למטרות שעשוע בלבד

קודם כל, אני רוצה להגיד תודה תודה תודה למי שעדיין לא הספקתי להודות; באמת, בשביל תגובות כאלו אני כותבת.

אז כפי שאתם בוודאי מבינים (אחרת, למה לי להגיב כאן? XD) החלטתי לחזור לפיק הזה לאחר הרבה הרבה [B]הרבה[/B] מאוד זמן שלא כתבתי. אני מאוד אוהבת את התוצאה, כך שלנטוש אותו ממש לא בא בחשבון.

אני מתנצלת בפני כל מי שציפה לפרק לפני חודשים רבים. הייתה לי חתיכת שנה עמוסה וכל פעם שאני רק מצליחה להשחיל שורה לסיפור זה פלא.

בכל מקרה, בלי הקדמות יותר מדי, אני גאה להציג את הפרק השלישי, בתקווה שהוא לא יהיה האחרון (;

תודה רבה רבה למאיו, שביטאה ממש ממש מהר כי הייתי לחוצה. D:

~*~

נערה צעירה בעלת שיער אדמוני ועור חיוור התיישבה לצד אחד העצים שעל גבעה, ממנה יכלה להשקיף על האגם השחור.

היה זה יום אביבי למדי. השמיים היו תכולים והשמש קרנה בבהירות שהיתה כאילו מעבר למותר, וכבר באותו הרגע היה ברור ללילי שהיא עומדת לבלות לפחות ממחצית השבוע שלה במקום היפהפה הזה. המקום היה כל כך רגוע ושקט עד שהיא יכלה להירדם לקול שירת הציפורים. היא נשענה על העץ, נאנחה והניחה את תיק הג'ינס שלה על רגליה. היא שלפה מתוכו יומן ורוד בוהק, הורידה ממנו את הכיסוי ופתחה אותו, שואפת את ריחו לקרבה. ריח של משהו חדש.

היא אפילו הוציאה את אחד מעטי הנוצה ששמרה למקרים הנדירים האלה שבהם רצתה לתעד משהו מיוחד. עט הנוצה הזה היה מיוחד במינו – הדיו שבו לעולם לא נגמר, ולכן לילי לא חששה לכך שתצטרך לשכתב כל שורה שנייה.

'היום הראשון בהוגוורטס הלך יחסית טוב,' היא החלה לכתוב. בעודה כותבת היא נזכרה במאורעות האתמול. ברכבת, בהקראת שמה, בהחלטה של המצנפת לשלוח אותה לגריפינדור...

'אני לא יכולה להגיד שאני לא שמחה. אני מאושרת. למרות שציפיתי ללמוד יחד עם סוורוס באותו הבית, הסיפורים של שני הנערים מהרכבת גרמו לי לרצות להתמיין לגריפינדור. אני די בטוחה שסוורוס כועס עלי עכשיו. הוא שלח לי מבט קר כשהתיישב על השרפרף. הוא לא היה מופתע או משהו מהבחירה של המצנפת. הוא מוין לסלית'רין, כפי שרצה. אני מקווה שהוא מרוצה שם כמו שאני מרוצה בגריפינדור.'

לילי הפסיקה את שטף הכתיבה לרגע. היא הרגישה שהיא לא לבד יותר. באיטיות, היא הרימה את מבטה מהיומן והופתעה לראות זוג עיניים חומות בוהות בה.

"לילי, נכון?" הנער שאל. לילי זיהתה את קולו היטב. הנער מהרכבת. זה שחלקה איתו תא למשך מספר דקות. זה שהקניט את סוורוס.

לילי עיקמה את אפה. "כן." ענתה, סוגרת את היומן ומניחה אותו לצידה.

"יום יפה היום, לא?" ג'יימס שאל, מתיישב על הדשא הסמיך מול לילי. לילי הנהנה.

