עשרה בקבוקים של אמת

כל שאר היום עבר עליהם בהמתנה מורטת עצבים. זה היה היום הראשון לחופשת חג המולד וכפי שרון טרח לציין באוזני הארי ללא הרף, הם היו אמורים לבלות את החופשה במחילה. רון נאלץ לשלוח ינשוף בהול לגברת וויזלי ולהודיע לה שעקב עומס שיעורי בית בלתי צפוי, הוא והארי יאלצו להישאר בהוגוורטס במהלך החופשה.

"רק חסר לך שהיא תשלח לי צרחן בגלל זה,” רטן רון כשהם עשו את דרכם מהינשופיה. “כי אם כן, לא אכפת לי מכלום, אני מספר לה על מעשי השיכרות שלך.”

הארי גלגל את עיניו. הוא השלים עם העובדה שכנראה הוא הולך לסבול מירידות במשך כל חייו על הטיפשות שלו אתמול בערב. הוא הסכים ללוות את רון לינשופיה ולו רק כדי להסיח את דעתו מהמשחק ההולך וקרב, אותו משחק שממלא את בטנו בפרפרים כאילו הוא עומד לעשות סיבוב נגד הזנב-קרנית ההונגרית. אך זאת הייתה תקוות שווא. כל דבר קטן שעצבן כעת את רון, הוא האשים את הארי.

הרמיוני מיהרה לקראתם במסדרון. אם יצא דבר אחד טוב מכל העניין הזה, אז זה היה העובדה שבחסות כל הבלגן הרמיוני ורון חזרו שוב לייחסי דיבור. אם כי הם לא יכלו להתאפק ועקצו אחד את השניה בערך בין כל שני מילים. אבל הארי שמח שהוא הפסיק לשמש ככדור בין השניים. "הרגע ראיתי את מאלפוי נכנס למשרד של פרופסור סנייפ,” היא הודיעה להם. “אני ממש מקווה שהוא באמת יצליח להשיג את הווריטסרום.”

הם החליטו שמאלפוי ישיג את הווריטסרום, מכיוון שהוא היה בקשר הכי טוב עם פרופסור סנייפ.

"זה עדיין נשמע לי מוזר כל הסיפור הזה,” אמר רון. “אני יודע שמאלפוי וסנייפ מיודדים וכל זה, אבל... הוא פשוט נכנס למשרד שלו ואמר 'שלום פרופסור סנייפ, אפשר בבקשה ווריטסרום?”

"לא מעניין אותי איך הוא עומד להשיג את זה,” התעצבנה הרמיוני. “העיקר שהוא ישיג.”

הרמיוני ורון החלו להתווכח. שוב. על הדברים הכי טיפשיים בעולם. הארי שנמאס לו מכל זה, ורק רצה קצת שקט פשוט עזב אותם לנפשם ויצא החוצה למדשאות הלבנות והצטרף למלחמת שלג רצחנית של דין, שיימוס, ונוויל. הוא נשאר בחוץ עד שהעננים הלבנים החלו להסגיל. אז הוא נכנס לאולם הגדול, אכל ארוחת ערב והתעלם באופן מרשים גם מחבריו לבית גריפינדור וגם מאויביו לבית סלית'רין.

בשעה רבע לשמונה, רון, לבנדר, הרמיוני והארי פנו לצאת מהחור שמאחורי התמונה. מלווים במפת הקונדסאים, גלימת ההעילמות (שאותה הארי החביא מעיניה של לבנדר מתחת לגלימתו) ובקבוק אחד ריק של ברצפת.

"אני עדיין לא מבינה למה היית חייב להישבע שגם היא תבוא,” לחשה הרמיוני להארי.

"את מודעת לזה שאני שומעת אותך?” אמרה לבנדר בעוקצנות והידקה את אחיזתה בידו של רון.

"גם אם לא הייתי נשבע היא הייתה מגיעה,” הארי גלגל את עיניו בקוצר רוח.

