סיפורו של ערפד אחד

פרק 3: וולטורי

קארלייל המשיך לגור ביער במשך שנה. הוא ניזון מבעלי חיים מזדמנים ורחץ את בגדיו וגופו בנחל. עיניו כבר לא היו אדומות יותר, הן נהיו זהובות והתכהו בהתאם לצמא שחש. הוא ניסה לאכול פירות שמצא ביער, אך טעמם היה רע בשבילו, כמו חול, והוא וויתר לבסוף.

אחרי שחלפה לה שנה מאז אותו לילה גורלי קארלייל החליט לצאת מהיער. הוא רץ בלילות ובימים הגשומים, כשהוא ניזון מבעלי חיים שפגש ביערות שחלף על פניהם. הוא רצה להגיע לרומא שבאיטליה. רומא תמיד ריתקה אותו בספריו.

הוא אכן הגיע לאיטליה. קארלייל בלע בעיניו את מראות הערים העתיקות. החורבות, הבתים, הכנסיות כל התמונות מספריו התעוררו לחיים. לא היה מאושר ממנו. הוא המשיך לטייל והנה הגיע למגדל שעון ישן. מולו היה המון רב לבוש אדום והוא הלך עם הזרם בעקבותיהם.

דלת נפתחה במגדל השעון וקול נעים הגיע לאוזניו "אחרי בבקשה". הוא התקדם מהר יותר סקרן ונחוש לראות הכל ראשון. הוא בחן את רצפת האבן ואת הקירות שהיו גם הן מאבן. לפתע האישה הצעירה נעצרה ונגשה היישר אליו. "שלום, למה שלא תמתין פה? יש לי סיור מותאם בשבילך" היא אמרה באיטלקית. הוא הבין את דבריה בזכות אביו, שהקפיד ללמדו שפות שונות.

קארלייל נעמד בצד וצפה בה ממשיכה להוביל את הקהל. משהו היה מוכר לו, אך הוא לא הצליח לחשוב מה זה. כעבור רגע ניגש אליו בחור כלשהו. שיערו לבן כשלג. "שלום לך" אמר האיש. "שלום" ענה קארלייל. "מדוע לא תתלווה אליי? אשמח לשוחח איתך" הציע האיש. קארלייל הנהן בחשש. "אין צורך לחשוש, אתה לא בסכנה" אמר האיש. קארלייל הנהן שוב.

"אני מרקוס, מי אתה?" שאל מרקוס. "קארלייל קאלן" השיב קארלייל בשקט. "בן כמה אתה קארלייל?" שאל מרקוס. "עשרים וארבע" ענה קארלייל. "לא, כמה זמן אתה ערפד?" שאל מרקוס. "אה, שנה" אמר קארלייל. "מעניין, אינך ניזון מדם אנושי אני צודק?" שאל מרקוס. הוא הנהן. "מדם של חיות?" שאל מרקוס. קארלייל הנהן שוב. הוא הבין מה היה מוכר לו באישה הצעירה, כפי שמוכר לו עתה בפניו של מרקוס, העיניים האדומות שהיו לו בימיו הראשונים בחייו החדשים.

"זה מסביר את העיניים הזהובות שלך, כמובן" אמר מרקוס. "חשבתי שזה קשור לזה, בספרים יש לערפדים עיניים אדומות והם ניזונים מדם אנושי" אמר קארלייל. "ידעת עלינו לפני שננשכת, מרשים" אמר מרקוס. "האמת ניסיתי להרוג אתכם, הרגתם הרבה מהאנשים בלונדון, היכן שגדלתי" אמר קארלייל. הוא מעולם לא היה טוב בשקרים, לכן תמיד העדיף את האמת.

"אלו שהרגו באנשים בלונדון בלי הבחנה כבר אינם, זה התפקיד שלנו, הוולטורי. לדאוג שהסוד, יישאר בגדר סוד" אמר מרקוס. "הסוד?" שאל קארלייל. "קיומנו כמובן, מי שחושף אותנו נענש. אנחנו הערפדים העתיקים ביותר, הוולטורי, אנו דואגים שהחוק ייאכף" הסביר מרקוס. "אבל אתם ניזונים, בשביל זה כל האנשים המסכנים האלה, המקום הזה מלא בערפדים, אני כבר מתחיל לשמוע את הצרחות" אמר קארלייל. "איך זה לא חושף אתכם?" הוא הוסיף. "אותנו בחורי, אתה כבר אחד מאיתנו. אתה חד וכן, אני אוהב את התכונה הזאת בך. אנחנו לא נחשפים כי האנשים מכירים אותנו וסומכים עלינו, הם באים לפה מרצונם, ראית בעצמך. מעולם לא שתית דם אנושי?" שאל מרקוס. קארלייל הניד ראשו בשלילה. "מרשים בהחלט, למה שלא תישאר איתנו קצת? יש לנו המון ספרים כאן, ותוכל לשאול אותנו כל שתרצה" הציע מרקוס. "אני אוכל לצוד ביער?" הוא שאל. הגישה לספרים חדשים ומידע נוסף גירו אותו מאוד. "כמובן, אך לבש את זה במקום, עדיף שלא תחשוף את עורך לאור השמש" אמר מרקוס וזרק גלימה כהה לכיוונו. "למה?" שאל קארלייל בזמן שלבש את הגלימה. "הוא מנצנץ" אמר מרקוס בפשטות והוביל אותו אל הספרייה. "אני מקווה ששהותך איתנו תנעם לך" איחל מרקוס. "תודה" אמר קארלייל ושקע באחד הספרים שמצא בקרבתו.

*תודה ל- bob ogden על תיקון הטעות בקשר לשם ולשיער...

מקווה שתהנו...

הפרק הקודם		הפרק הבא