עורכת מדור הסיפורים

ירין13 כותבת נהדר.

בזה אני מתכוונת, שהרעיונות שלה אדירים. על רעיונות אני אפרט מתישהו אחר, ואזכיר את ירין, תזכרו.

לירין - הנהדרת - יש בעיה אחת.

לא מבינים מה קורה.

קחו דוגמה. שמתם לב שקפצתי ישר לפואנטה בלי פתיחה?

זה לא טוב! ככה אתם לא מבינים מה ההקשר, ולא יכולים להזדהות עם הדמויות ולהבין את העלילה כמו שצריך, וחס וחלילה - אתם עלולים לפספס את המסר!

מצטערת, אני לא מרוכזת היום.

אז אני אעשה פתיחה.

אז… ישבתי לתומי באולם הגדול, מנסה לכתוב בחוסר אונים. הקונדסאים - טוב, רמוס פנה אתמול לגאדג'ון הגדול אבל… לא יצא מזה הרבה. בכל אופן, נראה לי שמאז אתמול יותר שכחו מהעיתון מאשר שגילו אותו.

וככה פגשתי את ירין.

רואים? אני שוב קופצת לפואנטה. נגמרו לי הכדורים. סליחה.

בקיצור, ירין הציגה את עצמה וישר שאלתי -

"את כותבת?" שאלתי בהתרגשות.

ושאלתי גם: "מה בדיוק השם שלך? זה ירין וה-13 שם משפחה? או שהכל שם פרטי והשם משפחה אחר?"

מפה לשם הירין שלוש זה שם פרטי והעשרה שם משפחה. בריטים.

אבל זה לא העניין. שוב אני מאבדת ריכוז.

ירין הנהדרת נתנה לי אישור להשתמש בסיפורים שלה!

עכשיו, סיפורים מהסוג הזה הכי כיף לערוך.

כי יש להם פוטנציאל פשוט אדיר.

זה רעיון פשוט נהדר, שגורם לך להסתקרן מה עומד לקרות.

ולי נשאר רק להוסיף את הדרמה. להאט את הקצב.

אני מניחה שאתם מבולבלים. באופן כללי, לא הסברתי מאיפה ירין הגיעה.

אני אנסה שוב.

ירין ניגשה אלי בחביבות ושאלה אם הכל בסדר.

יש מצב - מצבון קטנטן - שזה קשור לזה שגנחתי בקול ונאנחתי וקראתי לאוויר שאין לי סיפורים.

זה היה יום שלישי, העשירי בחודש, יום של לקראת סוף חורף נהדר כזה שכיף כל כך לשבת בבית ולהסתכל דרך החלון ולשמוח שאתה לא צריך לצאת. יום שיש בו שינויי צורה, ושיקויים שהתבטל עקב מחלה זמנית מאוד של פרופסור סלגהורן, ולא יזיק להוסיף שלילי אוואנס האגדית ביקשה ממני הבוקר טישו.

טוב, כן יזיק להוסיף.

יש דברים שפשוט לא צריך לפרט. אני אפרט על זה בהמשך.

כרגע, אני אתן דוגמה לסיפור נהדר שדווקא לא מפורט מספיק.

זה הפאנפיק של ירין: הארי סנייפ אוואנס.

זה פאנפיק - הרעיון די בנאלי - על מה אם לילי היתה מתחתנת עם סנייפ.

אני לא משפפת אותם. אל תשפפו אותם.

בכל אופן, הפאנפיק מתחיל כך.

"סוורוס היה מבולבל. הרגע שמע נבואה מוזרה על תינוק שנולד בסוף יולי ושהוריו ברחו מאדון האופל שלוש פעמים. הבעיה הייתה שהתינוק זה בנו הארי. מה יעשה? יספר לאדונו או שמא יסתיר זאת בסוד?

מצד אחד, זה בנו והוא אוהב אותו נורא. מצד שני... אדונו ידע ששיקר  והוא יודע הלטת הכרה. מה יעשה?

אסתיר זאת בסוד ואלמד הלטת הכרה כדי להגן על הארי.

חשב סוורוס."

אז מה היה לנו כאן?

אחרי הבום של התיאור שגילה לנו שסנייפ ולילי התחתנו, בשלושה משפטים הבאים:

1. יש נבואה.

2. זה מבלבל את הגיבור שלנו.

3. זה הבן של הגיבור שלנו.

4. דילמה עמוקה ורצינית על אמונות ועל יכולות מוגבלות ועל האהבה הנצחית שבין אב לבן.

5. פתירת הדילמה.

כן. זה הרבה. בעיקר מספר 4 שמוצג בשני משפטים.

הרעיון יפה. סוורוס עוד נאמן לאדון האופל, אבל האהבה לבנו חזקה יותר. עוד יש נבואה.

בואו ננסה ככה: את 1,2,3, נציג כל אחד במשפט עד שני משפטים.

"סוורוס… היה מבולבל. הוא לא ידע מה לעשות.  (מספר 2, שני משפטים. שמים לב שאני משתמשת באנטרים שדיברתי עליהם בפרק הקודם?)

הוא הרגע שמע נבואה. הוא ריגל למען אדון האופל, בפונדק אחד בהוגסמיד, והנבואה ששמע היתה מוזרה. מאוד מוזרה.

תינוק… שנולד בסוף יולי.

הוריו ברחו מאדון האופל שלוש פעמים.

זה היה מוזר מאוד מאוד.

כי התינוק הזה…

היה לא אחר מבנו. מהארי.

הארי! הארי שלו, ישווה בכוחו לאדון האופל? למה הארי? מה קרה? ומה… מה סוורוס יעשה?"

מבינים?

הפאנפיק חייב להיות איטי. דרמטי. כשיש סערת רגשות, כשיש התרחשות, חייבים להתייחס אליה במלוא הרצינות!

"את ממש משנה את הסיפור שלי," ציינה ירין (היא לא. לצורך הפאנפיק והעניין, היא כן).

פניתי אליה. "את אוהבת את זה?"

"אמ…" היא היססה. "בראש שלי זה היה ממש שונה."

"איך זה היה בראש שלך?" מיהרתי לשאול. אני לא עומדת לשנות את זה - ממש לא - אבל אני צריכה את הסיפורים שלה.

"אממ…" היא נבוכה.

"את מבינה שלא יכולתי לדעת מה היה בראש שלך לפי מה שכתבת, נכון?" שאלתי בזהירות.

"מה זאת אומרת?"

"תראי, בראש שלך היתה התרחשות שלמה. היה סיפור שלם, עם דרמה, ודמויות. ואז כתבת אותו, ושכחת שאנחנו לא בראש שלך."

"מה?? אני יודעת שאת לא בראש שלי!"

"כן כן!" מיהרתי לפייס אותה. "פשוט, שכחת - כנראה - שאנחנו לא רואים את כל התמונות והמקומות שאת רואה. את בטח יודעת איך סוורוס שמע את הנבואה, אבל לנו אין מושג, כי מיהרת כל כך לכתוב, ששכחת להגיד לנו!"

"כן, זה באמת לא יכול להיות מה שכתבת, כי הוא כבר לא משרת את וולדמורט!"

"את אומרת את השם!" נשנקתי.

היא הביטה עלי במבט מוזר. "מה? אנחנו כבר מזמן לא נאמנות לעלילה שלנו."

"טוב, הבנת? כשאת כותבת את חייבת לשים לב שאת מפרטת את ההתרחשויות והסצנות וההתלבטויות שיש לך בראש כמו שצריך." מיהרתי לחזור לנושא.

"אבל…" היא אמרה. "אבל כשאני מתעכבת על פרטים אני שוכחת מה רציתי לכתוב."

אוי. בעיה לא צפויה. "אז…" היססתי.

"אולי," היא התפרצה בהתרגשות. "אולי כדאי פשוט לכתוב את כל מה שיש בראש, מהר, אוטומטית, ואחר כך לעבור על זה, וחוץ מלתקן שגיאות כתיב כמו שאמרת בפרק הקודם, גם להוסיף את כל העלילה והתיאורים שהשמטנו כשכתבנו מהר!"

"יופי!" צהלתי.

"אבל זה לא משעמם," היא שאלה, "כשיש כל כך הרבה תיאורים?"

"צודקת," אישרתי. "צריך לשים לב שלא להתחיל לפרט את ההיסטוריה של הסמל של פונדק ראש החזיר. מצד שני, לתת מיקום, להבהיר מה הדמות מרגישה ברגע זה, לתת רגע של דרמה להחלטה הרת גורל, זה חשוב."

"אבל איך יודעים?"

"תראי, אני אתן לך כיוון, אבל בסוף זה התחושה, איך זה מרגיש לקרוא את זה בקריאה שניה, בהנחה שאת לא יודעת מה שלא כתוב. באופן כללי, להסביר מדי פעם איפה נמצאים, פרט או שניים על הסביבה - הופך את הסיפור להרבה יותר משכנע. את מזכירה שיש כאן עץ שמרשרש ברוח, נניח, או שאנחנו יושבות כרגע על ספה נמוכה על הרצפה - את שמה לב איך זה הופך את הסיפור למשכנע? עד עכשיו הקוראים חשבו במעורפל שאנחנו ליד שולחן. פתאום אנחנו קיימות יותר, כשאנחנו יושבות על ספה נמוכה. חוץ מזה, יש את העניין שדמויות חושבות."

"כלומר." בשביל ההפוגה.

"דמויות צריכות לחשוב. להבין איפה הן ומה הן הולכות לעשות. בשביל ההתפתחות של הדמות. נניח הרגע הזה שסנייפ מחליט לעזור להארי הוא רגע חשוב שצריך לתת לו מקום."

"אבל?"

"אבל! אי אפשר שהדמות תחשוב כל פסקה שנייה! נניח בהו אלוהים לא שוב שאני מתרגמת, הארי חושב כל כך הרבה, פסקאות שלמות, זה מייגע. זה חופר לקרוא את זה. צריך לשים לב לאיזון, איפה נותנים לדמויות את הרגעים של הדילמה, של הניתוח מצב, ואיפה צריך שהעלילה תזרום."

"אמ… אפשר דוגמה?" היא שאלה, ומאוד מאוד בצדק.

הנה דוגמה אחת: יכול להיות שחלקכם התייגעו מלקרוא את הפסקאות האחרונות. יותר מדי הסברים רצופים, גם עם ההפסקות הקצרות - תודה לירין. חייבים להתקדם עם העלילה. אי אפשר שדמות מסבירה במשך עמוד שלם משהו אחד.

והנה עוד דוגמה הפוכה: ניקח את החלק בו סנייפ מחליט את ההחלטה הרת הגורל שלו.

"מה יעשה? יספר לאדונו או שמא יסתיר זאת בסוד?

מצד אחד, זה בנו והוא אוהב אותו נורא. מצד שני... אדונו ידע ששיקר  והוא יודע הלטת הכרה. מה יעשה?

אסתיר זאת בסוד ואלמד הלטת הכרה כדי להגן על הארי.

חשב סוורוס."

זה כן קצר מדי. שימו לב לזה:

"מה יעשה?

יספר לאדונו? אבל אדונו עלול להרוג את הארי… את הבן שלו.

או שמא יסתיר זאת בסוד? אבל האדון יודע כשמשקרים לו… מי יודע מה יעשה כשישמע?

מצד אחד, זה בנו. והוא אוהב אותו, אוהב אותו כל כך.

ומהצד השני, יש את אדונו, הוא מוכרח להיות נאמן לו, הוא יודע לבאר הכרה, איך יסתיר מפניו את הסוד?

מה יעשה?

מה הוא יוכל לעשות?

זה הבן שלו…

הוא יסתיר זאת בסוד.

אסתיר זאת בסוד ואלמד הלטת הכרה. כדי להגן על הארי.

סוורוס החליט. וכך הוא יעשה."

היה מרשים יותר? הלב שלכם החסיר פעימה לרגע?

כנראה שלא. אבל כנראה התרגשתם הרבה, הרבה יותר מהניסוח המקורי.

"אוף." ירין טמנה את ראשה בין כפות ידיה. "אני כותבת גרועה."

"מה??" קפצתי על רגלי. "איך את יכולה בכלל לומר דבר כזה?? את יודעת כמה מעט היה לי לתקן לך? זו הבעיה היחידה בכתיבה שלך! יש לך עלילה, ודמויות, וטוב טעם, וטוויסטים מפתיעים, באמת! לו יכולתי הייתי אומרת לאנשים ללכת לקרוא את הפאנפיקים שלך! לא רק את הארי סנייפ אוואנס, גם את הרמיוני גריינג'ר! הם יוכלו גם להנות ולהופתע!"

"אוקי, אוקי, בסדר, שבי," היא נבהלה.

"אז הבנת?" ביררתי, מתיישבת לידה.

"כן." היא אמרה. (הי! ירין! אם את האמיתית הבינה אז את יכולה לכתוב לי בתגובות!!)

"את אומרת לשים לב לקצב של הפאנפיק. אסור למרוח את הפאנפיק יותר מדי, ולא לכתוב הרבה מידע ברצף, אבל מצד שני גם לא לרוץ עם הפאנפיק מהר מדי. לתת לדמויות להבין דברים ולהתעכב על רגשות חזקים. לתאר את המקום שנמצאים בו. עוד משהו?"

"כן!" צהלתי. "כלומר, לא. קצב! פאנפיק מעניין אם הוא לא נמרח ולא רץ מהר מדי! ו, אמ, סליחה שהתייחסתי אלייך בהתחלה כבן." אנחנו ממש לא מדברים על זה.

סליחה אם היה מהיר ומבלבל...

אגב, לירין13 באמת יש פאנפיקים מוצלחים, ואמנם לקחתי רק את החלק הראשון אבל כל משפט בפאנפיק אפשר להפוך לשלושה.

זה לא הופך אותה לכותבת גרועה. קראתי המון פאנפיקים, והיא כותבת נהדרת. היא לא צריכה לתקן את הפאנפיקים שלה, אלא אם היא רוצה.

עוד אגב. לא הוספתי עוד דוגמאות כדי שלא יהיה ארוך מדי. אבל אני ממש אשמח לשמוע את דעתכם: כדאי עוד דוגמאות? אולי יותר עלילה? יותר קונדסאים? פחות קונדסאים? פרקים קצרים יותר? הסברים מובנים יותר? הפאנפיק בשבילכם והערות והצעות כאלה ממש יעזרו לי לכתוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא