גורל משותף

שבוע טוב!

מצטערת שלא העיליתי פרק המון זמן, הייתי עסוקה בכתיבה.

אני מקווה שתגלו שההמתנה הייתה שווה.

קריאה מהנה!

פרק 3: מסע קניות 

הרמיוני שכבה במיטה בחדרה של ג'יני. השמיים היו ריקים מכוכבים, והסהר עלה בהיר ודקיק. "הרמיוני, ארוחת ערב." אמרה ג'יני מבעד לדלת. "אני לא רעבה." השיבה הרמיוני בקול עגום. היא רצתה להיות בבית שלה, עם ההורים שלה, לא בבית הזה עם הורים של מישהו אחר.

"הרמיוני." נשמע קול מבעד לדלת. הרמיוני הזדקפה. "אפשר להיכנס?" שאל הקול. "היכנס." אמרה הרמיוני בקול שקט. בעל הקול היה אלבוס דמבלדור. הוא צעד אל תוך החדר, לבוש בגלימה כחולה כהה שהתאימה לעיניו הכחולות. זקנו הכסוף גלש על חזהו, והוא הביט בה מבעד למשקפי החרמש שלו ברוך.

דמבלדור התיישב על הכיסא שליד שולחן הכתיבה. פרט לרהיטים אלו, לא היה עוד הרבה בחדר, רק שתי מיטות וארון בגדים. "אני מבין שאת מעדיפה להיות לבדך עכשיו, אך יש לנו כמה עניינים לדון בהם." אמר דמבלדור. הרמיוני הנהנה.

"ראשית, אינך יכולה להרעיב את עצמך, זה לא ישנה את המצב." אמר דמבלדור. "אני לא רעבה," אמרה הרמיוני בקול עגום. "אז תאכלי בלי רעב. עלייך להזין את עצמך, אחרת את עלולה לחלות." אמר דמבלדור. הרמיוני הנהנה. "עכשיו, נותרה סוגיית הדיור והאפוטרופסות שלך. הורייך לא מינו אפוטרופוס חלופי, אני מניח שהם לא ציפו שמשהו יקרה להם כשאת כל כך צעירה, ואין לך קרובי משפחה נוספים. ארתור ומולי הציעו לאמץ אותך, אך אני לא בטוח שתוכלי להרגיש בנוח כאן, לא למשך שלוש השנים שנותרו לך עד שתסיימי את לימודייך." אמר דמבלדור. "אני לא רוצה לגור עם אנשים זרים, וגם לא כאן. אני אהיה פה לעול. תלמידים לא יכולים לגור בהוגוורטס נכון?" שאלה הרמיוני. "לא. תלמידים יכולים להישאר בטירה במשך שנת הלימודים אך בחופשת הקיץ עליהם להיות בביתם. יש לי הצעה שאני רוצה שתשקלי. את יכולה לשכור או לקנות בית בהוגסמיד, או בלונדון, שם תגורי לבדך, אך מדי פעם אחד ממורי בית הספר יבדוק לשלומך, ותוכלי ליצור איתנו קשר בעזרת ינשוף או רשת הפלו במקרה הצורך." הסביר דמבלדור.

הרמיוני שתקה לרגע. זה יהיה נוח אם תגור לבדה, ועדיין יהיה מי שידאג לה. אבל האם יש לה מספיק כסף בשביל לעשות את זה? היא ניערה את ראשה. רוב הסיכויים שאין לה מספיק. "מה מטריד אותך?" שאל דמבלדור. "אני לא חושבת שיש לי מספיק כסף בשביל זה." אמרה הרמיוני. "הורייך לא מינו לך אפוטרופוס אך הם כן כתבו צוואה. כול החסכונות שלהם, והכסף שבחשבון הבנק שלהם, הוא שלך. הכסף הועבר לכספת על שמך בגרינגוסט והומר לכסף קוסמים. בסך הכול יש שם כמות לא רעה של אוניות זהב, חרמשים וגוזים שעתידים לספק את כול צרכייך בשלוש השנים הקרובות ומעבר להן אם תדעי להתנהל בחוכמה." הסביר דמבלדור.

הוא לא סיפר לה, שהכסף שהשאירו הוריה לא היה יכול להספיק אלא רק לשנה אחת, אך ברגע בו הארי פוטר שאל מה יקרה עם הרמיוני ודמבלדור סיפר לו על רעיון השכרת הבית, מיהר הארי לתת לה סכום נכבד של אוניות זהב מכספתו האישית. סכום כסף שדמבלדור העביר מיד לכספתה החדשה של הרמיוני.

"הנה המפתח שלך בגרינגוסט, כספת מספר שלוש מאות עשרים ואחת." אמר דמבלדור. הרמיוני לקחה מידו מפתח נחושתי. היא הביטה בדמבלדור. "את מבינה כמובן שאנחנו רוצים שתגורי בלונדון הקסומה עד שתסיימי את לימודייך, כך יהיה לנו קל יותר לפקוח עלייך עין, או אולי שתיים." אמר דמבלדור בחיוך. היא חייכה חיוך עצוב. "הזמן מרפא הכול הרמיוני, תני לזמן לעשות את שלו, ועכשיו, לכי לאכול ארוחת ערב." אמר דמבלדור. היא הנהנה וירדה איתו למטה.

המון אנשים היו בארוחת הערב, לכן הקימו הוויזלים שולחן גדול בחוץ. פרט להארי, הרמיוני ודמבלדור, ישבו שם גם רמוס לופין, ביל וצ'ארלי- האחים הגדולים של רון (שכמעט ולא ראו אותם בבית עד כה), סנייפ, מקגונגל, 'עין הזעם' מודי ועוד מספר אנשים שהרמיוני לא הכירה. כולם הביטו בה כשיצאה החוצה מלווה בדמבלדור. דממה עמדה בחלל. "מולי כמו תמיד הכול נראה נפלא." אמר דמבלדור ולשנייה אחת כולם הביטו בו ואז חזרה המיית הפטפוטים הרגילה. הרמיוני נשמה לרווחה והתיישבה בין הארי לרמוס לופין.

"היי," אמר רמוס. "שלום פרופסור," היא אמרה ברשמיות מטרידה. רמוס קימט את מצחו, "אני כבר לא מורה שלך, אז את יכולה לקרוא לי רמוס." אמר רמוס ברוך. היא הנהנה. "יש לך מושג מי כול האנשים האלה?" שאלה הרמיוני בשקט. "חברי מסדר עוף החול. הארי לא סיפר לך עליהם?" שאל רמוס. "לא ממש דיברתי עם הארי או עם כול אחד אחר בשבועיים האחרונים." אמרה הרמיוני במבוכה.

"אני מבין. טוב, אז יש את האחים של רון שאת בטח מכירה, והמורים שלך, ויש כמה הילאים, כמו נמפדורה טונקס שמעדיפה שיקראו לה טונקס זאת זו שמחליפה אפים ליד ג'יני, ושאקלבולט קינגסלי זה האיש הענק שם, ואת 'עין הזעם' כבר פגשת או לפחות את הדמות שלו שלבש המתחזה בשנה שעברה ויש עוד אבל הם לא נמצאים כאן. מאז שובו של וולדמורט, חזרנו לפעולה. בינתיים הכול שקט באופן יחסי, וולדמורט שומר על פרופיל נמוך חוץ מ- " דבריו נקטעו על ידי מולי וויזלי "רמוס! אל תדבר איתה על המסדר, היא צעירה מדי והיא לא חלק מהמסדר," אמרה מולי. "רק הסברתי לה בכלליות מה זה המסדר," אמר רמוס. "שמעתי אותך מדבר איתה על אתה-יודע-מי, זה לא בדיוק מדבר בכלליות." מחתה מולי. רמוס פתח את פיו להגיב אך הרמיוני התערבה לפניו. "אני מצטערת גברת וויזלי, אך אני אדם עצמאי עכשיו, ואם אני רוצה לדבר על וו-וולדמורט זה מה שאני אעשה," אמרה הרמיוני ונעמדה. "ברשותכם אני אחזור אל החדר." היא הוסיפה והלכה משם מבלי לאכול דבר.

