עוד שנה רגילה

במכתב היה כתוב:

לכבוד: הארי פוטר
אם לא תבוא בתחילת הלימודים,
לבית הספר הוגוורטס,
חבל עליך.
הנה כסף,
והנה כרטיס,
רק תבוא לכלא הוגוורטס!!!!!!!
תודה, וולדמורט
נ"ב, אני מחכה לך, הארי פוטר.

גל של צמרמורת עבר בגופו של הארי. הוא פשוט לא האמין.
מי זה וולדמורט ומה הוא רוצה?!
ומה זה הנ"ב הזה?! למה דווקא לו?!?!
אבל האם אתם, יודעים מי זה וולדמורט?
אם כן, תזהירו את הארי!
אופס...! מאוחר מדיי. חלפו שבועיים והארי התיישב ברכבת.
הרכבת הייתה מעורפלת ואפלולית.
שררה דממה. דממה מוחלטת.
הארי צעד והתיישב באחד הקרונות הפנויים. בכיניסה לכל קרון הוצבו שני שומרים.
שני שומרים מצמררים במיוחד. הם היו רציניים לחלוטין.
אך ברגע שהביטו בהארי, חייכו.
יותר נכון לא בהארי, בצלקת שעל מצחו.
והארי קיבל תחושה מוזרה, שעליו לעזוב.
ברגע שהתיישב באחד הקרונות, הוא ננעל.
ואז הבחין במנעולים בשאר הקרונות. ככה לא היה רוצה את מכתבו הראשון.
למה?! למה לא קיבל את המכתב שנה לפני?!
שהכל היה בסדר!
מאוחר מדיי. הם הגיעו. רגע אחד!!!!
זה טירה או בית כלא?!
כי שרואים את זה, אי אפשר לזהות.
הארי צעד בשורה לאולם הגדול. פתאום מישהו אחד מצמרר צעק: "לא צריך שיבוצים! כולם בסלית'רין!"
ילדי סלית'רין פרצו בקריאות הידד.
"שקט! ! !" צעק איש אחד. חיוור מאוד מאוד מאוד.
"כן זה אני, טום רידל, הידוע בשם וולדמורט". אמר האיש.
"וכעת, אני מזמין את הארי פוטר לבוא אליי! 

הפרק הקודם