הילדה הכל יכולה

וויתור זכויות: אני מוותר בזאת על הזכויות והדמויות, הם שייכות לג'יי. קיי. רולינג ולברי פריגת (מחבר סדרת מילימטר). אני לא מתכוון להרוויח מכתיבה זו. בהזדמנות זו אמליץ לך לקרוא את ספריו של ברי פריגת. לא יקרים, ושווים את המחיר שלהם. הוא הסופר שאני הכי אוהב את ספריו - יותר מג'יי. קיי. רולינג.

הפרק הבא מצוטט ברובו מתוך הספר "מילימטר וטבעות הכח", בהתאמות קלות לפאנפיק (כמובן שלא מדובר על תחילת הפרק).

וולדמורט התהלך מונגז ברחובות מוגלגיים.
הוא היה צריך להרוג מישהו ולעשות בעזרת זה הורקרוקס.
החפץ שאותו תיכנן להפוך להורקרוקס היה החרב של גריפינדור, שסוף סוף הצליח להשיג - הוא לקח אותה מלונגבוטום הצעיר ברגע של חוסר תשומת לב מצידו. היה קשה מאוד להתאפק ולא להיפטר ממנו, אך וולדמורט ידע שאסור לו להשאיר אף סימן לחזרתו לחיים.
ברגע שיהיו לו הורקרוקסים אחרים, גופים הראויים יותר להחזיק הורקרוקס של הלורד וולדמורט בכבודו ובעצמו, הוא ישמיד את החרב; אך כרגע היא היתה החפץ הראוי ביותר להיות ההורקרוקס.
אומנם החרב היתה שייכת לגודריק גריפינדור, שנוא-נפשו של סלאזר סלית'רין הגדול, ונוסף על כך הרגה הורקרוקס שלו, אבל לא היה בנמצא חפץ ראוי יותר; עם כל הצרות שגרמה, ועם זאת שהיא מזכירה את האויב העיקרי של סלית'רין הגדול, בכל זאת הייתה שייכת לאחד ממייסדי בית הספר הוגוורטס.
אם כך, עניין החפץ שעתיד להיות הורקרוקס פחות או יותר מסודר. 
אך מה לגבי עניין הרצח שבעזרתו יעשה את ההורקרוקס? לא ניתן לרצוח קוסם מספיק חשוב בלי לעורר בעיות, ואי אפשר אפילו להעלות על הדעת שירצח מוגל עלוב או קוסם שאינו חשוב.
מצד שני, אין לו כרגע שום הורקרוקס. מצב כזה לא היה מאז שנתו השישית בהוגוורטס. הוא חייב לעשות אחד כזה, ומהר!
וולדמורט עמד להשתגע.
הוא התיישב על ספסל אחד בגינה ציבורית וניסה לחשוב את מי יוכל להרוג, ואיפה יוכל למצוא, אם בכלל, חפץ ראוי יותר להחזיק את נשמתו מאשר החרב.

על הספסל הסמוך ישבו שני ילדים בני תשע. עיניהם הבריקו בעניין, ומבטיהם היו מרוכזים בקלפים שאחזו בידיהם.

