הילדה ההיא-עם הקוצים בשיער והשמלה הקרועה

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת.

הארי נאלץ להישאר בבית במשך כל היום, מכיוון שהוא עדיין לא סיים את החיבור באורך מטר שמונים על פרעות הגובלינים 

במאה השמונה עשרה, בשביל שיעור 'תולדות הקסם'.                           

בפעם השלישית בחצי השעה האחרונה, הוא מצא את עצמו ישן על החיבור הגמור בחציו. הארי נאנח, בעודו מנגב את הקלף ספוג הדיו בעזרת גוש גדול 

של נייר טואלט ורוד.                                                                                           

(ורוד היה הצבע האהוב על דודה פטוניה, והיא ציפתה כמעט את כל האמבטיה בגווני ורוד שגרמו להארי רצון עז להקיא).                                               

אחרי מספר ניסיונות שווא לנגב את הקלף המוכתם, הארי התייאש, ובהתפרצות עצבים קימט את החיבור, זרק אותו ארצה ובעט אותו אל פח הזבל שניצב בפינת החדר, נזהר

שלא לקלל בקול רם מדי. הוא פלט כמה קללות שלא היו מביישות גם את דוד ורנון, שהיה חם מזג. בזמן האחרון גילה הארי שהוא מתוח ועצבני, אבל

הוא לא הצליח לשים את האצבע על הגורם להרגשה הזאת.                                                                  

החיים הם סיוט אחד גדול ומתמשך! זה כבר עלה להארי על העצבים.           

הוא יצא מחדרו, טרק את הדלת וכמובן, שמע מיד את קולו של דוד ורנון, קורא לו מהסלון.                                                                                          

"היי אתה!" הרעים ורנון דרסלי בקול מאיים. "מה אתה חושב שאתה עושה? אתה מתכנן להרוס לי את הבית, זה ברור!!!" הארי נאנח ושמר על שתיקה לא מחייבת. 

"אתה שם! תענה כשקוראים לך! בוא הנה, חתיכת פרחח עלוב!" 

הארי קיבל על עצמו את גזר הדין, ובייאוש עמוק גרר רגליים לעבר הסלון, לחטוף כמה צרחות הגונות.  הוא נכנס לסלון המאוורר, וחש במשב רוח חמים מהחלון הפתוח.

מבטו נדד אל הרחוב החם והדביק שנראה פתאום מפתה במיוחד.                                                                                           

הדוד ורנון עזר לו לחזור לפוקוס בשניות. "נו? אני מניח שיש לך משהו להגיד להגנתך לפני העונש!"

הארי חשב לרגע. "לא התכוונתי להרעיש דוד," אמר, מנסה לשמור על טון כנוע והבעה מתנצלת.                                              

דוד ורנון התנפח מרוב נחת, נהנה מהוויכוח הקרב. "אה! אבל בטח שהתכוונת לחבל לי ברכוש, אני צודק בחור?"  הארי גלגל את עיניו, אך לרוע המזל דוד ורנון ראה אותו.

"איזו חוצפה יש לילד! אני עוד עלול לתבוע אותך, או לשלוח אותך לבית יתומים על כפיות הטובה שלך! או-"                              

להארי כבר נמאס. הוא פשוט לא שלט בדבריו, למרות שידע שמאוחר יותר תגרום לו ההתפרצות הזאת רק צרות.  "אז מה?" צרח הארי בתשובה.             

"אז מה, תשלח אותי לבית יתומים- או לרחוב, אם בא לך!  זה יהיה, לעזאזל, יותר טוב מלחיות איתכם!  

אתם לא מבינים שאני יכול פשוט לשלוח ינשוף למחילה, ומשפחת וויזלי תגיע שוב להוציא אותי מכאן!? הם כבר יודעים את הדרך!" הארי התנשף.

פניו של הדוד ורנון הפכו אדומים, אפילו יותר מבדרך כלל.  "חתיכת-" החל לומר, אך דודה פטוניה הניחה את ידה הגרומה על כתפו והרגיעה אותו.

אחר, התפרצה בעצמה על הארי. "שלא תעז לדבר ככה אל הדוד שלך, אתה שומע אותי?! אחרי כל מה שעשינו בשבילך? ככה אתה גומל לנו?" היא הרעידה בכוונה את קולה

לקראת סוף המשפט, מנסה לשוות לו נימה טראגית. 

הארי נאנח בייאוש ותסכול. הוא לא הבין מה קורה לו. כבר שנים שהוא סופג בשקט רגעים כאלה, אבל היום, הוא היה חייב להתפרץ!                                                 

משהו אמר לו שהיום יהיה יום גרוע. יום נורא.                                                 

כאילו שזה לא הספיק, הדודה פטוניה הוסיפה, בשארית הדרמטיות העלובה שיכולה להיות לאדם כלשהו, "ואתה, שלא תטעה! אתה לא תתחמק מזה בלי עונש.

עד הערב, אנחנו כבר נחשוב על משהו שיהיה הולם מספיק לחוצפה שלך, ושלא תחלום אפילו על ארוחת ערב.

ורנון, נראה לך שצריך להוסיף?" הדוד ורנון כיווץ ברשעות את עיניו החזיריות הקטנות, ואמר בטון מסופק, "כמו שאמרת, אנחנו כבר נחשוב על עונש הולם...

ואני עדיין לא פסלתי את אפשרות בית היתומים!" אמר וכיוון את אצבעו אל פניו של הארי בהזהרה.

"אם תסטה מחוקי הבית ותנהג בחוצפה כזאת עוד פעם אחת, אני נשבע לך-" פניו נעשו סגולים כשניסה למצוא מילה שתבטא את הכעס שלו. הארי התאפק שלא לצחוק. המראה היה באמת מגוחך. 

"סיימתם לצעוק עלי?" שאל בייאוש משועמם, כבר לא מנסה לשוות לקולו את הטון הכנוע. "אז אני מבין שאני יכול לחזור לחיבור שלי, כן?"

והוא יצא מהסלון במהירות, מספיק לשמוע את ההתפוצצות של ורנון. "הוא- הפרחח הקטן מתעסק עדיין בדברים- בעניינים של, של הפריקים האלה שלו?" הארי דמיין את פני הדוד ורנון

וגיחך בשקט. פרד לימד אותו איך לפרוץ מנעול בליל כל הקדושים שעבר, לכן הוא היה בטוח בעצמו שאף ניסיון מצד הדרסלים לנעול את הציוד שלו, לא יעלה יפה גם הפעם.

הוא עלה במדרגות, רגוע יחסית.  הוא חטף מהשולחן בחדרו תיק צד ישן, והתכונן להבריח כמה דברי מאכל מהמטבח. 

כשהגיע לפתח המטבח, הבין שעשה טעות גדולה.

דאדלי ישב שם, ישבנו השמן נשפך מהכיסא, הטלוויזיה הקטנה דולקת מולו. הוא הרים מבט אל הארי.  "אז שמעתי שאבא התעצבן עליך.  מה, השתמשת שוב באתה-יודע-מה? או שאולי התחצפת?

נו, נתנו לך עונש? זה היה עונש גדול? דבר כבר, לפני שאני משתעמם..." עיניו של דאדלי נדדו למרקע המרצד של הטלוויזיה.

הארי נאנח, ופנה אל המקרר. "היי!" שמע את קולו של דאדלי, "חשבתי שאימא אמרה לך 'בלי ארוחת ערב', שזה כולל התגנבות בשביל אוכל! נתפסת!"                    

הארי הסתובב אליו, מיואש מהטמטום של דאדלי. באמת שלא היה לו כוח לריבים מהסוג הזה. "דאדלי, אני-"

אבל דאדלי קטע אותו. "אני אלשין עליך אם תיקח!" הארי נאנח שוב, ופנה לצאת מהמטבח. הוא שמע את דאדלי קורא "אבא, אימא, הארי כרגע-" זה היה יותר מדי.

הארי פסע במהירות אל הכניסה, ופתח את הדלת. הוא יצא, וטרק אותה בחוזקה. הוא מיהר אך הספיק לשמוע את ההתפוצצות של דוד ורנון. "לאן אתה חושב שאתה הולך, ילד?!

בוא הנה מיד, או שאני-" הארי כבר לא הקשיב.

נהדר. מה הוא יעשה עכשיו? יישן בחצר? ברור שהוא לא יכול לחזור לשם...

השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת.  הארי נזכר שהכלוב של הדוויג נשאר פתוח. הוא קרא לה.                           

הדוויג נחתה על זרועו, בדיוק בזווית הנכונה בשביל שהארי ישים לב לנייר המכתבים שהיה מחובר לרגלה.

זה נכון! הוא שכח. היא הגיע לא מזמן אחרי היעדרות ארוכה, והארי עדיין לא קרא את המכתב שהביאה איתה, בגלל החיבור שהעסיק אותו.                  

הוא שיחרר בעדינות את הנייר, שהיה חצוי, וכתוב בשני סוגי כתב.            

האחד מרושל, בבירור כתב ידו של רון. השני, כתב מסודר ומאורגן, בלי שום ספק של הרמיוני. וכך היה כתוב במכתב:

"הארי היקר,                                                                                                   

אני מקווה ששלומך טוב! שלומי מצוין.                                                           

קראתי את המכתב ששלחת לרון לא מזמן, ורציתי ליידע אותך שגם אני נמצאת כרגע במחילה. (אבא ואימא טסו לנופש בשוויץ...)                                     

אנחנו כבר מחכים שתבוא גם, ושתדע שיש לנו המון חדשות!

בכל מקרה, אם תחזור אלינו מהר, אולי נוכל לתפוס את אבא של רון באחד מימי החופש שלו, ואז נוכל לבקש ממנו לאסוף אותך, כך שלא יהיו בעיות.

תודיע לנו בהקדם האפשרי. מתגעגעת, הרמיוני.

נ.ב: רון מוסיף למכתב את החלק שלו מתחתי, ואל תתייחס אם הוא יהיה גס- רוח. פיגווידג'ן נשך אותו כמה פעמים היום, והוא במצב רוח נוראי."

מתחת לדבריה של הרמיוני, הופיע ההמשך של רון.

עיניו של הארי טיילו לאורך הדף, סורקות את המילים הכתובות ברישול על גבו.

"הארי, תקשיב טוב!                                                                                

אני חושב שאני הולך לנסות לרצוח את סיריוס ברגע שאני אפגוש אותו שוב!

היתוש הזה שהוא נתן לי- פשוט אסון מהלך! הוא מזמזם סביבי כל היום, ונושך אותי כשאני מנסה להחזיר אותו לכלוב.

אני חושב שאם זה יימשך עוד קצת, אני אשתגע. באמת! 

בכל מקרה, כמו שהרמיוני כבר כתבה לך, היא ואני מחכים לך במחילה, וכדאי שתחזיר את הדוויג מהר עם תשובה, כי אבא שלי קיבל חופשת מחלה כשנדבק בשפעת.

השפעת כמובן עברה, אבל חופשת המחלה מטעם המשרד עוד לא נגמרה, כך שהוא עדיין בחופש.

עכשיו אתה מבין למה כדאי לך למהר. הוא יוכל להביא אותך לפה בקלות...                                                  

מקווה שהמוגלגים לא ממררים לך יותר מדי את החיים. בהצלחה בינתיים. רון."

הארי הרים מבטו מהמכתב, על פניו מתנוסס חיוך ניצחון.                                      

הוא ידע מה הוא הולך לעשות!                                                                

רק כשהרים הארי מבט, הבין שבזמן שקרא את המכתב מחבריו, נשאו אותו רגליו הלאה, במורד הרחוב. בצורה אוטומאטית, בלי שהרגיש בכך.              

הוא עמד כרגע במרכזו של גן השעשועים הנטוש.                                                     

לצד הנדנדות השבורות, בין שני עצי אגוז, עמדה בגבה אליו, לא אחרת מאשר הנערה המסתורית.

החיוך קפא על פניו של הארי. הנערה לא ראתה אותו.    

היא צחקקה בשקט והרימה מבטה אל אחד הענפים הנמוכים יחסית של העץ. על אותו ענף היה גור סנאים צמרירי ומתוק במיוחד.

כמובן, חשב הארי. בנות הרי אוהבות דברים רכים וצמריריים...                                                              

אבל אז הוא הסתכל שנית, החיוך עדיין  קפוא על פניו, וראה מה הנערה עשתה.

היא הרימה את ידה למעלה, על פניה הבעת תסכול וריכוז בו זמנית. איכשהו, היא הצליחה לגרום לאגוז גדול להתנתק ממרומי העץ ולצנוח בעדינות,

כמעט בריחוף, אל תוך כף ידה המושטת. היא הגישה את האגוז לסנאי, שאחרי שנרתע מעט, לקח את הפרי במבט חשדני, וברח אל בין ענפי העץ העבותים. 

הארי בהה בהלם. אבל רגע, למה הוא בכלל מופתע? מהרגע הראשון שראה אותה, ידע שהיא לא 'נורמאלית' לפי ההגדרות של המוגלגים.

הוא חשד אינספור פעמים שיש בה משהו. ועכשיו חשדותיו התאמתו.                                    

הארי חייך חיוך מרוצה. עכשיו הוא רק צריך להסביר לה שגם הוא קוסם, וכך היא תבין שאפשר לסמוך עליו, ולא תפחד.                                                 

הנערה הסתובבה לאט, והארי התבונן בריכוז. משהו נראה לא בסדר.             

היא הסתובבה באיטיות לא רגילה לבן אנוש, ובתנועותיה הוא חשב שהבחין בצליעה קלה.

הנערה הסתובבה אליו, הבחינה בו ונעצה בו עיניים קרועות לרווחה.  החיוך נמחק בבת-אחת מפניו של הארי. אף זכר לא נשאר לו.            

המראה שנגלה לעיניו היה נורא. 

רגל אחת של הנערה בהחלט צלעה. את ידיה ורגליה עיטרו שריטות טריות וחבורות סגולות, וצד ראשה היה משוח באדום כהה. דם קרוש.

הארי פער את פיו, שוכח מכל נימוס או דבר אחר שעליו לעשות כעת. 

הוא בהה בה.                                                                               

זה היה בדיוק כמו סצנה מסרט אימה, חשב.

היא נראית- הוא לא הצליח למצוא מילה אחרת לתאר את הרגשתו.

'מפחידה', חשב הארי. זאת המילה שחיפש.

***********

מצטערת על הזמן שלקח לי להוסיף פרק. אני אשתדל להוסיף לעיתים קרובות יותר...

ושוב, מקווה שנהניתם ותגובות יתקבלו בברכה. ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא