לאהוב לנצח

כשהתעוררתי בבוקר, נזכרתי כמעט מיד באירועי האתמול. וככל שאני חושבת עליהם, הם נראים לי פחות ופחות הגיוניים. ואני לא מדברת על המריבה עם מאלפוי. זה היה דווקא רגיל לחלוטין (אולי חוץ מהאומץ המוגזם שהיה לי שם...). אני מדברת על מה שקרה אחר כך. המבט הזה. המבט שהוא נעץ בי. היה בו משהו. משהו שאני לא יכולה להסביר. משהו... שונה. כן- שונה. מוזר. מפתיע... ומיוחד!

המבט הזה שלו, שגורם לי לצמרמורת בכל פעם שאני נזכרת בו, מבלי שאני יכולה להבין מדוע.

אני לא יודעת למה, באמת שלא. אפשר להגיד, שאני הכי רחוקה שאפשר מהבנה של זה. לא של המשמעות של המבט, וגם לא את התגובה שלי עליו.

אין לי שמץ של מושג מה גרם לזה לקרות, אבל אני חושבת שאני כבר לא רואה במאלפוי רק נמייה נפוחה ושוויצרית שחושבת רק על עצמה (אתם מוזמנים להרוג אותי על זה). אתמול, הצלחתי לראות בו משהו נוסף. משהו שונה, מיוחד ומפתיע. משהו שגורם לי להסמיק מהתרגשות ולהרגיש שזה היום המאושר ביותר בחיי.

ואני לא מאמינה שהוא הסיבה לזה.

אני שונאת את מאלפוי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה מה שהחלטתי עכשיו. אני יודעת, אני יודעת - זה סותר את כל מה שאמרתי קודם, אבל איזו זכות יש לו לגרום לי לפרפרים בבטן?!

וחוץ מזה, אני שונאת את ההרגשה הטפשית הזאת שהוא גורם לי להרגיש. אני שונאת את זה שלמרות כל ההעלבות שלו, הוא גורם לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם, כאילו עצם הפנייה שלו אלי גורמת לי להיראות חשובה יותר!  (איכס מה?! הוא ממש לא גורם לי להרגיש חשובה יותר. אני חשובה בזכות עצמי. וכמו שכבר ציינתי אתמול - הוא ממש לא מלך העולם, הוא ממש לא מעל כולם!!! וכן - הוא נמייה. נמייה קצת פחות נפוחה ממה שחשבתי - אבל נמייה!!!!!!!!!!!!!!!!)

אני נשמעת פטתית.

אז אני אפסיק לכתוב עכשיו, כי כשאני קוראת את כל זה - אני באמת מתחילה לחשוב שהשתגעתי.

***

לפני ששמתי לב, הגיעה ארוחת הצהריים. וואו! כבר עבר חצי יום?! אני לא מאמינה שבזבזתי כל כך הרבה זמן על - כלום! פשוט ישבתי לי בחדר, בוהה בקירות, כשראשי מפוצץ במחשבות משונות, שאפשר לסכם במילה אחת - נמייה!

ואני שונאת אותו! שונאת אותו! שונאת אותו!!!

"ג'יני?" אל החדר נכנסה אליסה, החברה הכי טובה שלי, "היית פה כל היום?"

"הייתי עייפה... אז פשוט נשארתי בחדר," מלמלתי.

"שוב התאמנת בקווידיץ' יותר מידי?! את חייבת להפסיק את כל האימונים האלה - הם הורסים אותך לגמרי!"

"כן..." עניתי, חושבת בליבי 'אני חייבת להפסיק את כל המחשבות האלה - הן הורסות אותי לגמרי!'

"את באה לאכול?"

"כן, בטח!" עניתי.

היא נכנסה לחדר במהירות ולקחה משם איזה משהו (לא התעמקתי במה זה היה) ויצאנו לעבר האולם הגדול. אולי עדיף שאת שאר היום אני אבלה עם החברים שלי. עדיף מאשר להישאר עם המחשבות המפחידות האלה...

"תקשיבי," אמרה לי אליסה אחרי הארוחה, "הבנים החליטו לנסות איזה משחק כדור מוגלגי, כדור רגל, או משהו כזה. בכל מקרה, אני ועוד כמה בנות החלטנו לבוא להסתכל, ממילא אין משהו יותר טוב לעשות. רוצה לבוא גם?"

"אוקי." הסכמתי מיד.

"מעולה," היא חייכה, "בואי!" וגררה אותי לכיוון החצר.

בחוץ הייתה קבוצת בנים גדולה מגריפינדור וכמה ריבנקלואים שהצטרפו. הם היו עסוקים בלהתווכח על משהו. על הספסלים ליד, ישבו כחמש עשרה בנות. זיהינו ביניהן את צ'ו, הרמיוני ולונה ומיהרנו ליכוונן.

"היי, ג'יני, אליסה."

"היי," ענינו.

"תראו, זה מתחיל -" צ'ו הצביעה לעבר המגרש המאולתר.

"את יודעת מה?" לחשה לי אליסה בערך באמצע המשחק, "תמיד חשבתי שקווידיץ' זה משחק לא מובן, אבל זה - הרבה יותר!"

"החוקים של שניהם פשוטים יחסית," עניתי, "ההבדל הוא שקווידיץ' זה מעניין וכיפי וזה נראה סתם משעמם."

המשחק באמת היה משעמם, והתחלתי להצטער על כך שבאתי. אבל לא בגלל השיעמום, בגלל איזה הגריפינדורי אחד, שגם כאן היה מלך המשחק. הארי פוטר.

