מתוסבך

ערן החליט שילך לבית הספר למחרת, וכיוון שעון מעורר והלך לישון. הוא לא התקלח לפני השינה ולא צחצח שיניים. לא היה לו כח. לפני שנרדם, שכב כמה דקות במטתו והביט מהחלון אל הכוכבים והרהר באמא שלו. איפה היא עכשיו? האם טוב לה? האם היא חושבת עליו? 

לבסוף, הוא נרדם. חלומותיו היו מוזרים. מספרי טלפון, וויסקי, ואמא שהזדקנה מעט בינתיים. 

כעבור שעה של שינה, הוא קם מצלצול טלפון. כוסאמק! הוא קילל, השעון הזה לא יכול להיות מכוון לשעה הנכונה?

הוא פנה להשתיק אותו והרים את הטלפון ומיד קפא. מישהו מתקשר אליו. המספר שאליו התקשר לא מזמן... לפני כמה שעות... המספר שלה.. של אמא שלו... 

הוא ענה. 

"הלו," נשמע קולה שאותו זכר במעומעם. 

"הלו." קולו היה צרוד וליבו דפק. קיבינימט, למה יש לו דמעות בעיניים? מה, הוא נקבה?

"אני מחזירה שיחה, התקשרת אליי." הקול שלה והנעימות שבקול שלה גרמו לדמעות שעמדו בעיניו להתחיל לזלוג במהירות. הוא רצה לפרוץ בבכי. היא פה. מעבר לקו. מדברת איתו. 

"כן, נכון." קולו החנוק נפלט מפיו. "נכון."

"אמ... מי זה? היא שאלה בנועם, "ולמה התקשרת אליי?"

"את... את יעל?" הוא היה חייב לברר, למרות שידע שזו היא. זה הקול שלה. זה הנימה שלה. כן, הוא זוכר. וזאת היא. אמא שלו. 

"כן, אני יעל. מי אתה?"

"אני... ערן." הוא עצם את עיניו וקיווה שלא תנתק. 

"איזה ערן?" היא שאלה בכמיהה. אפילו את הבן שלה היא לא זוכרת. היא לא זוכרת איך קוראים לו. הוא הבליע יפחת בכי. 

"הבן שלך." הקול שלו רעד. "ערן, הבן שלך, הבן שנטשת."

"ערן??!!!!" היא צרחה, "ערן... זה אתה?!"

"כן, כבר אמרתי."

"אוי, ערן." היא נאנחה. היה נשמע שהיא על סף בכי. "אני מצטערת, ערן."

"הצער שלך לא עוזר לי!!!" העצב התחלף במהירות לכעס. "מה אכפת לי שאת מצטערת, יא זונה?!"

"ערן, אל תקלל! תקשיב לי! רציתי להתחיל חיים חדשים, אבא שלך מירר לי את החיים, וברחתי - "

"איזו מן אמא את?!" הוא שאג. הוא כבר בכה. 

"אני... אני פשוט... ברחתי מעבר... אתה לא יכול להבין?!"

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הוא שאג, וכל כולו רעד. "ממש ממש לא! אני לא יכול להבין אמא שנוטשת את הילד שלה! את... את חולת נפש!"

"ערן. תשתוק. ותקשיב." קולה היה מאופק. "היה לי רע, אתה מבין? רע. פחדתי להישאר. פחדתי שאצתרך להיות בקשר עם אבא שלך או... אתה יודע. אז ברחתי. אבל התחרטתי, אני נשבעת, וכבר לא היה לי מה לעשות. התחלתי חיים חדשים לגמרי, וכבר הצלחתי כמעט לשכוח... לא אותך, ערן. בחיים לא אותך."

"כמה שקרים." זיעה נטפה ממצחו של ערן. 

"זה - זה לא שקרים, ערן."

"את בחרת לי את השם הזה, נכון?" הוא בירר, "לא אבא. את?"

"כן, אני ומה זה קשור - "

"לפחות אבא נשאר. דפוק ככל שיהיה הוא פה. בא לפעמים. ואת? איפה את?"

"במקום אחר."

"אז אל תקראי לי ערן. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר."

"ערן - "

ערן ניתק את השיחה והשליך את הטלפון על הריצפה. 

גבו החשוף וחזהו היו לחים מזיעה, ושערו ומצחו נטפו מים. הוא כעס. 

והיה עצוב. 

ורצה לבכות ולצעוק. הוא רצה להתקשר אליה שוב ולהתחנן שתחזור. 

הוא התכסה בשמיכה וטמן את פניו בכרית, רועד. 

הפרק הקודם		הפרק הבא