I hate my life

פרק 2 D:

תהנו P:

לידל חזר בפעם האחרונה לבית היתומים שלו. מהקיץ הבא הוא לא ייצטרך לחזור לשם יותר. הו, כמה שהמחשבה הזאת שימחה אותו!

ממש בסוף השנה, בסוף מאי, לידל יהיה בן 17. מה שאומר שהוא יגיע לבגרות, ויוכל לחיות איפה שיירצה. אמנם הוא ייצטרך ללמוד עוד שנה אחת בבית הספר חוץ מהשנה הנוכחית, אך הוא לא ייצטרך לשוב למקום שבו גדל. 

החבר היחיד שעוד נותר ללידל בבית היתומים היה קאי, ילד נוסף שכמו לידל היה מעט דחוי על ידי שאר היתומים. קאי במידה מסויימת העריץ את לידל, ותמיד רצה לדעת לאן הוא נעלם במשך כל השנה, ולמה הוא חוזר רק לתקופת החופש הגדול. לידל אף פעם לא סיפר לקאי את הסיבה האמיתית, הוא לא רצה לחשוף את עצמו לילד שזכה לפגוש רק חודשיים בשנה. הוא העדיף לספר לקאי שהוא לומד בפנימייה רחוקה, שלומדים בה דברים מוזרים שקאי בטח לא יבין. קאי לא היה שואל יותר מדיי שאלות כי לידל היה עקשן, וכשלידל לא רצה לספר משהו, הוא לא ייספר אותו אף פעם.

לידל עלה לחדרו. הוא כבר ארז את חפציו, אז לא היה לו מה לעשות חוץ מלשכב על הרצפה ולבהות בתקרה. הערב האחרון שלו בבית היתומים שלו. מחר הוא יעזוב, ולא יחזור אף פעם לכאן. לידל חייך לעצמו בעצבנות, ונרדם.

נקישה. "לידל"! עוד נקישה, ואז עוד אחת. "לידל, אתה חייב לקום"!

"מי זה"? לידל שאל בעודו חצי יישן. "למה אתם מפריעים לי? אני לא גנבתי כלום"! ההתגוננות התמידית של לידל.

"לידל, תפתח את הדלת"! ואז הוא נזכר. הוא עוזב היום.

לידל התרומם במהירות מהמיטה וכמעט חבט את ראשו במדף הספרים שמעל מיטתו. הוא פתח את הדלת וגילה את מנהלת בית היתומים בפתח.

"תתלבש מהר, המונית שלך כבר בחוץ". היא אמרה לו בקול חד, הסתובבה והמשיכה במסדרון. לידל סגר את הדלת, ומיהר להחליף את בגדיו. הוא סירק את שערו, ואף ניסה להרטיב אותו אך השיער נשאר שמנוני. לידל ויתר כבר מזמן על נסיונות לסידור שיערו שאורכים יותר משתי דקות, כי הוא ידע שהם אף פעם לא יצליחו.

כשסיים להתארגן, לידל הכניס את חפציו האחרונים למזוודתו, סגר אותה וגרר אותה במורד המדרגות. המנהלת איחלה ללידל שנה מוצלחת, וביקשה שיחזור לבקר. לידל הנהן ונכנס למונית הצהובה שמחוץ לבית היתומים.

"תחנת קינגס קרוס, הכי קרוב לרציף 9". הוא אמר לנהג כשנכנס למונית. הנהג הנהן והגביר את המוזיקה.

לידל פתח את אחד הספרים שלו. לא ספר לימודי כמובן, אלא ספר קריאה. בתור סוג של מתבודד, לידל אהב לקרוא. אפילו אהב מאוד. כשהוא קרא, כל העולם שמסביבו נעלם, הבעיות נשכחו, והאנשים כאילו התאדו. כשהוא קרא, הוא היה נמצא בעולם אחר - בעולם שבספר, עולם שהיה תמיד הרבה יותר מושלם וטוב מהעולם המציאותי. עולם שלידל רצה לחיות בו, לפעמים. וכך הוא הצליח לברוח מהעולם, בלי שאף אחד לא יטריד אותו.

תחנת קינגס קרוס נראתה באופק. לידל חייך לעצמו. זה היה המקום שבישר לו התחלה חדשה בכל פעם מחדש.

"תעצור". הוא אמר לנהג, ושילם לו בשטרות מרשרשים. הוא נזהר לא לחשוף את מטבעות הזהב הגדולים בארנקו, וכבר קיווה להגיע לגיל 17 כדי שיוכל לכשף אותם בלי שיזומן לשימוע.

לידל צעד ברחוב האפרורי. הוא הריח ריחות של ארוחות בוקר שמתבשלות להן, ריחות של בשמים שהותזו  על עוברי האורח ברחוב, וריח של קיטור. ריח, שבדיוק כמו התחנה, בישר לו התחלה חדשה. לידל נכנס לתחנת הרכבת ומיהר למצוא את הרציפים 9 ו-10.

הוא בדק את שעונו. השעה הייתה רבע לאחת עשרה. אין לו מה למהר, יש לו מספיק זמן להגיע לרכבת.

קבוצת תיירים אירופאים בעלי מבטא כבד עברה בתחנה בדיוק בזמן שבו לידל הגיע למחסום שבין הרציפים 9 ו-10. לידל ניצל את ההזדמנות שקבוצת התיירים כיסתה אותו מכל עבריו ולא שמה לב אליו כיוון שהייתה קשובה למדריכה הנמוכה, ורץ בזריזות אל המחסום.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

יצא טיפה דכאוני, אני אשתדל לעשות את זה יותר שמח D:

אני אשמח לדעת מה אתם חושבים, אבל גם אם לא בא לכם או אין לכם כוח להגיב זה סבבה P:

הפרק הקודם		הפרק הבא