשבק

========

שבוע לאחר מכן, זנדר הצטרף לבנים, והפסיק לדבר איתה.

ובנוגע לשאלה "במה זה יעזור להם?" ווילו עדיין לא ידעה את התשובה.

היא התנערה ממחשבותיה כשהטלפון שלה זימזם.

"אנחנו יודעים שאת מסרת לה." היה כל מה שהיה כתוב שם, והשם אלכסנדר האריס נרשם כשולח ההודעה.

היא נאנחה, ופתחה הודעה חדשה.

------

הטלפון של זנדר ציפצף, והוא פתח את ההודעה.

"אני צריכה לדבר איתך. בסוף השיעור, מאחורי האולם. לבד." הוא קרא, ואפילו בלי להסתכל, ידע היטב מי שלח את ההודעה.

בעודו מחליט כיצד להגיב להודעה, נשמע הפעמון, והמורה, מר ג'יילס, נכנס לכיתה, והתחיל בשיעור.

------

בסוף השיעור, זנדר ניגש למאחורי אולם התעמלות, וחיכה שם לווילו, שהופיעה כמעט מיד.

"וויל?" הוא פתח, מהסס מעט.

"וויל לא קיימת יותר. לא כך, אלכס?" היא אמרה בקור, יורקת את שמו.

השם אלכס הפעיל בו רגשות שהודחקו זמן רב, והוא השתדל להתעלם מהם.

"מה את רוצה?" הוא שאל, מנסה לגרום לכך להישמע יבש.

"מה אני רוצה?" היא אמרה. "זו שאלה מאוד מעניינת. מה שאני רוצה זה את החבר הכי טוב שלי בחזרה."

"אבל אני פה, תמיד הייתי פה." הוא אומר בבלבול.

"החבר הכי טוב שלי, היה נער תמים ונחמד. אתה, לעומת זאת, נער מרושע שנראה כמוהו ומחליט שלהציק לתלמיד חדש במקום לעזור לו להשתלב זו דרך לגיטימית." היא אמרה, נועצת בו מבט בעיניה הירוקות הנוקבות.

הוא השפיל מבטו, יודע שהיא צודקת. "אני כל כך מצטער." הוא אמר.

"אני לא האחת שצריכה עכשיו את  ההתנצלות שלך." היא אמרה, מתקרבת אליו. "תסתכל אליי." היא אמרה כשעמדה סמוך אליו.

הוא הרים מבטו, והיא שלפה את הניבים המלאכותיים ממקומם.

---

כשנשמע הפעמון לשיעור הבא, שהיה מדעים, לפחות מבחינת זנדר, הניבים כבר היו שוב במקומם, וההבעה היהירה שבה ועלתה על פרצופו. הדבר היחיד שהעיד על מה שקרה בין זנדר לווילו קודם, היה החיוך הקטן שהוא הגניב לה לפני תחילת השיעור.

הפרק הקודם		הפרק הבא