חצי ירח

שבועות נוספים עברו בחטף, עד לקריאת האות מצידו של דמבלדור, אשר קרא להגיע למשרד הקוסמים בדחיפות מרובה.
היא התיישבה לקרוא את מגזין המוזיקה של הנביא היומי בזמן שהתפללה ליפול על סוכרייה של ברטי בוטס בכל הטעמים שלא תגרום לה להקיא.
היא התלבשה בזריזות במכנסיים מנומרות צבאיות ובחולצה לבנה ארוכה ופשוטה, והתעתקה ישירות לתוך לובי המשרד. טונקס לא ידעה לאן עליה להגיע ומה לעזאזל מביא אותם לשם בכזו דחיפות. היא זיהתה את מודי וקינגסלי נחפזים בין כותלי המסדרונות האפלוליים. היא יצאה אחריהם בריצה, סומכת על כך שיודעים לאן להגיע.
היא הייתה מבולבלת, לא הבינה מה קרה. היא רק ראתה איך הגיע כדור פטרונוס היישר לתוך סלון ביתה, מבהיל אותה עד עמקי נשמתה, ואת קולו של דמבלדור אוסף את חברי המסדר.
ככל שרצה בעקבותיהם של השניים ליבה נפל בקרבו בראותה את מחלקת המסתורין, הם רצו היישר למקום שבו ביצעה משמרות מרובות. במחלקת המסתורין, נטלה על עצמה משימה לשמור על הנשק הסודי של זה-שאין-לומר-את-שמו, טונקס תצפתה על סביבת הנשק כשעות ארוכות בהוראת דמבלדור.
היא חששה שמא מישהו נוסף הותקף הלילה וזה-שאין-לומר-את-שמו השיג את מבוקשו.
היא ראתה אותו.
היא ראתה את רמוס רץ אחריהם, ואחריו סיריוס, רצים לתוך המולה ורעש במקום. טונקס חייכה וספק היה בידה אם רמוס הבחין בה.
היא זיהתה את ג'יני שכובה על הקרקע וילד מעט שמנמן מנסה להתמודד מול בלטריקס לסטריינג'. דודה בלטריקס.
היא מיד בחרה לה מול מי להילחם, מרחיקה את הילד שאת שמו לא הכירה, בהינף שרביט. כיוונה ככל יכולתה את כמות הקללות המשתקות שאותן זכרה בזה הרגע.
במעורפל היא שמעה את מודי צועק לה שלא לפצוע, אלא לפגוע על מנת להרוג.
היא הספיקה לראות את סיריוס צועק את שמה של בלטריקס, שחייכה אליה בממזריות. טונקס הרגישה קיפאון מזדחל במעלה גופה, היא לא הספיקה לראות את אייבורי מגיח מצידה השני, ובסנכרון מדויק להפליא שלחו לה מטר קללות שפגעו בה במלוא העוצמה והוא הודחה אחורנית היישר לתוך הקיר בחבטה רועמת, מדממת מפלג גופה העליון והרקה, מחוסרת הכרה, מתגלגלת הנה והנה בין המדרגות.
נשימתו של רמוס נעתקה, זה עתה סיים להתמודד מול אוכל המוות, אחד מהאחים לסטריינג', שאינו הבדיל מי מביניהם, והתכוון לתפוס את בלטריקס.
בלטריקס חייכה בחיוך מסופק, עוזבת את גופתה של טונקס ורצה לכיוונו של סיריוס. רמוס ראה אותה חולפת על פניו, אך התעלם ממנה לחלוטין, ניסה לרוץ לטונקס.
היא שלחה כישוף, הפעם היישר לסיריוס, במרחק של מטרים ספורים פוגעת בו ודוחפת אותו לקשת לא ידועה.
רמוס, שרץ היישר לטונקס, סיבב את ראשו, מבחין בחיוכו הפג של סיריוס מעל פניו - ופניו מוטחות היישר לתוך הקשת. רמוס קיווה לראות אותו יוצא מהצד השני.
הוא שינה את כיוונו מיידית כשראה שלא כך קרה, ורץ כמו מת מהלך היישר להארי לתפוס אותו שלא ילך אחרי סיריוס. הוא הזדרז לחבק את הילד, חיבוק שרמוס זה עתה צריך, כי ההבנה ששניהם איבדו את האיש היקר להם מכל, צרבה לשניהם כמו כוויה על הלב.