אתם יודעים שעד לאותו רגע, לא חשבתי על הארי, בכלל?!

בכל מקרה אחר, הייתי גאה בעצמי על ההישג האדיר. הפעם, ידעתי שאין כל סיבה למסיבה. לא חשבתי על הילד-שנשאר-בחיים מסיבה אחת פשוטה - חשבתי על מישהו אחר. וזה לא טוב. אני עדיין לא בטוחה למה אני חושבת הרבה כל כך על מאלפוי אבל מה שבטוח - שום סיבה לא יכולה להיות טובה מספיק.

ואולי לא תגברתי לגמרי על הארי פוטר. כי, הנה, אני שוב חושבת עליו. אז זה אומר שלא התגברתי עליו, נכון? אני אוהבת את הארי. כן - זהו! אז שום דבר לא השתנה, אתה שומע מוח? ושום דבר גם לא צריך להשתנות. אז, מוח, תודה על הניסיון לעבור למחשבות על מישהו אחר, אבל כיוון שלא יכולת לבחור מישהו נורמלי אני מבקשת ממך לחזור לבחירה הראשונה - להארי.

וכן, אני יודעת שהארי לא שם עלי, ואני יודעת שאין סיכוי שיקרה משהו בינינו. סוף-סוף הצלחתי להודות בכך באופן חד משמעי. וזה בסדר, כי אני לא רוצה שהוא יאהב. אבל אני צריכה לאהוב אותו, בכל זאת. אותו ולא את...

הנמייה.

ושוב המחשבות ניתקו אותי מהמציאות, ועד שהתעוררתי המשחק נגמר. או ש... רגע, הוא לא. קורה שם משהו! הקבוצה כולה התגודדה במרכז המגרש המאולתר. אני הייתי היחידה שנשארה במקום. הבחנתי בראש אחד שבהק לאור השמש. מישהו שלא היה שם קודם. מאלפוי.

ככל שהתקרבתי, הצלחתי להבין טוב יותר את הצעקות שנשמעו. היו שם הרבה קולות, אבל היו שניים שנשעו חזק ביותר, אתם כבר יכולים לנחש של מי. ההתקהלות הייתה מחולקת, כמו תמיד לשתי קבוצות, מצב די רגיל בהוגוורטס - מצד אחד הסלית'רינים, בהנהגתו הבלתי מעורערת של  הנמייה, דראקו מאלפוי, והמצד השני הגריפינדורים (כולל כמה תלמידי רייבנקלו והפלפאף), בהנהגת הילד-שנשאר-בחיים, הארי פוטר. למעשה, לא היה במריבה הנוכחית משהו שונה משאר מריבות מאלפוי-פוטר היום-יומיות. נו, אתם יודעים.

אבל....

יכול להיות שטעיתי. אולי בכל זאת יהיה משהו שונה הפעם...

מקרוב, יכולתי לומר בהחלט - הפעם זה היה שונה (תכף תבינו...)

כשנעמדתי בצד הגריפינדורי, לצדו של הארי, הבחנתי באיזשהו מבט משונה בעיניים של מאלפוי. לא הספקתי להבין מה זה היה, משום שכמו שהוא הופיע, כך הוא גם נעלם, ובמקומו הופיע המבט מלא השנאה שהיה על פניו לפני כן. יכול להיות שרק דמיינתי שההגעה שלי השפיע עליו?!

"מה אני רואה?!" הוא אמר בלעג, "החברה הקטנה שלך באה לעזור, הא פוטי? לא יכול להתמודד מולי לבד?!"

"היית מת!" ענה הארי, "וחוץ מזה, היא ממש לא חברה שלי."

משהו צבט בלבי כששמעתי את המשפט הזה, אבל נעזוב את זה כרגע, כי זה כלום, לעומת התגובה של הסלית'ריני:

"נו, ברור! גם לא ציפיתי שתהייה. אפילו לה יש שכל להבין שאתה סתם אפס עם צלקת!"

רגע, מה?! חשבתי לעצמי. נכון, זאת לא הייתה בדיוק מחמאה... אבל הוא בכל זאת אמר שיש לי שכל - וכשמאלפוי אומר דבר כזה, זה אומר המון! וכן - אני יודעת שהוא אמר את זה כדי לרדת על הארי... אבל, בכל זאת... בלעתי רוק.

מרוב מחשבות פספסתי את התשובה של הארי.

"מה שאתה שומע, פוטר!" דראקו המשיך, מביט בי לרגע (שניה... מה?! הוא הביט בי?! למה הוא הביט בי) "זה באמת היה חבל אם וויזלי הייתה חברה שלך..."

ולפני שהספקתי לעכל את המשפט האחרון, הוא הסתובב והלך, כשאחריו הולכת גם כל החבורה הסלית'רינית.

הבטתי בהם מתרחקים, כשבראשי מהדהד המשפט האחרון 'זה באמת היה חבל אם וויזלי הייתה חברה שלך'... 'זה באמת היה חבל אם וויזלי הייתה חברה שלך'... 'זה באמת היה חבל אם וויזלי הייתה חברה שלך'!!!!!!!

למה שמאלפוי יגיד דבר כזה?!

ולמה הוא התכוון?!

זה היה מוזר כל כך.

יכול להיות ש... לא! זה מאלפוי.

מאלפוי!!!!

זה פשוט בלתי אפשרי.

אני בטח סתם מגזימה...

הרי, הוא אמר את זה רק כדי להעליב את הארי!

כן, זהו - הוא לא התכוון ש...

זאת הייתה העלבה.

לא היה לזה שום קשר למה שקרה אתי.

...

נכון?!

הפרק הקודם		הפרק הבא