I hate my life

פרק 3!!

תהנו D:

רציף תשע ושלושה רבעים נגלה אל מול עיניו של לידל. מספר אינסופי כמעט של אנשים: תלמידי הוגוורטס, הוריהם, ואחיהם הגדולים והקטנים שבאו להיפרד מבני משפחותיהם.

לידל תמיד חש צביטה קטנה בלב כשהוא הגיע לתחנה וראה את המשפחות הגדולות מתחבקות. הוא אף פעם לא התחבק עם אף בן משפחה שלו, כי הוא לא הכיר אף אחד כזה. גם בבית משפחת פוטר הוא לא חש לגמרי בנוח, למרות שכל בני המשפחה קיבלו אותו בזרועות פתוחות. הפוטרים אף פעם לא ידעו מי הם הוריו של לידל, וגם לא מי היא שאר משפחתו. אך סנייפ לא היה שם כל כך נפוץ, ולכן הארי פוטר אימץ באהבה את לידל. לידל לא ידע למה זה ככה. למה הארי כל כך אוהב אותו. הוא קיווה יום אחד לגלות את התשובה, אבל משהו בתוכו אמר לו שהוא לא בטוח יהנה לשמוע אותה.

פוטר. הוא צריך למצוא את פוטר. הוא חייב להיות כאן, אבל איפה?

לידל סרק בעיניו את שטח התחנה. הוא היה אמנם בעל ראייה מצויינת, וגם היה גבוה, אך לא מספיק גבוה כמו שומר הקרקעות של הוגוורטס כדי לראות את כולם מלמעלה. זה היה אותם מאחד רגעים שלידל ייחל שיהיו לו כנפיים.

פוטר לא נראה בים האנשים שברציף. לידל ויתר, ונכנס לרכבת האקספרס האדומה בדיוק ברגע שזו צפרה. לידל עבר בין הקרונות. הוא ידע לדלג על הקרון של הילדים החדשים, כי הוא ידע שאם יעבור שם הוא יחריש מצעקותיהם ודיבוריהם הבלתי נגמרים של התלמידים המתרגשים.

הוא נזכר בשנתו הראשונה בהוגוורטס. איך כמעט פספס את הרכבת כי לא ידע כיצד להגיע אליה, איך הוא התיישב בחשש, ואיך פוטר ואחיו הגדול נכנסו לתא שבו הוא ישב. הוא זכר את המריבות הבלתי פוסקות בין שני האחים, את הירידות של האח הגדול על הקטן.

הוא נזכר בסעודה הראשונה, במגוון המאכלים הבלתי נגמר, במיץ הדלעת המתוק.

והמיון. הרגע המכריע. הרגע שכולם חיכו לו, אבל לידל לא הצליח להבין מדוע. ואז פרופסור מקונגל, שלידל חשב שהיא כל כך זקנה ועומדת למות כל רגע, קראה בשמו. והיא הביטה בו, והוא הביט בה, והיה לה מבט בעיניים. מבט, שעד אותו יום נצרב במוחו. מין מבט שהוא לא ידע אם היה שמחה או עצב. הוא חש את החיבה שלה כלפיו, אבל זו לא הייתה חיבה אמיתית כמו בין הורה לילדיו. זה היה משהו אחר. משהו לא מובן.

ואז הוא התיישב על השרפרף והניח בזהירות את מצנפת המיון על ראשו. והוא שמע את הקול הדק, המתלבט, בתוך ראשו. מחטט בתוך כל מחשבותיו, זכרונותיו ורגשותיו. המצנפת לחשה לו בתוך ראשו, סיפרה לו כמה הוא חכם, וכמה שאפתן. היא הודתה כי הוא יכול להצליח בכל אחד מהבתים בבית הספר, אותם בתים שלידל לא הכיר ולא ידע מה כל כך מיוחד בהם. המצנפת זיהתה בו את הגנים שלו. "לידל סנייפ", היא לחשה לו. "אני זוכרת את יום המיון של סבא שלך, סוורוס. אחח תלמיד נפלא, שאפתן".

לידל, שעוד לא לגמרי הבין שהמצנפת קולטת את כל מה שהוא חושב, חשב לעצמו כמה נפלא זה יהיה להמשיך את סבא שלו. הוא שמע את המצנפת מלחששת בתוכו, "מממ".

וממש באותו רגע, מחיאות כפיים רמות עלו באולם כשהמצנפת צעקה, "סלית'רין"!

מקווה שאהבתם (: אני באופן אישי די מחבבת את הסוף 

אני אשמח לתגובות ולהערות / הארות P:

הפרק הקודם		הפרק הבא