הם עלו בגרם מדרגות שזז בחורקנות ואחר כך פנו אל מעבר ניסתר מעבר לשטיח קיר. רון משום מה נראה מעוצבן. הם פנו אחרי המעבר הסודי אל גרם מדרגות נוסף וצר שהתעקל בצורה בלתי אפשרית. לבסוף הם הגיעו אל שטיח הקיר של ברנבס השוטה שניסה ללמד טרולים לרקוד בלט. הם לא העיפו מבט בברנבס אלא פנו והסתובבו אל הקיר החלק והתמים למראה שניצב מולו.

"אנחנו צריכים חדר שיתאים לעשרה שחקנים שישחקו בו אמת או חובה,” חשב הארי בחוזקה שלושה פעמים. למזלו, החדר הבין או ניחש את כוונותיו וכשהארי פקח את עיניו דלת חומה פשוטה הופיעה בקיר.

קריאות התפעלות בקעו מפיותיהם כאשר הם נכנסו וסקרו את החדר. הוא היה קטן, הרבה יותר קטן מהפעם האחרונה שהארי היה בו. הוא היה נראה להארי כמין שילוב מוזר בין הסלון של הדרסלים לבין חדר המועדון של גריפינדור. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח חום ופרוותי. חלון גדול הופיע בקיר מולם וממנו נשקפו שמי הלילה הסגולים. במרכז השטיח היה חור עגול וחלק וממנו הציצה רצפת שיש אפורה ומבריקה.

"גאוני,” צחקקה הרמיוני. “זה בטח בשביל שנוכל לסובב את הבקבוק, הארי.”

ספת עור ירוקה ומרשימה עמדה במרכז החדר משני צידיה ניצבו שתי כורסאות לא תואמות. אחת הייתה בעלת בד חום משובץ והשנייה הייתה סגולה וקטיפתית. ברחבי החדר היו מפוזרים עוד ארבעה פופים בצבעי פסטל שונים. נברשת גדולה עטויה בעשרות נרות קטנים הייתה תלויה מהתיקרה ברוב רושם. דלת החדר נפתחה שוב ומהפתח נכנסו מאלפוי, קראב, גויל, זאביני ופנסי.

"עשיתי זה,” התנשף מאלפוי. נראה היה שהם הגיעו לחדר בריצה. “השגתי את הווריטסרום.”

"זה לא משנה איך הוא השיג אותו,” מיהרה הרמיוני לומר כשראתה את רון פותח את פיו בתרעומת. “העיקר שהוא השיג. טוב,” היא נאנחה עמוקות. “אני מניחה שאנחנו צריכים לשתות את זה? כמה הבאת?”

"הבאתי מספיק,” מאלפוי הוציא מגלימתו בקבוק זכוכית שאומנם היה נמוך אך הוא היה שמן ומלא עד גדותיו. “ולמקרה שייגמר, אני תמיד יכול לבקש מההורים שלי, או מ... חברים של המשפחה. תביאו כוסות.”

לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט עשר כוסיות זכוכית קטנות הופיעו בחור המעוגל במרכז השטיח. קראב גויל ומאלפוי התיישבו על הספה. זאביני התיישב על הכורסא המשובצת ופנסי פנתה להתיישב בכורסה הסגולה אך ג'יני הופיעה שם כל כך בפתאומיות עד שאפשר היה לחשוב שהיא התעתקה לשם. היא שלחה לפנסי חיוך של דבש. פנסי פלטה קללה אך גררה את אחד הפופים והתיישב בקצה השני של המעגל. הארי והרמיוני גררו את שני הפופים הנותרים והתיישבו בין פנסי לג'יני.

רון סקר את את החדר.“אני לא יושב על הרצפה.”

"אל תדאג רוני,” אמרה לבנדר. היא התיישב על השטיח. “השטיח הזה נעים.”

רון התיישב ברטינות על השטיח. חיוך מרוצה הופיע על פניה של הרמיוני. מאלפוי מזג בתנועות מלאות חשיבות את השיקוי לעשרת הכוסות. הוא מזג ממש קצת, המשקה בקושי כיסה את תחתית הכוסית.

"נשתה ביחד,” אמר הארי. “עכשיו!”

הם הרימו בתנועה אחת את הכוסיות ושתו באחת. היה לזה טעם של מים עם טעם לוואי חמצמץ. שתיקה השתררה.

"איך אנחנו אמורים לדעת אם זה באמת עבד?” שברה ג'יני את השתיקה.

"אתה באמת אוכל מוות, מאלפוי?” שאל רון לפתע את מאלפוי והתעלם מקריאת הזעזוע שבקעה מלבנדר.

"אני לא באמת יודע,” השיב מאלפוי לקונית ואז הוא סתם את פיו בידו והביט סביבו מזועזע. הדממה שהשתררה כעת היא פי עשר יותר כבדה מהקודמת שלה.

"אתה לא יודע? מה זאת אומרת אתה לא יודע מאלפוי?” קרא הארי.

"זאת אומרת שאני לא יודע,” השיב מאלפוי. “תפסיקו לשאול אותי שאלות! עדיין לא התחלנו לשחק.”

"אז מי מסובב ראשון?” שאלה הרמיוני.

"אני,” התנדבה ג'יני. “ואז התורנות תעבור בין כולם בכיוון השעון.”

היא נטלה את בקבוק הברצפת הריק, הניחה אותו במרכז החור העגול שבשטיח וסובבה אותו. הבקבוק הסתובב. כולם עקבו אחריו בנשימה עצורה עד שהוא נעצר. הפתח שלו מצביע על רון והצד השני על פנסי.

"אז אני שואלת אותך, נכון?” שאלה פנסי בחיוך מאוזן לאוזן.

"אני מניח שכן,” מלמל רון.

"אוקי אז אני אתן לך לבחור, או לווריטסרום לבחור,” היא גיחכה. “מה אתה מעדיף אמת או חובה?”

"אמת,” אמר רון במהירות. “בחיאת!” הוא עיווה את פניו בכעס. “זה לא מ - “ אך הוא נעצר באמצע המשפט ולא יכל לסיים אותו.

"כנראה שזה כן מה שאתה מעדיף,” אמרה פנסי והחיוך המתנשא שלה התרחב. “אי אפשר לשקר. האם אתה מאוהב בהרמיוני גריינג'ר?”

לבנדר והרמיוני פלטו יחד שיעולי חנק זהים. הארי הביט בפנסי בזעם. ג'יני נראתה כאילו קרועה בין שעשוע לכעס מאלפוי קראב וגויל גיחכו. אף אחד לא שמע את תשובתו של רון.

"שקט!” קראה פנסי. “אני לא שמעתי את התשובה שלו. תגיד שוב את התשובה!”

"אני לא חייב!” נהם רון. פניו הסמוקות נבלעו בתוך שערו הבוער. “אני עניתי לשאלה שלך. זאת לא אשמתי שלא שמעת את התשובה.”

אך כל מי שהביט על לבנדר הבין את התשובה שענה רון. לבנדר הביטה ברון במבט נבגד והמום ודמעות עמדו בעיניה. לפני שרון הספיק אפילו לקלוט שמישהי אחת כן שמעה את התשובה שלו, המישהי הזאת הנחיתה לו סטירה מצלצלת על הלחי.

"אני לא מאמינה!” צווחה לבנדר. “כל הזמן הזה רצית אותה?” היא הצביעה על הרמיוני המומה ביד רועדת.

"כן,” ענה רון. לשמע תשובתו, גם הוא, גם לבנדר, וגם הרמיוני בעצמה מעדו אחורה בהלם.

"א..אתה לא יכול לשקר,” מלמלה לבנדר, יותר לעצמה. “א..אתה אומר את האמת.”

"זה נכון, רון?” שאלה הרמיוני בשקט.

"זה נכון,” אמר רון.

הארי הביט ברון. רון נראה כאילו הוא עומד להקיא.“תפסיקו עם השאלות!” הורה הארי בקול תקיף לשני הבנות הנרעשות.בלב כבד הוא הושיט את ידו לבקבוק וסובב אותו. תוהה בדממה מה עוד צופן להם המשחק.

הפרק הקודם		הפרק הבא