הם ישבו ככה, בשקט, הרבה זמן. אף אחד מהם לא הרגיש שיש מילה נוספת שצריכה להיאמר. היום דיבר מעצמו. לרוב לילי לא הרגישה בנוח כששתיקה משתררת, אבל איתו זה היה שונה. כאילו... לא צריך יותר.

"התאכזבת?" הוא שבר לבסוף את הדממה. לילי הרימה את מבטה כדי לפגוש במבטו פעם נוספת. "התאכזבתי...? ממה?" שאלה, מכווצת את גבותיה. חיוך דק עלה על שפתיו של ג'יימס פוטר. "התאכזבת כשנשלחת לגריפינדור?" תיקן את עצמו. לילי הטתה את ראשה הצידה. רק נדמה לה, חשבה, או שהוא ידע בדיוק מה כתבה ביומנה?

"לא." ענתה, וקיוותה שהוא ישמע את הכנות בקולה. "בכלל לא. למען האמת אני די שמחה." היא משכה בכתפיה. חיוכו של הנער גדל, והוא מתח את ידיו, רגליו מתכוננות לעזור לו לקום.

"אתה הולך?" לילי שאלה, מנסה להסתיר את האכזבה בקולה. ג'יימס הביט בה, ולרגע אחד מבטיהם באמת הצטלבו. החום מתערבב בירוק זוהר.

"אני לא רוצה לאחר ליום הראשון שלי בהוגוורטס." הוא צחק ושלח את ידו אל לילי בכוונה לעזור לה לקום.

היא השיבה לו חיוך רגוע. "אני חושבת שאשאר פה עוד קצת," היא מלמלה. ג'יימס משך בכתפיו והסתובב בכוונה ללכת, וכמעט באותה השנייה הסתובב בחזרה.

"כמעט שכחתי." ג'יימס אמר ושלף מתוך כיס מכנסיו קופסה ירוקה קטנה, מעוטרת בציורים קטנים וזהובים. הוא הושיט את ידו אל לילי וידו אט אט נפתחה, חושפת את -

"אני עדיין לא מאמינה עלייך, ליל," מריאן לחשה לתוך אוזנה של לילי – מה שהיווה מין השכמה ללילי, כי מיד קפצה ממיטתה.

"על מה את מדברת?" שאלה לילי תוך כדי ששיפשפה את עיניה בעייפות. מריאן גלגלה את עיניה.

"אני לא מאמינה שאת הזמנת את אני-כל-כך-שוויצר-נילסון לחתונה של דרו!" מריאן חיקתה – או לפחות ניסתה לחקות – את קולו של גייל נילסון.

"דבר ראשון, קוראים לו גייל, מרי, לא אני-כל-כך-שוויצר." תיקנה לילי בטון מטיף ומוסרי. "ודבר שני, בהזמנה רשום שאני יכולה להביא איתי בן זוג." לילי משכה בכתפיה, מבט תמים עולה על פניה.

"כן, אבל הכוונה הייתה ש – אוף, לא משנה. רק תדעי לך – זה הולך לעצבן את ג'יימס," מריאן חרקה שיניים באי רצון בולט. בתור החברה הכי טובה ממין נקבה של ג'יימס, היא נהגה לצדד בו כשלילי התלוננה והרבתה להחמיא לו סביבה.

"מריאן, גייל בא איתי לחתונה, ופה נגמר הדיון." לילי פסקה וסימנה לה כי הוויכוח הסתיים.

אבל מבחינתה של מריאן – הוא אפילו לא התחיל.

"שטויות במיץ דלעת. מילא, היית מביאה מישהו שאת יוצאת איתו כבר כמה זמן, חבר וותיק או סתם ידיד קרוב. אבל נילסון? החלפת איתו מילה-שתיים במסדרונות לפני שיעורי לחשים?" שאלה מריאן והתיישבה על מיטתה של לילי ונעצה בלילי מבט חודר וישיר.