היא מעולם לא חשבה כמה הקלה מתלווה לאמירת השם. דמבלדור משתמש בשם מאז ומתמיד וגם הארי. אך היא תמיד נהגה כמו כולם ונמנעה מלהשתמש בשם. אך לא עוד. היא תשתמש בשם כמה שתרצה, ומתי שתרצה.

הרמיוני נכנסה אל החדר והתיישבה ליד השולחן. היא לקחה פיסת קלף נקייה והחלה לכתוב. בבוקר היא תבקש מהארי להשתמש בהדוויג או בעצם... לא. בבוקר היא תתחיל לחפש לעצמה בית קטן בלונדון ואחר כך היא תקנה את הדברים החדשים לשנת הלימודים בסמטת דיאגון וגם ינשוף. קרוקשנקס בטח לא יאהב את הרעיון הזה, אבל כדאי שיהיה לה כבר ינשוף משלה.

היא סיימה את המכתב והכניסה אותו לתיקה. אחר כך התקלחה ושכבה לישון. מחר יהיה יום חדש, ואולי כדאי שהיא תתנצל בפני גברת וויזלי על ההתפרצות שלה. כן, זה מה שהיא תעשה.

השמש העירה על יום חדש חמים ובהיר. הרמיוני התעוררה, התקלחה והתלבשה לקראת מסע הקניות שלה. היא ירדה אל המטבח שם כבר ישבו הארי, ג'יני, פרד, ג'ורג' ביל וצ'ארלי לארוחת בוקר. "בוקר טוב יקירה, מה שלומך היום?" שאלה גברת וויזלי בחביבות. "בסדר, תודה. אני מתנצלת על אתמול גברת וויזלי, פשוט איבדתי שליטה." אמרה הרמיוני במבוכה. "זה בסדר יקירה, זה מובן. ארוחת בוקר?" הציעה גברת וויזלי. הרמיוני הנהנה. גברת וויזלי הניחה מולה צלחת עמוסה באוכל. טוסטים, ביצים, נקניקיות צלויות, ירקות וליד זה קערה מלאה בדייסה מתוקה וכוס של מיץ דלעת.

אחרי ארוחת הבוקר פנתה הרמיוני אל גברת וויזלי. "אני יכולה להשתמש באבקת פלו כדי להגיע לסמטת דיאגון? יש לי כמה עניינים בלונדון." אמרה הרמיוני. "כמובן, רק המתיני עוד רגע, דמבלדור ביקש שמישהו יתלווה אלייך והוא עדיין לא הגיע." אמרה גברת וויזלי. "מי?" שאלה הרמיוני. "המלווה שלך יקירה," אמרה גברת וויזלי וחזרה אל עיסוקיה.

הרמיוני התכוונה לשאול שוב כשדפיקה נשמעה על הדלת. היא פתחה את הדלת ופגשה ברמוס. הרמיוני קימטה את מצחה בבלבול. "אתה המלווה שלי?" שאלה הרמיוני. "מלווה?" שאל רמוס. "כן. גברת וויזלי אמרה שדמבלדור ביקש ממישהו שיתלווה אליי," אמרה הרמיוני. "אה, כן זה אני." אמר רמוס ונכנס פנימה. "בוקר טוב." אמר רמוס. "בוקר טוב רמוס, ארוחת בוקר?" שאלה גברת וויזלי. "אה, תודה מולי אני כבר אכלתי." אמר רמוס. הוא נופף אל האחרים והלך בעקבות הרמיוני אל האח.

הרמיוני פיזרה אבקת פלו באח ולהבות ירוקות הבזיקו בה. הרמיוני נכנסה אל תוך האח. "סמטת דיאגון!" היא קראה ונעלמה בהבזק. רמוס עשה את אותו הדבר מיד אחריה.