היה זה שגעון קלפים חדש שהעסיק את כל הילדים המוגלגים, ושהיה מבוסס על סיפור בידיוני מפורסם על יער הבלהות.
"יש לי שלוש פעמים אותו פוגיטוד", אמר אלון והראה לאופיר שלושה קלפים זהים. "רוצה להחליף?"
"הצחקת אותי!" הגיב אופיר, "יש לי אותו לפחות ארבע פעמים בהחלפות. זה קלף פוגיטוד נפוץ. לכולם יש אותו, והוא לא שווה כלום. אם אתה מעוניין, יצא לי עוד פעם יצור בלהות דמוי נחש סגול".
אלון הביט בקלף וגיחך.
"אין לך מזל! אתמול קניתי חמש חבילות קלפים, ובאחת מהן יצא לי יצור הבלהות הזה", אמר. "אבל זה עוד כלום. בחבילה אחרת מצאתי פוגיטוד נדיר במיוחד!"
"אפשר לראות?" ביקש אופיר.
אלון הוציא בעדינות קלף בודדמכיס חולצתו והראה אותו לחבירו.
"וואוו! איזה מזל יש לך!" אמר אופיר בקנאה. "זה לא סתם קלף נדיר. זה קלף חדש לגנרי. לא ראיתי את הפוגיטוד הזה אצל אף ילד".
"אפשר לראות את הקלף הנדיר של הפוגיטוד?"
הקול הצרוד הקפיץ את שני החברים. הם הביטו הצידה אל הנער הלבוש חולצה אדומה, שהיה גדול מהם ביותר מארבע שנים. הנער היה גבוה ושמן, וחיוכו המטופש חשף שיניים צהובות ומלאות סתימות שבלטו מפיו.
הוא לא היה לבד. מאחוריו עמדו שני נערים, שנראו כמו העתקים שלו. שלושת האחים בן-אלישע נולדו באותו יום ודמו זה לזה כמו שלוש טיפות של שמן קיק משלשל מגעיל. ההבדל היחיד ביניהם היה צבע החולצות שלבשו.
אלימלך תמיד לבש חולצות בצבע כחול כהה.
אליהו תמיד לבש חולצות בצבע ירוק בהיר.
ואליעזר? כבר הזכרנו קודם את צבע החולצה שלו, שהיה לא כהה ולא בהיר.
שלושת האחים בן-אלישע טיילו ברחוב וחיפשו קורבן צעיר להתעלל בו. אליעזר צעד לפני שני אחיו ונכנס ראשון לגינה. הוא הבחין באלון ובאופיר המשחקים בקלפי הפוגיטודים, ומיהר לגשת אליהם.
כולם ידעו שאליעזר הוא אספן מושבע של קלפי פוגיטודים. היה לו אוסף ענקי של קלפי פוגיטודים שגדל מיום ליום.
במיוחד התעניין אליעזר בקלפי פוגיטודים נדירים. כדי להשיג אותם היה אליעזר מוכן לעשות כמעט הכל. במחשבה שנייה הוא היה מוכן לעשות הכל, בלי כמעט!
"אפשר לראות את הקלף הנדיר של הפוגיטוד?" ביקש אליעזר בלהיטות.
"לא!" סירב אלון ומיהר למשוך את ידו לאחור.
הוא איחר! שתי ידיים שמנות הושטו מצדדיו ולפתו את זרועו כזוג צבתות. היד האחת היתה ידו של אלימלך. היד האחרת היתה ידו של אליהו.
אלון ניסה לשחרר את ידו, אבל לא היה לו שום סיכוי. שני האחים היו חזקים יותר.
אליעזר הושיט את שתי ידיו אל כף ידו של אלון, ובזהירות לחץ על האצבעות האוחזות בקלף הפוגיטוד ויישר אותן. לאחר מכן אסף בעדינות את הקלף החופשי, צעד שני צעדים קטנים לאחור, והביט אל הקלף בעיניים מלאות תשוקה.
"נו?", שאל אלימלך.
"הוא צודק!" אישר אליעזר בקול רועד. "זה באמת קלף פוגיטוד חדש לגמרי. עוד לא ראיתי אותו באף מקום! אני כל כך מאושר. האוסף שלי יהיה הראשון שיכיל את הקלף הזה!"
"מה אמרת?" נדהם אלון.
"תפסת אותי במצב רוח נפלא", בישר לו אליעזר. "רק כדי להראות לך עד כמה אני הוגן, אני מוכן לתת לך עשרה קלפי פוגיטודים יקרים בתמורה לקלף הפוגיטוד האחד הזה".
והוא הוציא מכיסו חבילת קלפי פוגיטודים ופרס אותם מול עיניו של אלון.
"תבחר איזה עשרה קלפים שאתה רוצה מההחלפות שלי!" הציע לו בנדיבות.
"הקלפים שלך בכלל לא יקרים, וכבר מזמן יש לי את כולם", טען אלון, "וחוץ מזה, אני לא צריך ממך עשרה קלפים וגם לא מאה קלפים. אני רוצה את קלף הפוגיטוד הנדיר שלי בחזרה!"
"אני לא בטוח שאתה מבין", גיחך אליעזר ונסוג עוד שני צעדים לאחור, רק שהפעם היו אלו שני צעדים גדולים. "אני לא יכול להחזיר לך את קלף הפוגיטוד הנדיר שלך, מפני שהקלף הזה הוא כבר לא שלך. הוא שלי ורק שלי, ותמיד הוא יהיה שלי!"
"גנב!" צעק אלון.
"איך קראת לי?" שאל אליעזר בקול מאיים.
"אתה גנבת לי את הקלף שלי!" צרח אלון וניסה להתנפל על אליעזר. ידיהם של אלימלך ואליהו התהדקו על זרועו של הנער האומלל, מנעו ממנו לזוז והכאיבו לו מאוד.
אליעזר העיף שוב מבט קצר אל קלף הפוגיטוד הנדיר, שהצטרף זה עתה אל האוסף שלו. אם לדייק, המבט לא היה כל כך קצר. בעצם הוא לא היה קצר כלל וכלל. היה זה מבט ארוך. אפילו ארוך מאוד ונדהם. אם לסכם, אפשר לומר שאליעזר פשוט אל האמין למראה עיניו.
כי הקלף שאליעזר החזיק כעת בידו לא היה קלף פוגיטוד נדיר. הוא אפילו לא היה קלף פוגיטוד. אליעזר בהה בקלף של יצור הבלהות האדום דמוי הנמר. קלף עלוב! הקלף הכי עלוב! לאליעזר היו בהחלפות יותר מעשרים קלפים עם הדמות הזו.
אליעזר הזועם קילל בקול, זרק את הקלף על הארץ ורמס אותו בנעליו.
"הקלף הנדיר שלי!" אלון כמעט בכה.
"אליעזר, השתגעת? מה אתה עושה?" שאל אלימלך בתדהמה.
"למה הרסת את הקלף הנדיר?" רצה אליהו לדעת. "חשבתי שהיית מוכן לעשות הכל כדי להשיג אותו".
"זה לא היה קלף נדיר. לכולם יש את הקלף הזה", הסביר אליעזר. "אני לא מבין איך זה קרה. רגע אחד החזקתי קלף פוגיטוד נדיר, מאוד - וברגע השני הוא הפך להיות סתם קלף נפוץ של רוח בלהות. זה היה קסם".

וולדמורט נדרך. המוגל הזה אמר קסם?

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא