I dont give a shit

הפעם הנסיעה לבית החדש משעממת במיוחד, ואני לא יודעת למה אוקס לא מטיסה אותנו. היא נורא אוהבת לעשות רושם על אנשים. היה לנו פעם בית עם מנחת פרטי למטוסים, אבל אני רק התפללתי שנעבור דירה כי הרעש של המטוסים היה מחרפן אותי.

אני יושבת במכונית הורודה עם הגג הנפתח של אוקס, ונגעלת מעצמי שאני מסכימה לעצמי לשבת במכונית מכוערת כל כך, ולהיות עם אוקס באותו אזור במרחק של בקושי מטר אחת מהשנייה. במטוס הייתי יכולה לפחות לנעול את עצמי בשירותים ולא לפגוש את אוקס. אוקס לא נוהגת כמובן. יש לה נהג פרטי שלא סובל את אוקס אבל צריך את הכסף שלה. הוא אפילו מוכן ללבוש פפיון ורוד מנוקד מסביב לצוואר הדק מדי שלו, וכובע ברט שחור שמתאים לו בערך כמו שהוא מתאים לחמור.

אני משעינה את המרפק שלי על מה שבמכוניות נורמליות אמור להיות המקום של החלון, אבל אוקס היא לא נורמלית, אז במכונית שלה זה רק החלק העליון של הדלת. אני משעינה את הסנטר על כף היד ומביטה על הנוף. אוקס מאיצה בנהג שאף פעם לא טרחתי לשאול מה שמו, ומתחילה לדבר איתו על מזג האוויר הנעים. מזג אוויר היה נעים עד שיצאנו מהבית. ואז הוא החליט להחרים אותנו ולהשתנות. אני לא קוראת לשמיים אפורים שמאיימים עלינו בגשם, ולרוח שבכל הצלפה בפנים מכאיבה יותר מהקודמת נעים. אני מתפלאת בכלל על אוקס שהיא חושבת שזה יום נאה עם הצבע של השמיים. אני אפילו לא חושבת שזה צבע יפה, ואני אוהבת בדרך כלל אפור. אבל מצד שני, איך יכול להיות לאוקס לא נעים עם כל השכבות הפרוותיות שלה, הג'ינס שנקנה אתמול באינטרנט, וכובע הצמר עם הפונפון שנח בזווית מוזרה על השיער המחומצן שלה? ובטח גם שכבת האיפור העבה מדי לא גורמת לה להרגיש את הרוח.

היא מעיפה מבט לכיווני ורואה שאני משועממת.

"יום נאה, אה ג'יי"? היא שואלת אותי ואני מושכת בכתפיים. ג'יי זה כינוי החיבה שלי שרק אוקס משתמשת בו. הוא נובע מהשם השני שלי ג'יימי, שם שאותו אני אסיר מתעודת הזהות שלי ברגע שאני אוכל. זה היה אחד מהניסיונות הכושלים שלה לפתח איתי שיחה, שוב בגלל נקיפות המצפון שלה. אם היא באמת הייתה רוצה שאני אענה לה, הנושא שעליו היא הייתה מדברת איתי לא היה על מזג אוויר. היא משלה את עצמה אם היא חושבת שאני, איך לומר? מחבבת אותה.

"אני מעדיפה הייל". אני מסננת וחוזרת להביט בכביש. אני מושכת את הכובע של הסווטשירט על הראש, מקווה שאוקס תבין את הרמז שלי. אוקס לא טובה ברמזים, מסתבר.

"תעשי טובה, ג'יי, ותורידי את הכובע המזעזע הזה מהראש שלך", אומרת זאת עם הכובע הפונפוני הורוד על הראש, ואחר כך ממלמלת משהו על חוסר הסטייל שלי. "נכון שהיא צריכה לחשוף את השיער היפה שלה"? היא שואלת את הנהג, והוא מהנהן בצייתנות. ברור שהשיער שלי יפה. רק אתמול הגיע אלינו הספר הכי מוזר ביקום כולו כדי לעשות משהו עם השיער שלי, הרי אוקס לא תצא מהבית עם מישהי שנראית כאילו היא הרגע חזרה משדה קרב. ככה הספר תיאר את השיער שלי. עכשיו הוא פשוט חלק. חלק ומשעמם. את הסווטשירט היא בקושי נתנה לי ללבוש הבוקר, וזה עוד אחרי שאישרתי לה שאני אלבש ג'ינס במקום הטייטס הנצחי שלי.

אינסטינקטיבית, אני מושכת את הכובע שיכסה עוד יותר את הפנים שלי ומוציאה את האייפוד שלי מהכיס. קניתי אותו לפני שנתיים עם אוקס. הלכנו לקניון (בשבילה בפעם החמישית לאותו שבוע, והיה רק יום שלישי), והיא כמעט התחננה לקנות לי משהו אחרי שהסתובבתי איתה שעתיים שלמות בקניון בזמן שהיא קנתה לעצמה בגדים. רגע התחנונים הזה לא היה מרוחב לב, או מנדיבות. זה סתם היה התקף מצפוני. אז החלטתי שהדרך הכי טובה להשתיק אותה זה להסכים, ואז חשבתי על האייפוד כי ככה אני בכלל לא אוכל לשמוע אותה. אז ברור שאוקס הסכימה לקנות לי מה שרציתי, והיא אפילו לא הגיבה על זה שרציתי אייפוד שחור. היא מבחינתה הייתה קונה אייפוד ורוד, אבל היא הרגישה חובה לתת לי לבחור.

בגיחה הבאה שלה לקניון (למחרת) היא קנתה לי אוסף של כיסויים לאייפוד, ומגוון אוזניות במגוון צבעים. ניפיתי בקלות חצי מהכיסויים והאוזניות כי הם היו בצבע ורוד, ומהשאר דליתי רק את השחורים (הופתעתי שיש כאלה בכלל כי אוקס מתעבת שחור), ואת הצהובים (הצבע השני השנוא עליה). את כל השאר זרקתי במגירה הכי גדולה בחדר שלי ששמורה לחפצים מזעזעים שאוקס קונה לי, וזה נדיר. לא כי אוקס קונה לי לעיתים קרובות דברים יפים, ולעיתים רחוקות מזעזעים, אלא כי אוקס קונה לי רק לעיתים רחוקות דברים ובדרך כלל הם מזעזעים. הלבשתי על האייפוד שלי מגן חצי שקוף בצבע צהוב חולני, שעליו היו דוגמאות של גולגולות. אני די בטוחה שאוקס לא ראתה שהיא הכניסה את הכיסוי הזה לסל שאליו הכניסה את שאר הכיסויים והאוזניות.

אוקס מסתכלת עלי במבט נואש ונדה בראשה כאילו היא לא יודעת מה לעשות איתי. ואז היא מבחינה בכיסוי, לראשונה. "היילר, מאיפה הכיסוי הזה"?

"את קנית לי". אני אומרת, פותחת את האייפוד ומגלה שיש לי רק מעט סוללה.

אוקס מסתכלת עליי, ועל פניה נראה מבט מזועזע. היא מחטטת בתיק שלה ומעבירה לי משהו ורוד. אני צוחקת בשקט. אוקס די אמיצה שהיא מעיזה להציע לי משהו ורוד. משהו. אני אפילו לא יודעת מה זה. אני לוקחת את החפץ הורוד ורואה שזה כיסוי לאייפוד. מאיפה יש לה אותו?! אני נושמת עמוק, וזורקת את הכיסוי על אוקס שפולטת צווחה צורמנית. הנהג נרתע, והיא מסתכלת עליי, אבל אני מפנה את מבטי לאייפוד.

אני מחליטה לשמוע מוזיקה כדי לגמור את הסוללה. אני מחברת את האוזניות הצהובות לאייפוד ותוקעת אותן באוזניים שלי. אני מפעילה את המוזיקה, ומגבירה כדי שלא אוכל לשמוע את הברבורים חסרי הטעם של אוקס. אחרי משהו כמו רבע שעה, היא שוב מציצה עליי, והמבט שלה מיואש. היא עושה עם הידיים שלה כאילו היא מורידה את הכובע מהראש, אז אני מפנה את המבט שלי ממנה והיא חוזרת להתעסק עם אחד הבגדים שלה.

הנהג מחליט פתאום לסטות מהנתיב השמאלי לטובת הימני, ודקה אחר כך הוא יוצא מהכביש המהיר לכיוון המחלף. אני מסתכלת על אוקס, מחכה שתגיד משהו לנהג על זה שהוא לא נוסע בכוון ואז אני נזכרת שאוקס וכיוונים הם שני קצוות שונים של העולם. הרי בשביל זה יש לה נהג פרטי.

הדרך מפתיעה אותי. בדרך כלל, כשאוקס מחליטה לעבור דירה היא בוחרת במקום מרכזי, באיזה מגדל פאר, או שכונת יוקרה שיש בה רק בתים פרטיים בגודל של יבשת כל אחד. ובהתאם כל הדרך יש נופים של מגדלים, מפעלי תעשייה, ומבנים כאלה ואחרים. הפעם הדרך שונה לגמרי. אנחנו נוסעים על כביש צר בעל שני נתיבים. משמאלנו יש גבעות ירוקות, חלקן עם פרחים צבעוניים שהורוד בולט ביניהם (אוקס הייתה מתה לעצור כאן אבל היא שקועה מדי בצעיף שלה). מימיננו יש עצים. הרבה עצים. המון עצים. יער שנראה כאילו הוא מתמשך עד אינסוף ומעבר לו.

הנוף הזה שאנחנו נוסעים בו עכשיו הוא מסוג הנופים שראיתי רק בתמונות, ובשיעורי גיאוגרפיה בבית הספר. אוקס כמובן אף פעם לא יצאה לטיול במקום שהשם שלו שונה מקניון, ואני אף פעם לא טרחתי לצאת לטיולים בבית הספר כי אין לי כוח לבילוי עם "חברי" לכיתה יותר ממה שצריך בבית הספר.

הדרך ממשיכה וממשיכה לאורך כשעת נסיעה, שבה אני שקועה במוזיקה שאני הכי אוהבת נכון להיום, אוקס שקועה בסידור השיער שלה כי היא חושבת שנראה עכשיו נורא (ואני חושבת שנראה תמיד נורא), והנהג שקוע  בכביש אך מדי פעם מציץ לכיוון אוקס במבטים מפוחדים. הוא כבר אמור לדעת שאוקס לא מבינה בדרכים, ככה שגם אם הוא יטעה עשר פעמים היא לא תשים לב לכך.

הדרך מתפתלת בעלייה קלה, ואחרי חמש דקות כבר אפשר לראות למה אוקס בחרה דווקא בבית באזור הזה. האזור פשוט מרהיב. החשכה היורדת לאיטה גורמת לאזור להיראות מרשים אפילו עוד יותר, עם שלל האורות הבהירים המאירים את השכונה. אני מזהה מדשאות גדולות מאוד, והמון המון בתים פרטיים גדולים, וים. מרחבים גדולים של מים שנעים בגלים כל כך יפים ומתנפצים על המזח. אני מתה על ים. על ים, על בריכה, על מים. אני יכולה לבלות במשך שעות על גבי שעות בים, ואני מקווה שבבית החדש שלנו תהיה בריכה כי בזה האחרון לא הייתה וסבלתי שם בקושי 4 שנים. אני רואה סדרה של כחמישה בתים קרובים לים, ואני בכלל לא מתפלאת כאשר הנהג עוצר ליד האמצעי והגדול מביניהם. אני נרגעת כי אני מבינה שאנחנו קרובים לים, מה שאומר שאני יכולה לברוח מהבית לשעות ארוכות, ולהתבודד לי במי הים המלוחים. אני גם נרגעת כי אני קולטת נצנוצים בגינות הבתים, דבר שיכול להעיד רק על דבר אחד: יש בריכה. אני לא מתרגשת, אך אני מרגישה שמחה.

אניי אשמח לתגובות (:

הפרק הקודם		הפרק הבא