עד שהסוף יגיע

המחילה לא השתנתה בכלל. אותה גינה פראית, אותו ארון מטאטאים ישן, אותן ערדליים בכניסה, כאילו לא חלפה שנה מאז היה כאן בפעם האחרונה. זה מה שהארי אהב במחילה, היא תמיד תישאר המחילה.
אחרי שהניח את את הדוויג והמזוודות בחדר שבו הוא ורון ישנו. ניגשה אליו גברת וויזלי.
"הארי חמוד, אני מקווה שזה לא חצוף מצדי לשאול, האם תוכל לעזור בהכנות לחתונה של ביל ופלר? אני יודעת שזה אולי לא החופש שתכננת אבל בכל זאת יש כל כך הרבה מה לעשות.."  
"כמובן! " אמר הארי הוא הרגיש מחוייב למשפחת וויזלי הם הקריבו בשבילו כל כך הרבה.
"תודה הארי, אתה רעב? אתה רזה יותר מהשרביט שלי!! קרא לרון והרמיוני שיבואו לאכול."
הארי מיהר לחפש את רון והרמיוני, הוא יצא החוצה אל החצר ומצא אותם מעשבים את הגינה. ניכר היה שרון בכל לא מרוצה מהמצב. "אני... שונא... אירועים... משפחתיים...  מעצבנים..." אמר רון נאבק בעשב. הארי לא יכל שלא לצחוק. "מה אתה צוחק?! זה כבר שבוע שלם ככה היא מעבידה אותנו!!" "טוב היא לכולם לאכול אז כדאי שתעזוב את העשבים ותשתוק." ענה הארי "הו תודה לאל הגיע הזמן" הארי הופתע לגלות שזו דווקא הרמיוני שאמרה זאת. הארי ורון הסתכלו עליה והרימו גבה. "ז'תומרת אני פשוט נורא רעבה ו..." טוב טוב שמענו בואו לאכול " אמר רון. הם ניכנסו חזרה פנימה הארי פנה למדרגות. "הארי אתה בא?" שאלה הרמיוני "כן.." הוא ענה אני רק עולה רגע למעלה לקחת משהו..."
הוא עלה למעלה ומצא על המיטה את הנייר שקיבל מדאדלי הוא פתח אותו.
המילים היו משורבטות בעיפרון ונכתבו בשגיאות כתיב.

הארי

אני מצטער אתה הצלת אותי ואני חייב לך 
אני מקווה שתצליח במה שאתה עושה שמה בעולם שלך
וגם אני מקווה שאתה סולח לי

                                              דאדלי

זאת היתה הפתעה גמורה.
  

הפרק הקודם		הפרק הבא