"איך קוראים לך?" -"ביאנקה" הוא הושיט את ידו ללחיצת יד. "אני בראיין" קצת נרתעתי מללחוץ לו את היד,אבל היי, אני צריכה להישאר מנומסת... לחצתי את ידו. "ביאנקה,את רוצה שנלך אל הבית שלי ונתקשר אל ההורים שלך?הם בוודאי דואגים לך?" -"אני לא זוכרת."אמרתי "את המספר?זו לא בעיה. נחפש בספר הטלפונים" "לא. "אמרתי. "אני לא זוכרת!" "בואי אליי בכל זאת. אני ואשתי נטפל בך.יש לנו גם בן,בערך בגילך.יהיה בסדר.אל תדאגי." "אוקיי..." משם הלכנו במורד הרחוב, עד שהגענו לבית גדול ומפואר. "פה?" שאלתי בהתרגשות, עם עיניים נוצצות. "הלוואי" הוא אמר וצחק. התקרבנו לבית שהיה לידו,לא איזה צריף רעוע, דווקא בית,נורמלי ורגיל,אבל כאין וכאפס לעומת הבית שהיה לידו. "זה זה! " הוא אמר. נכנסנו אל הבית, אשתו והילד כבר ישבו שם. חיכו לנו. ממבט ראשון על האישה יכולתי לראות שהיא מורה. הילד? היה לגבי משהו מוזר... לא ידעתי מה בדיוק, אבל לא סמכתי עליו.
|