הם ניערו את האפר מבגדיהם. "לאן?" שאל רמוס. "לגרינגוטס." אמרה הרמיוני. הוא הנהן והם פנו אל בנק הקוסמים המפואר. הרמיוני הרימה את מבטה אל הבניין העצום העשוי שיש לבן. בפעמים הקודמות היא נכנסה הנה עם הוריה. "את בסדר?" שאל רמוס בעדינות. "כן. בוא נמשיך." היא השיבה והם נכנסו אל אולם הכניסה הגדול. סביב היו הגובלינים, עסוקים ברישום ובבחינת אבני חן.

רמוס הוביל אותה אל אחד מהם. "מיס הרמיוני גריינג'ר מעוניינת להוציא כסף מהכספת שלה, הנה המפתח, כספת שלוש מאות עשרים ואחת." אמר רמוס והושיט לגובלין את המפתח שהחזיקה הרמיוני. הגובלין בחן את המפתח והנהן.

גובלין אחר ניגש אליהם והוביל אותם אל מסילות הרכבת. קרונית קטנה המתינה להם והם נכנסו פנימה. ברגע שעשו זאת החלה הקרונית לנוע במהירות. הרמיוני עצמה את עיניה. תוך זמן קצר הכול נגמר. רמוס יצא מהקרונית בעקבות הגובלין והושיט להרמיוני את ידו לעזרה.

הגובלין הכניס את המפתח של הרמיוני אל דלת הכספת, סובב אותו ולאחר מכן הניח את ידו על הדלת. הכספת נפתחה ובפנים התגלו שלוש ערמות בינוניות. אחת של אוניות, אחת של חרמשים ואחת של גוזים. הרמיוני לקחה כמות אוניות שנראתה לה מספקת לרכישה או השכרה ממושכת של בית, קניית הציוד לבית הספר וגם לעצמה למקרה שתזדקק לעוד כסף.

הגובלין הוציא את המפתח והחזיר אותו להרמיוני. הם עלו אל פני האדמה בקרונית, הרמיוני הודתה לגובלין והם יצאו מהבנק. "לאן עכשיו?" שאל רמוס. "אני צריכה למצוא בית, או דירה." אמרה הרמיוני. "בסדר. יש בתים בסמטת דיאגון, אחרי האזור של החנויות, אפשר להתחיל שם." הציע רמוס. הרמיוני הנהנה והם המשיכו ללכת.

הם נכנסו לשכונת המגורים שבקצה הסמטה ורמוס עצר אנשים ושאל על בתים למכירה או להשכרה באזור. "כן, יש בית למכירה, ממש כאן קרוב, הנה שם." אמר האיש בגלימה השחורה והצביע על בית דו קומתי קטן עם גינה. "איפה אני יכול למצוא את הבעלים?" שאל רמוס. "בפנים, הוא עובד שם ומקבל אנשים שמעוניינים לבדוק אם הבית מתאים להם." אמר האיש. "תודה רבה," אמר רמוס. הם לחצו ידיים והמשיכו בדרכם.

הרמיוני הביטה בגינה. היא לא נראתה מטופחת כל כך, היא הניחה שתוכל לשפר את מצבה. רמוס דפק על הדלת. איש שמנמן לבוש בגלימה ירוקה פתח את הדלת. "שלום, זה בנוגע לבית, האם הוא עדיין למכירה?" שאל רמוס. "כן כמובן, נעים מאוד, שמי ג'ון טארנר," אמר טארנר והושיט את ידו ללחיצה. "נעים גם לי, אני רמוס זאת הרמיוני." אמר רמוס וטארנר לחץ ידיים עם שניהם. "היכנסו. זה בית קטן למשפחה, אז אני ואשתי עברנו לבית גדול יותר," הסביר טארנר בעודו מראה להם את הסלון שבו עמדו שתי ספות ושולחן, המטבח עם ארונות מעץ דובדבן ושולחן עם כיסאות תואמים וחדר השירותים בקומה הראשונה שקירותיו מצופים שיש פשוט וכחלחל עם אמבטיה באותו הצבע.