הוא נאבק בו ומנסה להסביר לו מילים שהוא בעצמו לא מבין. הארי הצליח להשתחרר מאחיזתו ורץ לרדוף אחרי בלטריקס.
הוא תיכנן לרוץ אחריו, אך מאלפוי הקדים אותו וניסה לתקוף את רמוס.
סיריוס. מת. הוא מנסה להכיל את המילים האלה.
הארי נאבד לו משדה הראייה, ורמוס מצא את עצמו עובד מבלי להפעיל את גלגלי המוח למען קללות הגנה.
הוא לא הצליח להבין בעצמו. רגע אחד הוא עמד שם. ומיד אחר כך, הדפו אותו אחורנית לקשת שלא הותירה אף ממנו דבר.
"שתק!" צרח כשסיים להתגונן מהקללות של מאלפוי והצליח לקלוע בדיוק בצווארו. מאלפוי האב, ספג את קללתו של רמוס במלוא העוצמה, ונראה שחטף קללה הגונה, משום שלא רק שותק, אלא איבד את הכרתו, גם הוא נח על הרצפה ומדמם מצווארו.
הוא חבר לקינגסלי שהחל להראות סימני עייפות וחולשה, נלחם גם הוא באוכל מוות משלו, בדוחולוב. רמוס הספיק להדוף את שלושת הקללות שדוחולוב הטיח בו כשהבחין בו מתקרב, ומצא את עצמו מצליח לקשור בחבלים את דוחולוב עצמו. החבלים קשרו את דוחולוב מיד בפרקי ידיו, רגליו ופיו - כשהלה מנסה להשתחרר במרץ.
הוא מת.
הוא ניסה כל מאודו לשכוח את טונקס השוכבת על הקרקע ואת גופתו של סיריוס נאכלת ע"י יצורי קסם שנמצאים מעבר לקשת האפורה.
קינגסלי שלח קללה משתקת בדוחולוב, מתקרב מעט ובועט בו לראות אם אכן שותק, בעודו מתנשם. הוא תפס בכתפו של רמוס, מצביע לעבר הקשת: "אתה מבין מה זה אומר?" מנסה קינגסלי לאשר, מתקשה לנשום.
רמוס הנהן.
הוא לא רצה להודות בכך, הוא לא רצה להאמין בכך. הוא עמד שם שניות בודדות לפני שמודי פסע לעברם בצליעה, אפו מדמם כאילו זה עתה נקטע ממקומו; בחזית גלימתו התנוססו שרשראות דם בצבע ארגמן.
"אסוף את נימפדורה! פאדג' בדרך לכאן!" נהם לעבר רמוס.
רמוס שראה כי מכל מי שנענה לקריאתו של דמבלדור, היה היחיד שלא נפצע, רץ לטונקס.
הוא לא זכר את הרגע שהתחיל לרוץ עד שהגיע אליה. הוא הדחיק את המחשבה על סיריוס, במאמץ רב לדאוג יותר לטונקס. כי אם סיריוס מת, לפחות היא תשאר בחיים. הוא לא יכול לאבד שוב פעם זוג חברים. עבר זמן רב מדי מכדי ששני חבריו ימותו באותו הלילה.
היה לה דימום מסיבי בחזה. רמוס הרגיש כאילו חיה פראית ומסוכנת, הרבה יותר מזאב, משתוללת בתוך חזהו שלו.
הוא בדק דופק בצווארה. מרלין, לפחות היא בחיים! הוא ניסה להתעשת.
הוא רכן מעליה ואסף אותה בשתי ידיו כשהיא מעולפת.
דם נגר עליו. דם בצבע אדום עז מכתים את את גלימתו, צובע את את חולצתו ומשתפשף בחזהו. דם שלא שלו.
הוא הצמיד אותה אליו, בספק חיבוק, חיבוק שרצה לחבק כבר זמן רב. הוא הרגיש את חזהו רטוב, אך לא נראה כאילו זה מטריד את מנוחתו, הוא הרגיש כל כך אשם. הוא ראה את בלטריקס עטה לכיוון סיריוס, מה היה דחוף לו לרוץ לטונקס?
הוא הצטער שלא היה לו אומץ להגיד לה ולספר לה את האמת. לא היה לו את האומץ להסתכל לה בעיניים. להתנצל. להפסיק להרגיש אשם.
