לחזור

יומנה של בלטריקס נח על השידה, דפיו צהובים ועתיקים. שורות נבחרות הודגשו בו לאחרונה.
"אדון האופל רואה בי עוזרתו הטובה והגדולה ביותר.... לעד אשרת אותו.... אגן עליו גם אם זה יעלה לי בחיי.... הוא אינו ימות לעולם.... רודולופוס לא מבין, לא יוצלח שכמותו..."
יומן זה נשאר באחוזת לסטריינג' מאז מותה של גברתו, וכאשר רד מצא אותו, בשנתו השביעית, הבין שעליו למלא את משאלת ליבה של סבתו הקדומה, ולהשיב את אדון האופל. הוא גילה מה קרה לאבן, חיפש אותה, וכעת, כשמצא, הוא יחזיר את בלטריקס.
רד נשם עמוק, הוא עמד במרתף של ביתו – דירה לא מהודרת במיוחד בבירת סקוטלנד, אדינבורו. הוא היה נרגש, לא בטוח אם יצליח, וכמובן, עמוק בלב היו לו חששות...
הוא הפך את האבן בידו שלוש פעמים, וחשב על בלטריקס.
נשמע קול שברירי אך לא זה גרם לו לפקוח את עיניו, אלא הצעקה שבאה לאחר מכן;
"מי אתה?!"
רד הרים את עיניו וראה אישה יפה וגבוהה, בעלת שיער שחור שגלש על כתפיה, היו לה עפעפיים כבדים ומבט מתנשא.
"רד מרס, צאצא שלך ושל בעלך, על שמו אני נקרא." אמר רד ונעץ מבט באישה, הוא התפעל ממנה, אולי אפילו חש יראה.
"צאצא?" שאלה בלטריקס, היא התקדמה אליו, גופה היה יותר מרוח רפאים, אבל פחות מבשר ודם.
"היה לכם בן, טום, על שם אדון האופל – "
"מישהו ידע שטום הוא בני?!" דרשה בלטריקס לדעת, רד הבין שהיא לא ניחנת בסבלנות יתרה.
"הפקדתם את טום אצל הזוג בלוּ, כידוע לך. הבעל מת בקרב על הוגוורטס, מכיוון שהאישה לא הייתה אוכלת מוות מין המניין ולא נלחמה בקרב, לא יכלו להוכיח שהיא תמכה באדון האופל והטיעונים שלה היו די חזקים. היא שיקרה שטום הוא בנה, וגידלה אותו, מפטמת אותו בסיפורים על אימו הגיבורה. כשהוא גדל הוא קנה את אחוזת לסטריינג', שממנה הוחרמו כל החפצים המרושעים שהיו שם. אבל הוא, כביכול קוסם שמעוניין בשימור ההיסטוריה, רצה רק זיכרונות מהוריו. הוא התחתן מאוחר יותר עם מריה סלווין, טהורת דם כמובן. הם הולידו את בלה (על שמך) וסם, (על שם אביה של מריה). בלה חלתה אנושות כשהייתה בת חמש-עשרה, ומתה בגיל שש-עשרה טרם הספיקה, כמובן, להתחתן. סם לעומתה התחתן עם ליליאן פאדג', טהורת דם, ולהם הייתה ילדה אחת: מָר. מר התחתנה עם יופיטר מרס, שכמו שאת מניחה, טהור דם, ואני בנם. אני בעצם הבן של הנינה שלך. החזרתי אותך על מנת להגשים את חלומך, להחזיר את אדון האופל ולעזור לו לעלות לשלטון מחדש!"
בלטריקס נראתה נפעמת, היא התהלכה הלוך ושוב בחדר וחשבה.
"איך? איך החזרת אותי?" היא שאלה וחיוך היה על פניה הנאים.
"אבן האוב."
"כמו בסיפורי הילדים?"
"כן."
בלטריקס התקשתה לעכל את הבשורה, אך כל כך הרבה מחשבות רצו בראשה.
"מולי, מולי וויזלי, היא רצחה אותי! אני אנקום בה – אענה וארצח את כל בני משפחתה – "
"לצערי, את לא יכולה." אמר רד בשלווה.
"למה לא?!" נבחה בלטריקס בכעס.
"מולי רצחה אותך באלף תשעה מאות תשעים ושבע, עברו מאז שבעים ושש שנים."
לאחר חשבון מהיר, עיניה של בלטריקס התרחבו. "השנה היום היא אלפיים שבעים ושלוש?"
רד הנהן.
הייתה שתיקה מעיקה שבה בלטריקס בהתה בחפצי המרתף במבט מזוגג, אך לבסוף היא מלמלה. "החזר אותו..."
"את מתכוונת ל..?"
"אדון האופל. בהחלט." היא אמרה והסתובבה להביט בו. "קדימה!"
ליבו של רד האיץ, הוא הפך את האבן שלוש פעמים בידו בעיניים עצומות.
נשמע קול גלימה נמשכת, ונשמעה גם שאלה בקול שקט, אך מאיים. "היכן אני?"
רד הרים את ראשו כלפי האדם-הכמעט-החי שעמד מולו. נשימתו נעתקה.
טום רידל, לא פחות ולא יותר מאדם נאה בן שלושים, עמד מולו. המראה שבו וולדמורט חזר על ידי האבן העבירה צמרמורת אצל רד.
שערו היה שחור וחלק, עיניו בעלות זיק של חוכמה, עורו בהיר והוא גבוה קומה – אין ספק שהיה יפה תואר, כפי שמעולם לא הגיע בחייו.
"א..דון ה..אופל.." אמרה בלטריקס ונפלה על הארץ בהשתחוות, גם רד רכן.
"אתה בעולם החיים." חייך אליו רד.
"חיים? אני חי?"
"לא לגמרי, אבל אתה בהחלט לא רוח."
"איך החזרת אותי?" שאל וולדמורט, מתעלם מגופה של בלטריקס, ששכב ברעד של התרגשות תחת רגליו.
"אבן האוב."
"האבן..." מלמל וולדמורט. "איזה שנה זו?"
"אלפיים שבעים ושלוש"
"מי אתה?"
"צאצא שלי, אדוני!" התפארה בלטריקס. "בנה של הנינה שלי!"
"היה לך ילד?" דרש וולדמורט.
"כן, אדוני!"
"אסלח לך על ששיקרת לי, בלה יקירתי. יש לנו דברים חשובים לעשות."
"ד..דברים?" מלמלה בלטריקס, רד נתן מבט חשדני בוולדמורט.
"בוודאי. צריך לחזור להיות חיים לגמרי, ולהשתלט על עולם הקוסמים, שוב."

הפרק הקודם		הפרק הבא