קללה אל העבר, סיפור אהבה אל העתיד.

היי,

עבר הרבה זמן, הייתי קצת עסוקה.

אז הנה הפרק החדש...

קריאה מהנה!

פרק 3: הוגוורטס                   

הארי נשם עמוקות את האוויר הנעים והגשום של עיירת הקוסמים הציורית, הוגסמיד. הוא עשה את דרכו לכיוון הטירה האהובה, הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.

המדשאות היו שוממות כשגשם החל לרדת. הארי רץ אל תוך הטירה ומצא את המסדרונות שוקקים בתלמידים העושים את דרכם לארוחת הבוקר. "זה הארי פוטר?" החלו הלחשושים. "כן... אני רואה את הצלקת." מלמל מישהו. הארי התחרט על שלא לבש את גלימת ההיעלמות שלו לפני שנכנס.

בעודו מנסה לחשוב כיצד להיכנס לאולם הגדול מבלי למשוך תשומת לב מיותרת, נפתחו הדלתות הגדולות ומינרווה מקגונגל צעדה אל אולם הכניסה.

"התלמידים החלו למלמל את השם שלך, אז הבנתי שכנראה שאתה באמת פה." אמרה מקגונגל. "כן, שכחתי ללבוש את גלימת ההיעלמות לפני שנכנסתי, מצטער על הבלגן." אמר הארי בחיוך נבוך. מקגונגל חייכה אליו ברוך. "רק אתה רואה בעובדה שהדור הצעיר זוכר אותך וגאה בך כבלגן, אני גאה לשמוע את השם שלך מהם," אמרה מקגונגל. הארי הסמיק. "אה... תודה." הוא מלמל.

"טוב. אז במה אני יכולה לעזור?" שאלה מקגונגל. "הרמיוני לא הגיעה לעבודה היום, ומצאנו סימנים לקסם אפל, והיא נעלמה." אמר הארי. מקגונגל כיסתה בידה את פיה בתדהמה. הרמיוני הייתה בין תלמידיה האהובים ביותר. "אני צריך לשוחח עם פרופסור דמבלדור," אמר הארי. "כמובן. אינך יודע באיזה לחש מדובר?" שאלה מקגונגל. "לא, זה אינו לחש שמוכר לי." אמר הארי. "עשה כול שביכולתך להחזיר את הרמיוני בריאה ושלמה," ביקשה מקגונגל. "כמובן." אמר הארי. "הסיסמא היא רך-כף. בהצלחה." אמרה מקגונגל וחזרה אל האולם הגדול.

הארי כבר שמע מנוויל לונגבוטום, שמלמד את מקצוע תורת הצמחים, שמקגונגל בוחרת את סיסמאות משרדה, מכינויים, משמות וממאורעות הקשורים בעשר השנים האחרונות, שנות לימודיהם של הארי וחבריו, המלחמה השנייה, וקורותיהם של הארי וחבריו לאחר סיומה. הארי אהב את שיטת ההנצחה הזו.

"רך-כף," הוא אמר ברוך את הכינוי של סנדקו האהוב, שנהרג בקרב שנערך במחלקת המסתורין. הפסל החוסם את הדרך למשרד, פינה לו את הדרך והארי נכנס פנימה. גל של זיכרונות היכה בו והוא חייך בעצב. כמה אנשים איבד במלחמה הארורה, וכמה פעמים ביקר במשרד הזה כדי למצוא דרך להביא לסיומה.

הארי סגר את הדלת אחריו וניגש היישר לדיוקנו של פרופסור דמבלדור. "פרופסור? אתה ער? זה חשוב, פרופסור?" אמר הארי בכול העדינות שהצליח לגייס. הדיוקנאות האחרים כבר החלו להתלחשש, וכמו התלמידים, לחשו את שמו "הארי פוטר."  

פרופסור דמבלדור ניעור משנתו והביט בהארי. "הארי פוטר, גדלת." הוא אמר בחיוך. הארי הסמיק. "אה, כן. אני הילאי עכשיו." אמר הארי במבוכה. "מה שלומך? וג'יני וויזלי?" שאל דמבלדור מדיוקנו. הצבע בלחייו של הארי העמיק. "ג'יני פוטר, פרופסור. התחתנו לפני כמה חודשים." אמר הארי. "ברכותיי, חבל שלא יכולתי לראות את זה." אמר דמבלדור בקול מהורהר. "חבל." הסכים הארי בעצב.

"אני מניח שרצית לשוחח על דבר מה? נדמה לי שאמרת שזה חשוב." אמר דמבלדור.

"כן. הרמיוני נעלמה אתמול, ומצאנו סימנים לקסם אפל ברחוב שבו היא הייתה, אנחנו מניחים שהקללה פגעה בה, אבל משום מה היא נעלמה." אמר הארי. פניו של דמבלדור הרצינו.

"ספר לי עוד על הקללה הזו בבקשה," הוא ביקש. "בסדר. מצאתי דשא ירוק באזור, אבל בנקודה בה פגעה הקללה, הכול היה חום, כאילו הקללה שאבה מהדשא את... החיים." אמר הארי. דמבלדור הרהר בכך זמן מה. "והרמיוני נעלמה. אתה בטוח שהיא זו שנפגעה?" שאל דמבלדור. "רמוס הריח את הריח שלה במקום בו פגעה הקללה, הוא גם הריח אדם שיכור במרחק מה ממנה, והוא יודע שהיא הסתובבה לאחור." אמר הארי. "ירח מלא בקרוב?" ניחש דמבלדור. "מחר." השיב הארי. דמבלדור הנהן.

כשדמבלדור נותר בשתיקתו, הארי נעשה חסר סבלנות מעט. "פרופסור? האם מוכרת לך קללה שמשפיעה ככה?" שאל הארי בעדינות. "אני מצטער, אבל לא." אמר הפרופסור. הארי הרגיש חולשה ברגליו ונאלץ לשבת.

"האם סרקתם את אחוזת רידל כדי לאסוף את כול ספריו וכתביו של וולדמורט?" שאל דמבלדור. "כן. וגם את אחוזת מאלפוי סרקנו, בידיעה שהוא שהה שם זמן מה." אמר הארי. "האם יכול להיות שהשארתם דבר מה מאחור?" שאל דמבלדור. "אני חושב שאספנו הכול, אבל כמובן שאי אפשר להיות בטוחים לגמרי. אתה חושב שזו קללה של וולדמורט שנותרה מאחור?" השיב הארי. "ככה זה נראה. כפי שידוע לך, הוא ידע ליצור קללות משילוב של קסמים שונים." אמר דמבלדור. "אז אחד מאוכלי המוות שעדיין לא תפסנו, מצא את הקללה הזו, וכשהיה שיכור, הטיל אותה על האדם הראשון שמצא שהיה מעורב בתבוסתו של וולדמורט." המשיך הארי את קו מחשבתו של דמבלדור. "בדיוק." אמר דמבלדור.

"אז אני צריך למצוא את אוכל המוות, ואת הקללה האבודה הזו." אמר הארי. "הייתי מתחיל, באויב ותיק שלך," אמר דמבלדור. "אויב ותיק שלי? האויבים שלי הם אוכלי המוות." אמר הארי. "אחד הוא לא בדיוק אוכל מוות, הארי. בסוף המלחמה, אפילו אמו כבר לא בחרה צד." אמר דמבלדור במסתוריות. עיניו של הארי נפערו. "מאלפוי?! אתה רוצה שאפנה למאלפוי לעזרה?!" נדהם הארי. "אחרי הכול, הצלת את חייו בעבר. הוא ישמח להיפטר מהחוב הזה." אמר דמבלדור.

הארי נאנח.

"בסדר." הוא אמר לבסוף. "אני אלך למאלפוי." הוא הודה לדמבלדור על עזרתו ויצא משם.

"הגיע הזמן שסלית'רין וגריפינדור יעבדו יחד." מלמל דמבלדור כמעט לעצמו.

מספר ממנהלי העבר הנהנו בהסכמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא