זה פשוט מסובך

היי..

אני ממש ממש מצטערת שהזנחתי...

הייתה לי תקופה ממש עמוסה בלימודים ולא הצלחתי לכתוב כלום.

ואז היום נכנסתי לאתר וראיתי שיש לי הודעה 1 וראיתי את התגובה של ג'ייד המושלמת♥ ואת כל התגובות האחרות והחלטתי שאני יושבת ולא זזה עד שיצא פרק.

אז ישבתי ולא זזתי ויצא פרק ואני מקווה שתאהבו.

אוהבת

לקחתי עוד נשימה עמוקה. הטיתי מעט את חולצתי כך שהיא חשפה את כתפי.

הארי הרים גבה.

התעלמתי והתחלתי לדבר בקול חנוק מפחד מהול בהתרגשות. זאת תהיה הפעם הראשונה שמישהו שומע את הסיפור האמיתי, לא הסיפור המפוברק על כך שהיא נחטפה ונרצחה בידי סוטה, אלא הסיפור האמיתי. על אוליב ועלי.

"אתה רואה את זה?" שאלתי את הארי, בעודי מעבירה אצבע רועדת על סימן ה-8 ההפוך שתמיד היה על כתפי.

הוא הנהן.

"לאוליב היה גם אחד כזה. שתינו ציירנו אחת לשנייה את הסימן הזה על היד בטוש לא מחיק שמצאנו אצלה במגירה. היא התעקשה על הטוש הזה, למרות שהוא היה סגול ובתור ילדה בת 10 שנאתי את הצבע הזה, אמרנו לעצמנו, לפחות אני אמרתי לעצמי, שזה כדי ש'לעולם לא תימחק החברות שלנו.' כנראה שבשבילה זה היה יותר.

"היא תמיד הייתה שונה, אוליב, היו לה כל התכונות של קוסמת. היא הייתה מגיבה בכישופים בלתי נשלטים מתוך פחד או מתחילה לרחף באוויר כשכעסה ולפעמים, כשהיינו מתגלגלות על הרצפה מרוב צחוק חפצים שונים היו מופיעים סביבנו.

תמיד החלקתי את זה, אמרתי לעצמי שהיא שונה וזהו. שלא כדאי להעלות את הנושא כדי לא לפגוע בה או משהו. אבל מבפנים, מבפנים קצת קינאתי בה, על זה שהיא מיוחדת כל כך. שהיא שונה ולא מתערבבת בקהל."

"אבל גם את כזאת, גם את היית אמורה להיות כזאת באותו גיל.. לא?" הארי שאל בתגובה לדמעה שתגלגלה על לחיי.

המדתי בראשי לשלילה. "יום אחד," המשכתי "כשישבנו  ב'מקום' שלנו, סתם סלע קטן בין כמה עצים, מישהו הופיע.

הוא היה קצת מוזר. היה לו זקן קטן והוא היה שמנמן, אבל גם היה בו משהו אחר. מין זוהר כזה, מין הילה סגלגלה שהזכירה ממש את הצבע של הטוש. וגם לו היה סימן כמו לנו. על הצוואר ועל החולצה. היה לו על החולצה השחורה 8 הפוך וסגול מאוד..

כשהסתכלתי על אוליב בשאלה, ראיתי שהיא חיוורת מאוד. בהתחלה קצת כעסתי עליה, חשבתי שהיא גילתה למישהו על הסימן שלנו, הסימן שהיה אמור להיות רק שלנו. אבל מהמבט שלה הבנתי שמישהו גילה לה על הסימן שלנו. והבנתי גם שהמישהו הזה הוא לא מישהו טוב. לא הבן אדם האידיאלי לשבת איתו על כוס קפה" אמרתי בחצי חיוך והארי גיכך.

"הוא הוציא מקל עקום מהכיס, שרביט, וכיוון אותו אל אוליב. ופתאום, הילדה הקטנה והבלונדינית שהכרתי כבר לא הייתה עצמה. קמט עמוק היה חרוץ בין גבותיה ופניה היו חיוורות כסיד. היא העבירה את העצבע על הסימן שלי והוא זהר בלובן חלש ובהיר. לא הבנתי מה קורה, איך זה יכול להיות..."

נשמתי לרגע עמוק. שמתי לב שהארי נראה כאילו עם כל מילה הוא פחות מבין את העיניין. אבל המשכתי, יודעת שבסוף הוא יבין שאני  לא שייכת.

"האיש צייר עם השרביט את אותו 8 באויר, והצורה הסגולה התעופפה ישר אל חזה של אוליב, שהתחילה לדמם בלי הפסקה.

היא נפלה על הריצפה ואני ניסיתי לתפוס אותה אבל נפלתי גם. שתינו היינו על הרצפה, היא שוכבת ואני יושבת, מתבוססות בדם שלה ובדמעות שלי.

אחרי כמה דקות של גילגולי עיניים ופירכוסים הגוף שלה נרגע. והיא שכבה בלי תזוזה על הרצפה.  אבל ידעתי שהיא עדיין לא עזבה. שהיא לא הייתה עוזבת בלי להגיד לי  שלום.

פתאום שמתי לב שגם הסימן שלה לבנבן, זוהר כמו שלי. שאלתי אותה מה זה אומר והיא ענתה לי בשני משפטים, שני המשפטים האחרונים שלה.  היא אמרה:

'לכי במקומי. אני אוהבת אותך אלי.' ובדיוק שבאתי לשאול אותה לאן ללכת עישוניה התגלגלו לאחור והיא פשוט שכבה שם. בלי לנשום, בלי לזוז ובלי למצמץ. ורק אחרי כמה שנית הבנתי שהחברה הכי טובה שלי מתה.

האיש עדיין היה שם, מסתכל בחיוך מסופק על המחזה. קמתי באגרופים מונפים, מוכנהלהוציא עליו את הכל. ופתאום הרגשתי צריבה חזקה ביד, איפה שהסימן. נפלתי לריצפה וראיתי שהיד שלי זוהרת באור לבן ומסנוור כל כך שלא יכולתי לראות כלום. לא את אוליב ולא את האיש. וכשהסינוור  ירד ויכולתי לראות שוב, שניהם לא היו שם. לא אוליב ולא האיש. ורק אחרי רבע שעה שבה  ישבתי בהלם עם פה פתוח, מנסה לעכל את מה שקרה, פתאום הבנתי שאני לא אראה אותה יותר. לעולם.

פרצתי בבכי  והייתי מלאה בכעס ועצב כל כך גדולים, ופתאום שמתי לב שאני מטר באויר ושיוצאים ממני ניצוצות צבעוניים. ואז גם הבנתי את התובנה האחרונה שלי לאותו יום, הבנתי שיחד עם אותו אור לבן איתו איבדתי את החברה הכי טובה שלי, קיבלתי את הכוחות שלה. שבוע אחרי זה הגיע המכתב מהוגוורטס ואני הייתי בטוחה שאני הולכת לכבד את הבקשה האחרונה שלה וללכת במקומה, ללמוד בשבילה את מה שהיא הייתה אמורה ללמוד." סיימתי ושלוש דמעות קטנות השתחררו מעיני.

הארי רק בהה בי בפה פעור. הייתי בטוחה שזהו, הוא הולך לגמור איתי בגלל זה. בגלל ששיקרתי לו. אבל הוא רק משך אותי לחיבוק מנחם ששיחרר ממני את הדמעות. ובדיוק כשהוא פתח את הפה כדי לדבר, הדלת נפתחה בחבטה.

תגובות?

ואם אהבתם את הפאנפיק בבקשה תדרגו 5

הפרק הקודם