השנה השלישית של ארתור

יומן.

מחר יקרה משהו חשוב- המשחק של גריפינדור נגד רבינקלו. אמנם אני לא בנבחרת, אני לא טוב בקווידיץ', אבל בכל זאת אני מתרגש לקראת המשחק. אני מקוה שננצח, אף על פי שזה דמיוני- רבינקלו היא קבוצה טובה מדי, הם חכמים כך שהם אלופים באסטרטגיות ובבחירת שחקנים. כבר שנים הם מחזיקים בגביע הקווידיץ'.

אחי, ביליוס, משחק- הוא המחפש. הוא לחוץ מאוד, בשנה שעברה הסניץ' עבר לידו והוא לא הצליח לתפוס אותו מרוב לחץ. הבעיה איתו היא שהוא טוב בקווידיץ' רק כשהוא רגוע. אם הוא טיפ-טיפה עצבני הוא משחק גרוע. וקל מדי לערער לו את הביטחון העצמי.

היום בשיעור חקר המוגלגים קיבלתי על החיבור שלי את הציון הכי גבוה בכיתה. זה כמובן בזכות זה שקראתי את ספר הלימוד לפני השינה בזמן האחרון. זה פשוט מרתק. מוזר לחשוב שפעם השיעור האהוב עלי היה שיעור שיקויים.

***

יומן.

ניצחנו את רבינקלו! זה באמת קרה! בתוצאה של שלוש מאות- מאה וחמישים! זה היה מדהים, הרודפים היו מצוינים, היה קרב צמוד ביניהם ובין הרודפים של רבינקלו.  ואז ביליוס פשוט תפס את הסניץ', אני גאה בו. רק שהוא שיחזר את התפיסה שלו שוב ושוב באוזני עם חיוך מטורף על הפנים עד שנמאס לי מקווידיץ' באופן רשמי. חגגנו במועדון עד שעה מאוחרת מאוד בלילה. מולי חיבקה אותי בטעות מרוב התרגשות, אבל אז היא הטילה עלי קללת מכשול ונפלתי על הפנים. זה כאב. וגם היה מעצבן. למה אני אשם בכך שמולי אוהבת קווידיץ'? היא אפילו ניסתה להתקבל לנבחרת.

למה אני בכלל כותב על מולי? אני צריך ללכת לישון. 

הפרק הקודם		הפרק הבא