טדי לופין והילד המקולל

"אז סנייפ הציע לעזור לו? אתה בטוח שהוא הציע לעזור לו?"
"אם תשאל אותי עוד פעם אחת," אמר הארי, "אני אתקע לך את הכרוב ניצנים הזה-"
"היי הארי, היי רון!" קרא בעליזות מאחוריהם טדי.
הארי גלגל את עיניו, וקרא "היי, היי."
"ת'יודע, הארי. יש לי תחושה שאתה לא מחבב אותי במיוחד." אמר טדי מנסה להראות נעלב. "אבל בסדר, זה יעבור לך!"
"אל תהיה כל כך משוכנע."
"אבל אני ממש משוכנע, הארי. אני מהעתיד, זוכר?" קרא משועשע טדי.
"אז אתה נשאר גם בחג איתנו?" שאל רון
"רון, אל תראה כל כך מדוכא!" אמר טדי. "כן, זה לא שממש היה לי לאן ללכת, אבל כן מולי הזמינה אותי להישאר."
"למה אתה לא הולך אל ההורים שלך?" אמר הארי כדי לנסות להוציא מטדי את זהות הוריו.
"ניסיון יפה, הארי. אבל להורים שלי אסור לדעת עדיין על קיומי, כי זו עדיין לא השנה שבה נולדתי."
"אתה יכול לספר לנו לפחות מי ההורים שלך?" שאל רון.
"לא, גם זה אסור לי. אם אמא שלך לא הצליחה להוציא את זה ממני, אף אחד אחר לא יוכל."
"איך אתה בינתיים מעביר את הזמן?" של הארי במטרה להיראות חברי.
"טוב, אני ממלא אחרי משימות של דמבלדור. לא משהו מיוחד, למעשה די משימות הוגוורטס משעממות. הוא טוען שכל דבר הכרחי למסדר עלול לשבש את הזמן." טדי אמר בגלגול עיניים, "אבל אני גם עוזר לפרד וג'ורג' עם החנות, מנהל הזמנות וכל מיני דברים קטנים כדי להרוויח קצת. אני לא יודע כמה זמן אני הולך להיות כאן."
"דמבלדור לא יכול לעזור לך?" שאל הארי
"לא, אבל הוא אומר שלדעתו אני צריך להשלים איזו משימה פרטית שעליי למצוא כדי שהנפש שלי תהיה חופשייה לעזוב מכאן."
"זה לא ממש ברור." אמר רון בהרמת גבה.
"כן, טוב, זה דמבלדור. אני לא חושב שאי פעם הוא היה ברור." צחק טדי.
"יש לך ניחוש לגבי מה יכולה להיות המשימה הזו?" שאל הארי.
"כל רעיון שעולה לי כרוך בלשבש את ציר הזמן הזה, אז אני לא ממש יודע." הודה טדי.

הארי, רון וטדי שמעו את קריאותיה של מולי המחפשת אחר טדי.
טדי הנהן קצרות והלך.
"הוא די מוזר אתה לא חושב?" שאל רון את הארי, אך טדי לא הספיק לשמוע את תשובתו של הארי, משום שמולי העמיסה לידיו בגדים נקיים שטדי ניחש שלא שייכים למישהו מיושבי הבית, קופסאות אוכל ומגש עוגה וביקשה ממנו שיעביר אותם לטונקס.
"אני מקווה שאני לא מעמיסה עליך מדי."
"בכלל לא, מולי. אני אוהב מאוד את טונקס, אני אשמח לבקר אותה."
"אם ככה, אני אשמח אם תוכל לארח לה חברה לכמה שעות. הארי ורון יסיימו את המטלות שלך."
"אני משוכנע שהם ישמחו." אמר טדי והסתובב להביט בפניהם של הארי ורון שנראו מזועזעים עד נחרדים.
טדי משך בכפתיו בניסיון להגיד להם אתם-כבר-גם-ככה-לא-אוהבים-אותי, הסתובב שנית ויצא מהבית.

מאוחר יותר באותו ערב כולם היו אמורים להקשיב יחד למשדר מיוחד לחג המולד, משירייה של הזמרת האהובה על גברת וויזלי, סלסטינה וורבק, שקולה הסתלסל ממכשיר הרדיו המיושן העשוי עץ. סלסטינה כנראה שיעממה מאוד את פלר. היא ישבה בפינה ופיטפטה בקול רם כל-כך שגברת וויזלי הזועפת נאלצה להורות שוב ושוב בשרביטה על כפתור השליטה בעוצמת הקול, וסלסטינה נשמעה חזק יותר ויותר.
בחסות להיט תוסס במיוחד בשם "קדרה מלאה אהבה לוהטת" התחילו פרד וג'ורג' משחק של טאקי מתפוצץ עם ג'יני. רון הגניב כל הזמן מבטים חשאיים לעבר ביל ופלר, כאילו הוא מקווה ללמוד מהם כמה טכניקות חדשות. ובינתיים, רמוס לופין, רזה ומרוט מתמיד, ישב מול האח ובהה במעמקי הלהבות כאילו קולה של סלסטינה בכלל לא מגיע אליו.
ואילו טדי, לאחר שסיים לדבר עם ג'יני עד שהחלה לשחק עם פרד וג'ורג', נשען על קיר ובהה ברמוס ובאח כאילו מחשבותיו נודדות אותו.
רצף קולות והשיחה שבין ארתור להארי לא עברו מאוזניו כמו רעש רקע שלא נשמע.
"זה לא העסק שלנו לברר," אמר לופין במפתיע. הוא הפנה גבו אל אח ופנה אל הארי מעבר לאדון וויזלי, טדי נראה מבוהל, כאילו הרגע שם לב היכן הוא נמצא לראשונה. "זה העסק של דמבלדור. דמבלדור נותן אמון בסוורוס, וזה צריך להיות מספיק בשביל כולנו." חתם לופין.
"מה אתה חושב על זה?" שאל הארי את טדי.
"אל תערב אותו בזה," גונן עליו לופין. "גם אם היה יודע ולו מה דבר, אסור עליו לספר ואנחנו לא יכולים לכפות עליו לסכן את עצמו ואותנו."
טדי חייך ללופין מבויש, והנהן על מנת לסמן לו תודה. לופין הסמיק מעט, והחזיר לו בהנהון מבין.
מולי קראה לטדי שיחלק לכולם קוגל-מוגל, שהלך מיד למטבח מאוכזב לעזוב את הארי ואת לופין, אך לא הוסיף מילה.
כשסיים לחלק כל השאר פצחו בשירה וטדי שמע אך רק בקושי את שיחתם של הארי ולופין, מחלק להם את הקוגל-מוגל האחרונים בכוונה, על מנת לתרץ את זה שישב לידם שוב.
"מה זאת אומרת?"
"עברתי לגור בחברת בני מיני, אחי." אמר לופין. "אנשי הזאב," הוסיף לנוכח מבטו המשתומם של הארי. "כמעט כולם מגויסים לצידו של וולדמורט. דמבלדור היה זקוק למרגל, ואני יכולתי לעזור לו... אדם זאב מן המוכן."
הוא נשמע מריר, מחלק את מבטיו בין הארי לטדי, מעט מפחד לראות האם טדי מודע מי האיש מולו הוא עומד. שלא נראה כלל מוטרד מדבריו. לופין אולי שמע את עצמו והבין זאת, כי לפתע הוא חייך בחום והמשיך:"אני לא מתלונן; זאת עבודה חשובה, ומי יכול לעשות אותה טוב יותר ממני? אבל היה קשה לזכות באמונם. מייד רואים עליי שניסיתי לחיות בקרב הקוסמים אתה מבין, בעוד אחי זנחו את החברה הנורמלית וחיים בשוליה, ומשיגים מזון באמצעות גניבה – ולפעמים גם רצח."
"מה פתאום הם נמשכים לוולדמורט?"
לופין קם מכסאו משעין את ידו על האח ומביט לתוכה בגבו אל הארי וטדי, כאילו לא רוצה לראות את מבטם."הם חושבים שאחרי שהוא יעלה לשלטון. החיים שלהם יהיו קלים יותר, וקשה להתווכח כשגרייבק משתף איתו פעולה..."
"מי זה גרייבק?"
טדי הרים את גבותיו, מנסה להבין האם הארי באמת לא שמע עליו מעולם. לופין הוריד את ידו והסתובב אל השניים.
"עוד לא שמעת עליו?" ידיו של לופין נקמצו לאגרופים מבלי לשים לב. "פנריר גרייבק הוא אחד מאנשי-הזאב האכזריים ביותר החיים בימינו. הוא קיבל על עצמו כייעוד לנשוך ולהדביק כמה שיותר בני-אדם; הוא רוצה שיהיו מספיק אנשי-זאב כדי למרוד בקוסמים ולהביס אותם."
"מרביתם אפילו לא זוכים להישאר מספיק בחיים כדי להפוך לאנשי-זאב." אמר טדי, מפתיע את עצמו יותר מאשר את לופין כשהתערב בשיחה.
"זה נכון. וולדמורט הבטיח לו טרף בתמורה לשירותיו. גרייבק מתמחה בילדים... לנשוך אותם כשהם קטנים, הוא אומר, ולגדל אותם בנפרד מהוריהם, לגדל אותם לשנוא קוסמים רגילים. וולדמורט כבר איים בעבר שייתן לגרייבק יד חופשית לנשוך את בני ובנות הקוסמים; זה איום שבדרך כלל מביא תוצאות."
לופין היסס, ואז אמר, "גרייבק הוא זה שנשך אותי."
"מה?" שאל הארי, המום. "כשהיית ילד, אתה מתכוון?"
"כן. אבא שלי פגע בכבודו. במשך הרבה מאוד זמן לא ידעתי את זהותו של זאב-האדם שתקף אותי; אפילו חשתי כלפיו רחמים, כי חשבתי שלא הייתה לו שליטה בזה – כבר ידעתי איך מרגיש מי שעובר את השינוי. אבל גרייבק הוא לא כזה. בלילות של ירח מלא הוא מחפש לעצמו מקום קרוב לקרובנות, כדי להבטיח שיספיק לתקוף אותם."
טדי לפתע התקדם ללופין, ולפט את זרועותיו מסביב לגבו של לופין, מחבק אותו בחוזקה; נראה היה שהרבה זמן התחבט בשאלה האם לעשות זאת.
לופין נראה המום תחילה מהחווה, ונראה שפניו הקפואים התחילו להנמס עד שהחל להסמיק מעט, לא בטוח מלא לעשות עם זרועותיו שלו, לכן הרים אחת וכרך אותה מסביב גבו.
טדי, שהבין שאולי מעט מגזים, לקח צעד אחורה וניתק את החיבוק המוזר.
לופין הרכין את ראשו מבויש, "מצטער, אני לפעמים שוכח שאני זר גמור בשבילך." אמר טדי.
"זה בסדר," אמר לופין, שהרים את ידו לעבר טדי ומיד החזיר אותה למקומו. הארי חשד שאולי הוא רצה לתפוס בכתפו של טדי אך התחרט על כך, כשם שעשה איתו פעם אחת בשנתו השלישית.
"זה פשוט שגדלתי עלייך, וראיתי בך תמיד גיבור."
לופין הרים את ראשו, ונתן מבט שכמוהו מעולם הארי לא ראה, היה זה נראה כאילו עיניו של לופין נוצצות מעט מדמעות חנוקות או שמא מהערצה.
הארי הרים את גבותיו אחוז התעניינות מפתיעה בשניים. לופין קיבל את האומץ שנראה היה כאילו שואב ממנו אנרגיה רבה, הניח לבסוף את ידו על כתפו של טדי.
השניים הביטו זה בעיני זה שוכחים מהנוכחים.

"אתה לא מת'געגע לא'משפחה שלך, טדי? חג א'מולד זה תמיד חג משפחתי." אמרה פלר.
"מאוד. אבל אני נהנה להיות כאן, אפילו שזו תקופה קצת..."
"רעה?" השלים הארי.
"כן." חייך טדי מבויש.
"אין לך במה להתבייש טדי, אתה כבר כמו בן משפחה אצלינו." אמרה גברת וויזלי בחיוך.
"תמיד הייתם בשבילי כמו משפחה, כולכם. אני לא מרגיש בודד."
הארי היה סקרן פתאום לגלות על זהותו של טדי, ושמח לקבל את המפה ממנו באותו בוקר משום שרצה לבדוק לאן מאלפוי הולך ועוד יותר פתאום, לראות את שמו של טדי על המפה, אם וכאשר יגיע להוגוורטס.
"הארי, יש לך רימה בשיער," אמרה ג'יני בעליזות ונשענה מעל השולחן לפלות אותה.
"אוי, זה מגעיל," אמרה פלר במעין רעד מפונק.
"צודקת לגמרי," אמר רון. "רוצה רוטב לבשר, פלר?"
מרוב התלהבות הוא העיף את קערת הרוטב והפיל אותה; ביל נופף בשרביטו והרוטב ריחף מעלה באוויר וחזר בצייתנות לקערה.
"אתה שלומיאל ממש כמו א'טונקס א'זותי," אמרה פלר אחרי שסיימה לנשק את ביל בתודה, " 'אי תמיד מפילה –"
"הזמנתי את טונקס היקרה להצטרף אלינו היום," אמרה גברת וויזלי, שהניחה את צלחת הגזר על השולחן בחבטה מופרזת ונעצה מבט חד בפלר. "אבל היא לא רצתה לבוא. שלחתי אתמול את טדי להביא לה כמה מאפים ופשטידות. דיברת איתה לאחרונה, רמוס?"
"לא, לא הייתי בקשר כמעט עם אף אחד לאחרונה," אמר לופין. "אבל לטונקס יש משפחה לחזור אליה, לא?"
"המממ," אמרה גברת וויזלי. "אולי. הרושם שלי היה שהיא מתכוונת לבלות את חג המולד לבדה."
היא שלחה מבט נרגז בלופין, כאילו הוא אשם בכך שפלר עומדת להיות כלתה במקום טונקס.
הארי שהעיף מבט בביל ופלר, פספס את הקריצה הלא מורגשת שנתן טדי לגברת וויזלי, מרגישה בעצמה שיותר דמיינה זאת מאשר ראתה.
"אני מת על טונקס!" אמר טדי בחיוך. "היא תמיד הייתה נחמדה אלי, מרגיש מוזר להיות כמעט באותו גיל איתה. עצוב לי לראות אותה ככה בודדה, אני משתדל לבקר אותה הרבה ולארח לה חברה."
"אתה כזה ילד טוב." אמרה גברת וויזלי בחום. "אני מקווה שזו לא טרחה גדולה מדי עבורך, במיוחד היום."
רון נעץ מבט כועס בטדי שהצליח להימלט מעבודות הבית שהארי ורון נאלצו לעשות במקומו.
"אני נהנה לבלות איתה. היא מזכירה לי תמיד את הבית, רק בעקבותיה הלכתי להיות הילאי." אמר טדי.
"מה?" שאל הארי מופתע, "אתה הילאי?"
"כן." ענה טדי מעט מהורהר ותהה אם זה פרט שהיה מותר לו לספר. "בכל מקרה, מולי, טונקס בידיים טובות."
הארי ראה את טדי שולח חיוך קטן בזווית פיו מביט בלופין מבט מהיר.
"יש לך ש'מה בא'תיד חברה?" שאלה פלר במבט רכלני. לופין סובב את ראשו מיד להביט בפניו של טדי.
"כן." אמר טדי, מבויש. "והאמת שאני מאוד מתגעגע אליה. זה מרגיש קצת מוזר... אני מתכוון, להתגעגע לבן אדם שעדיין לא נולד."
"זה באמת מרגיש קצת מוזר," אמרה מולי בהבנה, "אבל אני בטוחה שדמבלדור יצליח להחזיר אותך הביתה בקרוב."
"אני כבר בספק. דמבלדור מאוד עסוק בזמן האחרון, ככה שלא יוצא לי לדבר איתו הרבה, למרות שהבטיח לי שיעזור לי."
"מה הוא בינתיים אומר?" שאל הארי.
"הוא טוען שלפעמים, הגוף משתחרר כשהנפש מוכנה. ברגע שהנפש שלי תרגיש מוכנה לעזוב מכאן, כך גם הגוף שלי." אמר טדי, ובמבט מפוחד אמר: "אני מקווה שהוא לא מתכוון למוות."
"א'ם ככה, מזל שיש לך את טונקס." אמרה פלר.
"הו כן, היא מצליחה למלא את החור החסר של חברה שלי." אמר טדי.
ידיו של לופין נקמצו לאגרופים, מבלי לשים לב, והביט בטדי ללא הבעה.
"הכל בסדר, רמוס? כואבת לך הבטן?" שאל טדי.
"כן, נראה לי שהתמלאתי. תודה רבה, מולי." אמר לופין.
"הפטרונוס של טונקס שינה את צורתו," הארי סיפר לפתע ללופין. "זה מה שסנייפ אמר, בכל אופן. לא ידעתי שדבר כזה יכול לקרות. למה שהפטרונוס של מישהו ישתנה?"
לופין התמהמה, מביט עדיין בטדי אוכל את בשר ההודו שמתעלם מסביבתו. "לפעמים... הלם גדול... תהפוכות נפשיות..."
"הוא נראה גדול, והיו לו ארבע רגליים," אמר הארי כשלפתע הבזיקה בראשו מחשבה והוא הנמיך את קולו. "היי.. אתה לא חושב שזה –"
"ארתור!" אמרה פתאום גברת וויזלי. היא קמה מכיסאה; ידה היתה הדוקה אל לוח ליבה והיא הביטה מבעד לחלון המטבח.
"ארתור – זה פרסי!"

הפרק הקודם		הפרק הבא