"כול הריהוט נשאר כמובן," אמר טארנר כשעלו לקומה השנייה ושם הוא הראה להם חדר שינה גדול עם מיטת עץ רחבה ואפיריון לבן, ארון בגדים, שולחן כתיבה וכיסא. בחדר הייתה גם דלת המובילה לחדר שירותים נוסף זהה לזה שבקומה הראשונה. בטרקלין היו שתי ספות ואח פשוטה עשויה אבן עם כוננית ספרים ריקה גם היא מעץ דובדבן. "ויש חדר שינה נוסף מעט יותר קטן, עם מיטה, ארון, שולחן וכיסא, והמרפסת הזו." אמר טארנר והצביע על המרפסת.

"מה דעתך? זה נראה נחמד לא?" שאל רמוס. הרמיוני החלה להסתובב בבית בוחנת אותו לפרטים. נברשת נרות השתלשלה מהתקרה בסלון ודומות לה היו בחדרי השינה ובטרקלין. פרט לכך, בכול הבית היו על הקירות מעין פמוטי נרות שבכול פמוט עמד נר. הבית היה עשוי אבן, ולא היה חדש במיוחד אך הוא היה נעים ומרווח, והיא ידעה שתוכל להביא מבית הוריה ספרים, כלי מטבח ומצעים. היא ידעה שלא תצטרך להוציא הרבה כסף בשיפוץ הבית, אולי לקנות כמה וילונות ועציצים.

"אז מה את אומרת הרמיוני?" שאל רמוס. "הבית מוצא חן בעיניי, הוא גם קרוב לחנויות ולבנק." אמרה הרמיוני. "בסדר גמור." אמר רמוס והלך בעקבות טארנר אל המטבח שם, על השולחן, נחו כול המסמכים הקשורים למכירת הבית. רמוס התמקח מעט עם בעל הבית בעוד הרמיוני יושבת בשקט לצידו ומביטה החוצה מהחלון שבמטבח.

"הרמיוני? הרמיוני!" קרא רמוס. הרמיוני קפצה במקומה והסתובבה אליו. "זה המחיר החדש, ופה את צריכה לחתום." אמר טארנר. הרמיוני חתמה והוציאה את כמות האוניות הנחוצה אותם נתנה לבעל הבית, הוא נתן לה את המפתחות. "אני אדאג לכול הסידורים הרשמיים, תיהנו מהבית." אמר טארנר בחיוך עליז לחץ את ידיהם והלך משם. "את מרוצה? הצלחתי להוריד אותו קצת במחיר, והוא באמת משאיר את כול הרהיטים." אמר רמוס. "כן. תודה רמוס." אמרה הרמיוני בעגמומיות.

"אז מה עכשיו? קניות לבית הספר?" שאל רמוס. "כן. יש לי את המכתב עם הספרים ואני צריכה לחדש מלאי לשיקויים ואני רוצה לקנות ינשוף." אמרה הרמיוני. "או.קיי. אז בואי נתחיל." אמר רמוס בחיוך והוביל אותה החוצה.

הרמיוני קנתה את ספרי הלימוד בכרך ודף בע"מ וחידשה את מלאי השיקויים שלה, וגם קנתה גלימות חדשות בחנות של מדאם מלקין. כול שנותר לה כעת זה לקנות ינשוף, להביא את המזוודה שלה מהבית של הוויזלים ולהביא את כול שאר הדברים שתצטרך מבית הוריה שנותר נעול בהוראת משרד הקסמים.

הם נכנסו ל- 'איילופס, כלבו דורסי לילה- ינשופים, תנשמות, אוחים, ליליות וקטופות'. הרמיוני הביטה סביבה בבעלי הכנף שבכלובים. חלקם צווחו, חלקם נופפו בכנפיהם וחלקם קראו בקול נוגה. "אפשר לעזור לכם?" שאל המוכר בחנות. "אני צריכה ינשוף, אחד חזק שיכול לעמוד במסעות ארוכים." אמרה הרמיוני. רמוס הביט בה בחשדנות אך לא אמר דבר. "גם חבילות או רק מכתבים?" שאל המוכר. "אממ, בעיקר מכתבים, אבל אולי גם חבילות קטנות." אמרה הרמיוני. "הינשופים האלה מתאימים למה שאת מבקשת, הם חזקים וגדולים למדי," אמר המוכר והצביע על מספר כלובים בצד ימין של החנות. "אבל התנשמות מהירות יותר, והן גם יותר חברותיות." אמר המוכר והצביע על שלושה כלובים.

הרמיוני נגשה אל התנשמות. אחת לבנה, כמו של הארי אבל היא התעלמה מהרמיוני לחלוטין. אחת חומה שנראתה להרמיוני מעט עייפה. והשלישית שחורה לחלוטין פרט למספר נוצות זהובות שעיטרו את פניה. "אני אקח את השחורה." אמרה הרמיוני. "בחירה מצוינת. תיקחי גם שקית של חטיפי ינשופים?" שאל המוכר והניח את הכלוב על הדלפק. הרמיוני הנהנה. "או.קיי, אז בסך הכול יש לנו חמש אוניות ושבעה חרמשים." אמר המוכר. הרמיוני שילמה לו ולקחה את הכלוב עם החטיפים.

"למה את צריכה תנשמת למרחקים ארוכים?" שאל רמוס כשיצאו מהחנות. "אם אני אהיה בבית ואני אצטרך לשלוח מכתב להארי או להוגוורטס או משהו, זה יחסית רחוק לא?" שיקרה הרמיוני. היא לא רצתה שמישהו יגלה על הביקור שלה אצל סיריוס ועל הרצון לשמור איתו על קשר. רמוס הביט בה בגבה מורמת אך לא חקר יותר.

הם נכנסו אל הבית. הרמיוני סידרה את הספרים החדשים שלה בכוננית ואת הכלוב של התנשמת ביחד עם הגלימות והציוד לשיקויים הניחה על השולחן בחדר השינה הגדול. היא ירדה למטה אל רמוס. "מה עוד נשאר?" שאל רמוס. "אני צריכה להביא את המזוודה מהבית של הוויזלים ולקבל את המפתח של הבית של ההורים שלי ממשרד הקסמים, יש כמה דברים שאני רוצה להוציא משם." אמרה הרמיוני. "בסדר, אז היום תישארי אצל הוויזלים, ונבקש מארתור שיביא לך מחר את המפתח ממשרד הקסמים. בערב תעבירי לפה את המזוודה שלך ואחר כך נלך לקחת מה שאת צריכה מהבית של ההורים שלך, בסדר?" הציע רמוס. היא הנהנה.

הרמיוני פנתה לכיוון המדרגות. "אני רוצה לבחור שם לתנשמת שלי," אמרה הרמיוני ועלתה אל החדר. רמוס נאנח והתיישב על הספה.

"היי," אמרה הרמיוני ברוך ופתחה את הכלוב. התנשמת קפצה מיד על כתפה. הרמיוני ליטפה את הנוצות השחורות. הם הזכירו לה את סיריוס. חלפו רק יומיים מאז פגשה אותו וכבר היא מתגעגעת אליו. היה לה טוב לדבר איתו. היה נראה כאילו הוא מבין אותה.