"זה לא נכון." מחתה. "אני ונילסון מדברים כמעט בכל ארוחת בוקר, והוא מאוד שנון ונחמד ו – "

" – זה באמת מה שאת מחפשת בבחור?" מריאן קטעה אותה. "את יודעת שג'יימס כל-כך הרבה יותר מזה, ואיתו את מדברת כל הזמן!"

"כן, וזה לרוב כולל צעקות וריבים, לא שיחת חולין שקטה ונעימה." השיבה לילי בנחת.

"את יודעת מה? בסדר, איך שאת רוצה. אבל הנה לך נקודה למחשבה – כמה נילסון באמת מכיר אותך? כאילו, סביר להניח שהוא יודע את הדברים הקטנים," מריאן הביטה בלילי במבט מזמין, ולילי הבינה בדיוק מה היא מנסה לעשות. "אבל האם זה באותה רמה בה ג'יימס מכיר אותך?"

"מה שתגידי, מרי," לילי פיזרה את שיערה כך שהוא גלש קצת מתחת לכתפיה. היא העבירה יד בשיערה ונאנחה.

'האם יש אמת בדבריה של מריאן?' שאלה את עצמה. 'לא, כמובן שלא.' – והיא תוכיח זאת ברגע שההזדמנות תגיע.

"חכי חמש דקות. אני אתארגן ונרד לארוחה." לילי מלמלה במהירות ונכנסה לחדר המקלחת כדי להחליף לתלבושת הוגוורטס ולצחצח שיניים.

היא שמעה את מריאן מצחקקת מעבר לדלת. "איך שאת רוצה; אבל הבטחתי לג'יימס שאני אוכל איתו הבוקר. אני בטוחה שהוא יהיה שמח מאוד לגלות שאת מצטרפת."

דלת השירותים נפתחה בבת אחת, ולילי בחנה את מריאן בזהירות. "את עושה את זה בכוונה," קבעה.

מריאן משכה בכתפיה וחייכה חיוך מיתמם. לילי גלגלה את עיניה וירדה יחד איתה במורד המדרגות לחדר המועדון – שם חיכו להן רמוס, פיטר וג'יימס.

לילי נאנחה בהקלה; רמוס בהחלט יצנן לה. "בוקר טוב," היא חייכה וניגשה אליו, אך נעצרה בדרך כי מישהו נקרה בדרכה.

"בוקר טוב גם לך, ליל." ג'יימס צחק, מסיט תלתל תועה אל מאחורי אוזנה. לילי האדימה בבת אחת.

"לא עכשיו, בבקשה." פיטר נאנח וטמן את פניו בכפות ידיו. "באמת שאין לי כוח למריבות היום." הוא אמר ורמוס הנהן גם הוא ונראה מעט מותש. לילי שמה לב שהעייפות הזאת חזרה על עצמה בכל סוף חודש. פיטר ורמוס תמיד נראו עייפים, כאילו לא ישנו כל הלילה; סיריוס אף פעם לא נראה ביום שלמחרת עד לפחות שתיים עשרה בצהריים, וג'יימס... ג'יימס נשאר ג'יימס; עיניו אמנם נראו פחות שובביות מהימים האחרים, אבל הוא נראה ערני למדי לעומת שני חבריו שנראו כאילו הם עומדים להתעלף, וחבר אחד שכלל לא נראה. וזה לא יכול היה להיות מה שהבנות קראו לו "הבעיה הנשית", כי, טוב, הם היו בנים.

"לא אמרתי כלום." לילי כיווצה את גבותיה ונעצה בפיטר מבט נעלב.

רמוס חייך חיוך רופף וקם על רגליו. "קדימה. אני חושב שקפה יעזור לנו בהרבה." אמר בעייפות.

למרות מחאותיה ג'יימס התיישב ליד לילי, מתעלם מהן באלגנטיות. כמו בכל בוקר בו לילי מרגישה שפויה, אין לה מצב רוח לכעוס או לגדף אותו. את המרץ עליה לשמור לאחר כך, כי היא בטוחה שמשהו שפשוט ירגיז אותה עד אין קץ ייקרה.

"עוקב אחריי, פוטר?" לילי אמרה בספק-שעשוע-ספק-כעס, עיניה מחפשות אחר העיניים החומות שהכירה היטב.

"את רוצה שאעקוב אחרייך?" הוא שאל בהרמת גבה, שפתיו קמוצות בדרך שרק לילי הייתה נוהגת לעשות, עדיין עושה.

לילי הרימה גבה וסגרה את ספר השיקויים שלה, מניחה אותו לרגליה. "אתה רוצה שארצה שתעקוב אחריי?"

ג'יימס צחק - והצחוק שלו היה נעים לאוזניה של לילי. היא שחררה אנחה כאשר הוא התיישב לצידה, אבל לא היה לה הכוח לסלק אותו. מלבד זאת, הוא עדיין לא ניסה לעצבן אותה או להתחיל איתה - שהיה סימן טוב לכשעצמו.

שניהם ישבו שם, דוממים. לילי שיחקה בעשבים וג'יימס פשוט בהה בה ובחן אותה מכל הכיוונים במבטו. משהו בסיטואציה הזאת הזכיר ללילי את החלום של הבוקר – זה שמריאן קטעה בגסות.

– התוכן של הקופסה. לילי בחנה אותו ואז את הפרח, והסומק צף על לחייה כנגד רצונה.

"לילי," הוא אמר ושפתיו שיחקו בקו דק של חיוך שובב. לילי הנהנה ולקחה ממנו את הקופסה.

"נראה אותך," ג'יימס קרץ. היא השפילה מבט לעבר הפרח הלבן ואז הרימה אותו כשנזכרה שלא הודתה לו, אבל הוא כבר לא היה שם.

"אז מה עם אחותך?" ג'יימס קטע אותה ממחשבותיה. לילי המהמה לעברו ונדה בראשה על מנת לצלל אותו.

"שום דבר מיוחד." היא השיבה לאחר זמן מה והסיטה את מבטה.

גם מבלי להסתכל היא ידעה שג'יימס בחן אותה במבט מרחם. בשם מרלין, היא לא היתה צריכה שהוא יירחם עליה. לא היה אכפת לה בכלל – למה לו היה צריך להיות אכפת?

"את מתכוונת לדבר איתה?" הוא שאל בקול הרך הזה שהוא שמר רק לפניות אליה.

"א – אני לא יודעת..." לילי מלמלה, עיניה עדיין לא הסכימו להביט בו. אחרי הכל, למה זאת היא שאמורה לפנות אליה? זה לא שהיא לא הזמינה את אחותה לחתונה שלה. פטוניה היתה צריכה להתנצל. לא, פטוניה הייתה יכולה להתחיל בכך שתתנצל.

"את תמיד נוהגת להרצות על כמה שחשוב שאני אהיה הבוגר. תתבגרי גם את. את לא חושבת שהגיע הזמן?" ג'יימס המשיך בקול רך כדי שלא תחשוב שניסה לעקוץ אותה, אבל איך היא לא תוכל לחשוב כך?

"במשך כל החיים שלי אני הייתי הבוגרת. איתה, בבית הספר, בשיעורים, בעזרה, בוויתור, ואיתך במיוחד, וזה כבר שאב ממני את הכוח. היא לא רוצה אותי שם – אז בסדר. לא אהיה." השיבה בכעס.

"בסדר," הוא נאנח בייאוש. "רק ניסיתי לעזור."

לילי הסמיקה בזעם ובמבוכה כשהיא סובבה את מבטה כדי לפגוש בשלו. "אני יודעת, אני מצטערת... אני פשוט לא רוצה לדבר על זה, זה הכל."

'... ובמיוחד לא איתך,' המשיכה במחשבותיה.

ההבעה הרצינית על פניו מתחלפת בשעשוע, "הרגע התנצלת... בפניי?" הוא חייך, עיניו תרות אחר אלו שלה. לילי הזעיפה את פניה בתגובה.

"אל תשבור את גב הגמל." היא הזהירה אותו.

ג'יימס הרים את ידיו בכניעה וגיחך. "רק חשבתי שזה ראוי לציון." הוא צחק. לילי נאנחה בתגובה. הילד הזה פשוט לא הולך להשתנות.

לפתע, כאילו מניסיון להוכיח שהיא אכן צודקת – ג'יימס היה ממש מולה. היא נאנקה כאשר הרגישה את משקלו על ידה. העיניים שלו נצצו. "את תבואי למשחק הקרוב?" הוא שאל, והיה לה קשה להגיד לו לא. כמעט ונעתרה לו.

אבל בכל זאת, הוא היה נחמד היום ולא עקץ אותה ולכן היא לא הרגישה צורך בלהיות הראשונה. ברכות לא מורגשת, היא ענתה. "יש לי הרבה שיעורי בית ג'יימס, אני לא חושבת שאני אוכל," והחיוך שלו התחיל להתפוגג.

"אני חושב שאת יכולה לוותר על כמה שעות לימודים בשביל לעודד את הבית שלך..." הקול שלו התחיל להישמע מרוגז, ולילי ידעה כבר מיד שהוא מאוכזב וכועס.

"אתה מתכוון – לעודד אותך," לילי חרקה שיניים לפני שהספיקה לעצור את המילים. ג'יימס נהם בשקט, והיא לא הצליחה לקרוא את הבעת פניו, או את עיניו, לחלופין.

"ומה רע בזה?" הוא שאל וגבותיו יצרו קמט עמוק במצחו. לילי נשפה ברוגז ועצמה את עיניה, ואז פתחה אותן בחדות כזו שכמעט גרמה לג'יימס לאבד את שיווי המשקל.

"תפסיק," היא ביקשה בקול שרוצה להיות כועס. הוא נד בראשו, ואז התנתק ממנה וקם על רגליו.

"לפעמים אני פשוט –" ג'יימס חשק את שפתיו בחיפוש אחר המילים הנכונות, ואז נד בראשו פעם נוספת. "יש לך כל כך הרבה תכונות טובות, אוואנס. עקשנות היא לא אחת מהם." הוא קבע ומבטו נדד הרחק.

לילי לא הסתכלה עליו. "אני לא יכולה לבוא למשחק וזהו." אמרה ובלי משים מחצה את ליבו של ג'יימס פעם נוספת.

"איך שאת רוצה," ג'יימס השיב והתפתל במקומו באי נוחות. הוא פצה את פיו בכוונה לומר משהו, אבל אז הוא סגר אותו עוד פעם. ושוב. "את תהיי חייבת לוותר מתישהו אוואנס," ואז הוא נעלם.

לילי שואפת עמוקות לפני שגם היא קמה על רגליה. רק כאשר עשתה זאת היא הרגישה את האוויר הקר שהתנגש בה – ונרעדה. השמש הייתה בדרכה מערבה, ולילי תהתה כיצד היום חלף כל-כך מהר. ביד אחת אספה את ספרה מהדשא ובשנייה תחבה את השרביט בכיס גלימתה. היה זה זמן ארוחת הערב, ומכיוון שלילי לא הייתה רעבה במיוחד, היא החליטה שמקלחת ארוכה במקלחות המדריכים תוכל להיות סיום מספק ליום ארוך שכזה. במהרה היא מצאה את עצמה כבר בחדר עם מגבת ובגדים חדשים, ולפני שיצאה לדרכה הספיקה להציץ ביומנה. בנשיכת שפתיים היא משחה את הדיו על גבי הדפים הלבנים.

לחפש את הקופסא הירוקה

הפרק הקודם