מנסה להילחם בתחושת הייאוש שהחלה לטפס במורד גבו.
הוא החל לרוץ לכיוון המעליות, כשדמבלדור נתקל בו אוחז בהארי.
"רשת הפלו. מהר, קח אותה למרפאה בהוגוורטס. פופי מעודכנת. עדיף שבקדוש מנגו לא ידווחו על הילאית פצועה." הסביר לו בזריזות.
רמוס רק הנהן ורץ.

הוא יצא מתוך האח שבמרפאה בהוגוורטס, חדר שהכיר יותר מדי טוב, ורץ ישירות למדאם פומפרי אשר ישבה על יד שולחנה, בעוד טונקס עדיין שכובה, מעולפת ומעורסלת בתוך ידיו.
היא קמה מיד כשהבחינה בהם, נראה היה שכבר הכינה את המיטה האחרונה בטור השמאלי. שם הניח רמוס את טונקס בידיים רועדות, לא מבחין בדמעה הזולגת במורד הלחי.
בבקשה. בשם מרלין בבקשה.
הוא נזכר בחיוך שהתפוגג. נכנס לתוך קשת ערפל לא ידוע. לא! זה שונה!
מדאם פומפרי דחפה את רמוס הצידה ורכנה מעל טונקס בודקת את הפציעה בראשה.
רמוס רכס את הפרגוד וסגר אותו סביבם עד לקיר, יוצר ריבוע גדול ופרטי.
מדאם פומפרי החל להפשיל את חולצתה של טונקס שלא ניתן היה לראות כבר כי הייתה פעם לבנה לאחר שנצבעה בדם הכהה. מזיזה את חזייתה של טונקס, בוחנת את הפציעה שפצעה אותה בחיתוך חד, ברור, ועמוק ממרכז בטנה ועד לעצם הבריח חוצה את בית החזה.
רמוס מבויש סובב את גבו והתרחק מן המיטה כמה שיכל. הוא רצה לאפשר פרטיות לטיפול אבל הדחיפות בידיעה שהיא בסדר היו חזקים ממנו.
הוא שמע את דפיקות הלב שלו והרגיש את השערות בכל גופו סומרות.
הוא נזכר בדמותו של סיריוס, פולשת לראשו, מחייכת חיוך קופא, ממש לנגד עיניו, נעלמת לתוך קשת ערפל.
רמוס ידע מה היא הקשת. הוא ידע לאיזה חדר במחלקת המסתורין הוא נכנס.
הוא בקושי רב הצליח לעמוד על רגליו. מנסה להחדיר למוחו את האמת שליבו לא רצה להשלים.
הוא התחיל לבכות בכי חרשי מתאמץ להפסיק בקושי רב. אילו ליבו של רמוס היה יכול להיבקע לשניים יגונו היה מציף את כל העולם.
הוא איבד את סיריוס הלילה. הוא איבד את סיריוס הלילה, שוב. הוא איבד את היקרים לו מכל. לילי, ג'יימס, סיריוס ואפילו את ליבו של פיטר. הוא נזכר שתמיד דמיין את חבריו מקימים משפחות, משקיפים על הנכדים לעת זקנה. כן, גם את שלו. מיותמי פנים, והוא מסתכל עליהם, נרגש.
הוא מעולם לא חשב כי דווקא לו, אדם זאב, שחייו בצל החברה, יהיו ילדים, יהיו נכדים או בכלל צאצאים. הרי ידע שאנשי זאב לא מתרבים. הרי ידע את המשמעות של בניית בית שכזה. את התורשה האיומה והמקוללת שיותיר לכל מי שיתקרב אליו.
הוא ידע שאלו חלומות שלעולם לא יתממשו. הוא גם ידע לפני ארבע עשרה שנה, שהחלומות שלו התנפצו. הוא גם מעולם לא העלאה בדעתו שדווקא מכל האנשים בעולם חבריו הלכו כה צעירים. מוקדם מדי.
הם היו חזקים כל כך. מוכשרים כל כך. הגונים מדי ויפים כל כך מכדי למות. וזה קרה.
הוא לא האמין כי אחד כמו וולדמורט יכול לחסל את כל מה שטוב בעיניו של רמוס. הוא לא האמין שיבוא יום וחבריו יובסו במלחמה.
דווקא הם, מכל המסדר, כי המוות לא בוחר את סוג הבן אדם, הוא לא יבחר את המוכשר ביותר על פני הכשלון. הוא לא פוסח על אף אדם. תמיד אמרו לו כי המוות בוחר רק את הטובים... ולכן, הבין שלא יכול למות לעולם. איזה מן בן אדם רע, כמו רמוס, יכול למות?
המוות דופק על דלתותיהם של הסובבים לו בלבד. כי תמיד ידע שחבריו טובים ממנו. שהוא לא ראוי להם, לא ראוי לעזרתם, לא ראוי לחברתם...
האשמה הציפה אותו. הוא היה יכול למנוע ממנה להגיע אליו. הוא תכנן לעצור אותה.
אבל הוא אנוכי מדי. פחדן מדי.
הוא נזכר בסיריוס הצעיר מחייך אליו מהודר בגלימת השושבין שלו, תופס את ג'יימס החתן ואותו לתוך חיבוק אוהב. שומע אותו מבטיח להם שאחרי המלחמה שיצאו למסע מסביב לעולם.
"אומרים שהשקיעות הכי יפות בסוף העולם!"
הוא לא יכול לעצור.
האבל היה חזק יותר מליבו ומוחו גם יחד. נשען על קיר הלבנים החלק ביד אחד ובוכה לתוך ידו השנייה. 
איך חשב בכלל שדווקא הוא, האיש הראשון לצאת לכל מלחמה... בוגד?
הוא היה צריך לדבר איתו, הוא היה צריך להתחנן בפני דמבלדור, שינסה לברר מול סיריוס מה קרה שם באותו הלילה לפני שנים.
כי הוא האמין בחבריו.
הוא האמין שגם ישרדו את המלחמה.
רמוס חיפש את המוות בכל מקום שרק אפשר, הוא לא פחד ממנו, הוא חיכה לו כמו ידיד אמת. הוא חיכה לרגע שיוכל ללחוץ את ידו.
הוא מתעלם ממדאם פומפרי ששומעת את רחשי ליבו עולים לאוויר העולם, נשמעים כמו צרחותיה של חיה פצועה.
רמוס השאיר את סיריוס בודד באזקבאן, כי היה חלש מכדי להתמודד עם האמת.
השאיר אותו בודד בזמן כשברח, לבד, במפקדה כי הוא לא הצליח להתמודד עם האהבה. ועכשיו הלילה סיריוס השאיר את רמוס בודד. לנצח. מצולק.
לא בודד לגמרי. עלה קול מציק בתוך ראשו, מנסה להתעלם.
הוא עמד שם, פורק את יגונו. לא רק על סיריוס. אלא על מה שסיריוס היה יכול להיות. כי סיריוס יכל להיות כל מה שרמוס חלם עליו ויותר. הוא אחד הקוסמים הגדולים ביותר שהכיר, החזקים, הנכונים. ובעיקר הטובים.
הוא נשען עם שתי ידיו על הקיר, שוכח מכל העולם שסביבו.
הוא דמיין במעלה מוחו כל בוקר שקם בשבע שנותיהם כתלמידים מבחין בסיריוס גדל ונהיה נער שנהיה גבר, לגבר שהיה.
הוא ראה את סיריוס, מנגב לו דמעה אחרי שינוי כואב במיוחד בצריף המצווח.
הוא ראה אפילו את האגרוף שנתן לו, בריב הראשון והיחיד של השניים, כששמע מג'יימס שסיריוס התכוון לתת סנייפ להתקרב לצריף, לחשוף את מי שהוא באמת. להפוך אותו למפלצת שממנה חשש כל חייו. הוא נזכר בריב שנגמר בחיבוק חברי.
בכל תעלול שניסה רמוס לעצור בעדו לעשות. בכל תעלול שיזם רמוס בעצמו.
הוא נזכר בכל מלחמה ודו קרב שביצעו ביחד. הוא נזכר אפילו איך התמודדו מול וולדמורט בעצמם, מניסים אותו על נפשו.
מי ידע שוולדמורט, שלהם כבר נראה כה זקן וחלש, יכול לרצוח ככה את האנשים הכי מבריקים שהכיר?
הוא אמר לעצמו שיפסיק לבכות, שלוש פעמים, ניסה להתמודד. עוצם את נשימתו, מרים את ראשו אל על, מביט בתקרה, מנגב דמעות אחרונות, "איך היא?" שואל בקול חנוק.
הוא לא ידע אף כמה זמן הוא עומד, הוא הרגיש כי לזמן אין משמעות עוד.
"היא חטפה מכה קשה, אבל היא צעירה וחזקה מאוד. עם טיפול והרבה מנוחה היא תהיה בסדר. הנה, אני מסיימת." אמרה מדאם פומפרי.
הסדקים בליבו התחילו להיסתם מעט והוא הסתובב לגשת אל השתיים. תחבושת גזה מרובעת וקטנה הודבקה לראשה היכן שהיה המקור ממנה זלג הדם. לבן וצחור.
רמוס ראה את מדאם פומפרי מורחת על ביטנה משחה ירוקה וזרחנית ומכסה אותן עם אגד מדבק בצבע גוף רחב וגדול.
"תודה, פופי." אמר בקולו הרגוע.
מדאם פומפרי הסמיקה ואמרה כי אלו שטויות וזוהי העבודה שלה, אך דבר מכל זה הוא לא שמע משום שבהה על טונקס הישנה שנת ישרים.
היא החליפה בהנפת שרביט מהיר את בגדיה של טונקס בכותונת מתאימה של המרפאה, רמוס הספיק לראות בחטף את זוג חמוקיה. מחייך וחושב על הרגע שבו תתעורר ויראה את המבט על הפרצופה כשתווכח לדעת מה היא לובשת.
"רמוס, אם תעדיף להישאר יש שיקוי שהיא תצטרך לשתות כשתתעורר. כמובן, אבין אם לא..."
"לא. אני נשאר." אמר בטון חד משמעי.
היא הציעה לו חולצה חדשה להחליף מזו המוכתמת בדמה של טונקס שכבר נדבקה לעורו. הוא הודה לה והניח אותם על הארונית הלבנה, זונח אותה.
היא זימנה לו כיסא מרופד ופרחוני שנראה כמעט ככורסא קטנה ויצאה מאחורי הפרגוד.
הוא התיישב על מיטתה, מביט בה.
נראה כי בין רגע צרותיו נשכחו ממנו. הוא חייך, מלטף את פניה.
היא בסדר. היא בסדר!!!
הוא הכניס את ידו בתוך ידה, נותן לאגודלו לטייל מצד לצד ונשק לראשה.
לבסוף התיישב בכיסא-כורסה אותה זימנה עבורו מדאם פומפארי והביט על טונקס. לופין לא שם לב לזמן שעובר. הוא שאל את עצמו מה עם הארי. אולי רמוס איבד חבר, אבל הארי איבד סנדק.
הזמן הלך ועבר, חסר משמעות.
הוא מצא את עצמו פעם נוספת בוכה מעל טונקס, על בטנה.
מתחנן שתשוב אליו במהרה, שיראה את האישה היחידה בחייו, שאי פעם הצליחה לגרום לו להתאהב. הוא מעולם לא אהב אף אדם בצורה שבה אהב אותה. מעולם לא בכזו עוצמה שהכתה אותו, בכל פעם שהביט בה.
הוא הביט בשעון, השעה הראתה 01:00, וניחש שנמצא במרפאה לפחות כשלוש שעות.
הוא בהה בפרצופה, פתאום מרומם שם לב שפתאום התעורר. או כך לפחות הרגיש, אם כי אם חלם משהו הוא אינו יודע.
הוא חשב על זוג החמוקים שהציצו להם כשהולבשה, רצה לנשק אותה.... אני דוחה. על מה אני חושב כשהיא על סף מוות! אמר קול בראשו. נלחם בעצמו. הוא נתן מכה לראשו ואחת נוספת לפרצופו על מנת להתשת. להחזיר את ראשו למסלול.
שם לב פתאום לריח הברזלי שנודף מהדם שעל חולצתו. מרגיש אותם כמו הדים שנכנסים לנחיריו. הוא רצה להריח אותם עוד. נושם ונושף שאיפות גדולות יותר ויותר מנסה להכניס ולדחוס עוד מהריח המשכר שעולה מהם. אבל למה? אני סולד מדם. אני לא נמשך אליו כלל בצורה הזו.
הוא הרגיש את זה. כאילו הוא עומד לעבור שינוי כבר עכשיו. אבל השינוי האחרון שלו היה ממש לפני תשעה ימים. לא ייתכן כי הוא אומר לעבור אחד נוסף עכשיו!
הוא תפס בידיות המרופדות של הכיסא עליו ישב, מתאמץ לקרוע את הריפודים ולא אותה. היה לו דחף פתאומי ולא ברור, לנשוך!
הוא קם מיד. הסתובב בריצה לעבר קיר הלבנים, מזיע מאוד, סטר פעמיים בחוזקה על פרצופו תוך כדי שמצמיד את מצחו לעבר הקיר, מנסה לקרר את גופו ולהסדיר את נשימותו, מסרב לפקוח את עיניו כשגבו מופנה אל טונקס.
הוא רצה לעזוב מיד. אבל רגליו בגדו בו וסירבו לציית לפקודה בראשו. דמעות אחדות זלגו מעיניו והוא מעולם לא הרגיש כאילו נגעל מעצמו יותר מבאותו הרגע.
הוא חייב למען ביטחונה לעזוב, אבל הוא לא היה מסוגל. רמוס הרגיש כל כך אנוכי. הוא רצה לדעת שהיא בסדר. אבל הוא גם לא רצה להיות לבד הלילה. במיוחד הלילה.
הוא ניסה להרגיע את נשימתו.
כשהשתלט על עצמו מחדש, הוא חזר למושבו לא לפני שמסדר את השמיכה על טונקס מוודא שלא קר לה מדי. הוא נשק את ידה. מקווה שתסלח לו על משהו שכל גופו התחנן שלא תדע לעולם.
אילו הייתם נראים ע"י זר הייתם נראים מאוהבים. 'איזה רומנטי' היו אומרים. הקול הזר הזה שבראשו של רמוס חזר.
"די כבר!" צעק לעצמו.
הוא נשם עמוק וקיווה שצעקתו לא נשמעה, בודק אם העיר את טונקס.
הוא ידע שהוא צריך לעזוב. לעזוב ולא לחזור. לא אליה, וגם לא למסדר?
אבל הוא חייב לדעת שהיא בסדר. הוא חייב לראות אותה. הזמן עבר, מנסה להילחם במחשבות נוספות שיעלו במוחו מנסה לרוקן אותם. מנסה להימנע מלחשוב על מה יביא איתו המחר.
הוא החל להרגיש את הכאב שהכיסא גורם לגבו, מיואש מישיבה, התרומם ונשען על עדן החלון. כבר זריחה שובבה מנסה להתרומם אל על. 'אומרים שהזריחות הכי יפות בסוף העולם...'
הוא הביט בטונקס כשנשען על החלון.
זמזם לעצמו בראשו...

Something in the way she moves…
Attracts me like no other… lover
Something in the way she woos me
I don't want to leave her now...

עוד כמה דקות תאיר השמש מעל למדשאות הרחבות והאגם השליו... תכנס השמש המדגדגת אל החלון.
הוא שמע רחשי מיטה והתרכז מיד.
טונקס פקחה עיניים מבולבלות ומבחינות ברמוס פקוחות לרווחה, מנסה להתרומם ופונה אליו.
"נימפדורה, לא, לא אל תקומי." הרגיע אותה. דוחף את כתפייה בעדינות אל המיטה בחזרה ומתיישב על צד מיטתה.
"נפצעת. די קשה. אבל את בסדר. קצת מנוחה והחלמה ואת תהיי כמו חדשה. חטפת כהוגן." לא בטוח את מי מהם מנסה להרגיע.
"מה קרה?"
"בלטריקס." סיכם עבורה
"דודה בלה. נשמע מעט נוסטלגי..." אמרה בציניות מרירה.
"רמוס! אתה מדמם!" קראה בפליאה.
"לא, זה בסדר. נפצעת קשה. סחבתי אותך הנה".
"כולם בסדר?" שאלה.
הוא לא רצה לשקר לה. הוא לא היה מסוגל. "הכי חשוב שתנוחי." אמר מתעלם מהשאלה, ומלטף את מצחה, מסיט שיערות לאחור.
"רמוס, מה קרה?" אמרה בשמץ פאניקה.
"אמרתי לך..."
"לא! מה קרה באמת?"
הוא לא היה יכול לשאת בזאת יותר. הוא התרומם, משפיל את ראשו. מסיט את הוילונות מעל החלון.
הדמעות זלגו לו מבלי רצון.
"נלחמת מול בלטריקס," אמר בעודו מנגב את הדמעות. "נלחמת בכל הכח, אבל היא ואייבורי טמנו לך פח, הם הצליחו לתקוף אותך ביחד, קרב לא הוגן. הוטחת לאחורה בחבטה שעדיין מהדהדת באוזניי. זה לא רק שהפסדת בקרב, את ממש הובסת. כמעט מתת."
זרם חדש של דמעות הגיע לעיניו, מנסה לארגן מחדש את מוחו לא בטוח היכן נקטע.
"אני כל כך דאגתי לך, התמודדתי מול אחד מהאחים לסטריינג'. ראיתי את בלטריקס משיגה אותך... הצטערתי שלא פצעתי אותו יותר. הוא שכב כבר מחוסר הכרה. רצתי אלייך... ראיתי אותך נפצעת..."
הוא התיישב על מיטה של טונקס, רוכן מעליה ותופס את ידיה.
"היא עברה לידי בריצה. יכולתי לעצור אותה! לא עניינתי אותה, היא רצתה כנראה לסגור חשבון עם סיריוס. הנחתי שהוא יכול להתמודד מולה! חשבתי שהוא יצליח. חשבתי שיהיה בסדר. פחדתי שאיבדנו אותך, פחדתי לחשוב... אבל אז... היא דחקה אותו לאחור והוא נפל אל תוך הקשת שעמדה שם."
רמוס כבר לא ניסה להסתיר את דמעותיו, הוא הבין שאין טעם להסתיר את רגשותיו, לפחות מפניה.
היא התרוממה לישיבה שהכאיבה לה.
"הקשת שבמשרד יום הדין?"
"כן." ענה מבלי להסתכל לעיניה.
"אני מצט-"
טונקס תפסה את צווארו בלפיתה צמודה, מצמידה את פנייה לתוך כתפו פורקת את מכאוביה.
הוא חיבק את גבה, חיבוק אוהב עד כואב, מרטיב את שיערותיה.
הוא סירב להביט אליה. "הוא... – את יודעת מה זה אומר..."
בוכה על רך כף רק עוד פעם אחרונה.

"חזרת!"
"הבטחתי."
הוא נכנס מאחורי הפרגוד. רמוס הושיט לטונקס צרור בגדים מקופלים למשעי.
"הבאתי לך בגדים נקיים. הם שלי אז הם טיפה היו גדולים." הסמיק.
"אני גם רוצה שכל הבגדים שלי יריחו כמו שוקולד!" אמרה מסניפה את הבגדים ומחייכת בעיניים עצומות. שמח על כך שעוצמת את עיניה ולא תבחין בפרצופו האדום.
ביומיים האחרונים, רמוס לא עזב את מיטתה. כמו חיה ששומרת על בעליה. לילה אחד הוא ישן לצידה באותה המיטה מצטופפים שניהם.
רמוס מעולם לא הרגיש חזק כל כך בכל הפעמים שהצליח למנוע מעצמו לנשק אותה. והפיתוי היה כל כך קשה, בכל פעם שהריח או ליטף אותה. הוא חשב שאולי מחשבות כאלו נודדות בראשה של טונקס עצמה. אם כי יותר קיווה...
אבל הם לא התכחשו לעובדה שמשיחות אל תוך הלילה, שיחות שהם היא מצליחה להוציא ממנו פרט מביך על חייו, והיא משתפת על תעלול נוסף שעשתה לסוורוס בשנותיה בהוגוורטס, שניהם היו מאוד שקטים. כאילו לא היו צריכים מילים כדי לתקשר. המתח האינטימי ביניהם היה עז ביותר.
הוא לא עצר את הקרבה הזו. הוא היה צריך אותה. וגם היא. לא רק הוא איבד חבר. גם היא.
לילה אחד כששכבו שניהם לישון ביקשה ממנו לשיר לה שיר. מתקשה למצוא את המנגינה, התחיל: "אני אשיר לך שיר... על דברים שלא אמרתי לך. על מה שלא העזתי להוציא מפי.
אני אשיר לך שיר על מה שלא סיפרתי לך, מן מנגינה פרטית... שיר רק לך ולי."
טונקס חיבקה אותו חזק חזק ושניהם נפלו לשינה נטולת חלומות.
היא לקחה את הבגדים הנקיים ונכנסה להתקלח בזמן שרמוס ממתין לה. הוא ליווה אותה למשרדו של דמבלדור אך חשש בעצמו להיכנס.
ומשם הלך.

הפרק הקודם		הפרק הבא