"איך אקרא לך?" שאלה הרמיוני. התנשמת קראה בקול נוגה. "אני חושבת על... הופ.(תקווה)" מלמלה הרמיוני. התנשמת קראה שוב. "יופי. אז יש לך שם, אני רק אוסיף עוד משהו למכתב ותיקחי אותו לסיריוס בסדר? ותישארי שם עד שהוא ייתן לך מכתב תשובה." אמרה הרמיוני. התנשמת נפנפה בכנפיה. הרמיוני הוסיפה עוד שורה למכתב וקשרה אותו לרגלה של הופ. "הוא באזקבן, בתא החמישי מצד שמאל, יש חלון קטן בקיר. תצודי בדרך חזרה ותיזהרי טוב?" אמרה הרמיוני וליטפה את הנוצות הרכות. התנשמת פרשה את כנפיה ועפה מבעד לחלון הפתוח. הרמיוני הביטה בה לעוד רגע ואז סגרה את החלון.

הרמיוני ירדה למטה אל רמוס. "מוכנה ללכת?" הוא שאל. הרמיוני הנהנה. הם נעלו את הבית והתעתקו משם.

רמוס והרמיוני הגיעו אל בית וויזלי לאחר ארוחת הצהריים אך מולי הגישה להם ארוחת צהריים מאוחרת, שכללה נזיד ירקות, לחם, מיץ דלעת ועוגות קדרה לקינוח. הארי התיישב מולם שותה כוס תה.

"אז איך היה היום?" שאל הארי. "בסדר, מצאתי בית בקצה סמטת דיאגון, וקניתי את כול הציוד לבית הספר," אמרה הרמיוני. "גברת וויזלי אמרה שהיא תקנה הכול מחר," אמר הארי. "זה טוב," אמרה הרמיוני. רמוס הביט בהרמיוני ששיחקה עם האוכל.

"את לא אוכלת." אמר רמוס. "אני לא רעבה. תוכל לבקש מאדון וויזלי שידאג למפתח בשבילי? אני רוצה לישון." אמרה הרמיוני. רמוס נאנח אך הנהן. הרמיוני הודתה ועלתה לישון בחדר שחלקה עם ג'יני.

"אז איך היה השימוע שלך היום?" שאל רמוס. "בסדר. דמבלדור התערב בשבילי וכול ההאשמות בוטלו." אמר הארי. "זה טוב." אמר רמוס וטפח על כתפו. "היא סיפרה לך שהיא מדריכה?" שאל הארי. "לא." השיב רמוס. "ראיתי את המכתב שלה ושל רון, זה אפילו לא משמח אותה." אמר הארי. "היא צריכה זמן. מחר בערב היא תעבור לבית שלה ויהיה לה זמן לבד כדי להירגע." אמר רמוס. "אני מניח שאתה צודק." הסכים הארי.

את מרבית היום הבא העבירה הרמיוני במיטתה. היא רצתה להגיע אל הבית שלה, להיות לבד, בלי כול השאלות. את בסדר הרמיוני? רוצה לאכול ארוחת ערב הרמיוני? איך את מרגישה הרמיוני? היא רק רצתה שקט.

אחר הצהריים חזר ארתור ממשרד הקסמים עם המפתח לבית משפחת גריינג'ר. רמוס הגיע בדיוק בזמן כדי לקחת את הרמיוני לשם. הם נסעו ברכבת וכשעה לאחר מכן הם עמדו מול הבית. האות האפל נותר במקומו, ועל הדלת נכתב 'זירת פשע, לא להיכנס' כדי להרחיק חטטנים וגנבים. הרמיוני הכניסה את המפתח במנעול ונעצרה.

"את רוצה שאני אעשה את זה?" שאל רמוס. "לא. אני בסדר." אמרה הרמיוני ונכנסה פנימה. הבית נותר כשהיה. הכול ניצב במקומו. הספות החומות בסלון, השולחן במטבח עם אגרטל הפרחים של אימא שלה, התמונות המשפחתיות מעל האח, הכול. רק הם לא היו שם. רק הוריה היו חסרים.

רמוס זימן קופסאות קרטון. "תעבירי לי כול מה שאת רוצה, ועל מה שצריך להגן עליו מפני שבירה אני אטיל לחש." אמר רמוס. הרמיוני הנהנה והם החלו לעבוד. העבודה הפיזית לא נתנה לה לחשוב וזה הקל עליה מעט.

הם ארזו את כלי המטבח, הצלחות, הכוסות והסכו"ם. אחר כך גם את האגרטל והתמונות שמעל האח. לבסוף ארזו את הבגדים של הרמיוני, התמונות שהיו תלויות בשאר הבית, הספרים שלה ושל הוריה, חפציה, המצעים והכריות, וכמה דברים של הוריה שלא יכלה לוותר עליהם. כמו תליון בצורת לב שעבר בירושה במשפחה של אמה, וסיכת שיער עם אבני אודם שעברה במשפחה של אביה.

לבסוף עמדו בסלון שנים עשר ארגזים בגדלים שונים. "מה את רוצה לעשות עם השאר?" שאל רמוס. "מה שיחליטו במשרד הקסמים, לי כבר לא אכפת. לקחתי את כול מה שהייתי צריכה." השיבה הרמיוני. רמוס הנהן הניף את שרביטו והארגזים נשלחו אל ביתה החדש. הרמיוני פלטה אנחה והביטה בבית, שכבר לא נראה כמו ביתה, בפעם האחרונה.

רמוס הניח יד על כתפה ונעל את הדלת אחריהם. הרמיוני הלכה לצידו בשקט כשצעדו אל תחנת הרכבת הקרובה. "הארי סיפר לי שאת מדריכה," העיר רמוס. "כן." אמרה הרמיוני. "ברכותיי, גם אני הייתי מדריך." אמר רמוס. "באמת? היית קונדסאי-מדריך? זה לא נשמע הגיוני." אמרה הרמיוני בעודם עולים לרכבת. "זאת הסיבה שדמבלדור בחר בי, הוא קיווה שאני אצליח למתן את החברים שלי, זה לא עבד." אמר רמוס. הרמיוני צחקה. היא הצליחה לדמיין את סיריוס עושה צרות, זה נראה לה מתאים לו. רמוס חייך. הוא שמח שהצליח להסיח את דעתה מעט.

לבסוף הם הגיעו לבית משפחת וויזלי. הרמיוני הודתה להם על האירוח, לקחה את המזוודה שלה, ולאחר שהחזירו לארתור וויזלי את המפתח לבית הוריה, התעתקו רמוס והרמיוני אל הכניסה לביתה החדש בסמטת דיאגון.

"אני אשאיר אותך לבד עכשיו, אם את צריכה משהו תשלחי את התנשמת שלך לכול מי שבא לך, כולם יהיו מוכנים לעזור." אמר רמוס. "תודה רמוס," אמרה הרמיוני וחיבקה אותו. "על הכול." הוא ליטף את ראשה בחיבה והתעתק משם.

הרמיוני הביטה בביתה החשוך. היא הדליקה בגפרורים את כול הנרות שבפמוטים על הקירות. אסור היה לה לעשות קסמים מחוץ לטירה אך היא תהתה אם משרד הקסמים יוכל לדעת שהיא הטילה קסם, אם היא חיה בסביבה קסומה. היא החליטה לשאול בהזדמנות הראשונה שתהיה לה.

כשסיימה להדליק את הנרות ברחבי הבית, החלה הרמיוני לפרוק את הארגזים. היא סידרה את הכלים בארונות המטבח, את האגרטל הניחה על השולחן. את התמונות תלתה ברחבי הבית ומעל האח וכשסיימה עם אלה, סידרה את המצעים והכריות בארונות שבחדרים ועל שתי המיטות. את חפציה הכניסה לארון בחדר הגדול, וחפצי הרחצה והמגבות הכניסה לחדרי האמבטיה ולבסוף סידרה את כול הספרים בכוננית שבטרקלין שבקומה השנייה.

כשסיימה לפרוק את הארגזים, השעה הייתה חצות. הרמיוני זרקה את הארגזים בפח אשפה גדול שהיה ברחוב במרחק קצר מביתה, התקלחה ושכבה לישון. היא חשבה על הוריה ובכתה עד שלבסוף שקעה בשינה נטולת חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא