22

הוא אף פעם לא הביט לאחור. הוא לא מתכוון להתחיל עכשיו.

מארוול שנא את ההורים שלו מאז שהוא זוכר משהו. הוא שנא את מבטם הדוחף, הקורא לו להיות טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר. הוא שנא את האכזבה שעלתה בהם כשהמאמן סיפר להם שהוא עוד פעם עשה שטויות במקום להתאמן. תמיד אמרו למארוול שהוא חכם לגילו, והם צדקו. הוא ידע שזה לא בסדר להפוך ילד בן תשע לחייל, לדחוק בו להיות רוצח טוב יותר. אבל הוא הבין שצריך לציית, כי לסירוב יש מחיר, תמיד היה לו. בגיל עשר מארוול למד לציית לפקודה. בגיל אחת עשרה הוא למד להשתמש בחנית. בגיל שתים עשרה הוא יצא מביתו הבוער, מבלי להביט לאחור.

הילדים של מחוז אחת לא אהבו את מארוול. הם לא אהבו את הצורה שבה דיבר על משחקי הרעב, החלום של כל אחד ואחת מהם. הם לא אהבו את צלקות-האש שעל כתפיו, או את זה שהוא ישן בתעלות האוורור של מרכז ההדרכה. הוא מעולם לא סיפר להם שהוא זה שהצית את השריפה בבית הוריו. היו שמועות שבמחוז שתיים ביטלו את החוקים נגד שוד ורצח ("למה?" הוא שאל פעם את הילד שסיפר לו. הילד משך כתפיים ונאנח בקינאה "אני חושב שכדי להרגיל את הילדים להילחם. לא הוגן שהאימונים שלהם תמיד היו יסודיים יותר משלנו."), אבל במחוז אחת כל אחד היה מועמד למשפט על הצתה. גם ילד. אבל אף פעם לא היית רק ילד, לא?

הוא אף פעם לא הביט לאחור. הוא לא מתכוון להתחיל עכשיו.

מארוול היה בן ארבע עשרה בפעם הראשונה שהוא הרג. זה לא היה מישהו חשוב, או ילד כמו שיהרוג במשחקים- סתם פושע בינוני למדי שכבר נגזר עליו מוות. צריך להרגיל אותך לתחושה, הסביר גלוס, המנצח שהחליט להפוך גם את מארוול לאחד כזה, לתדהמתם וקינאתם של יתר הנערים. זו לא הייתה הוצאה להורג ציבורית או אירוע ראוי לציון; גלוס רק השאיר אותו בחדר ריק עם האיש הכפות וסכין תחוב בחגורתו. הוא שלף את הסכין ביד רועדת קמעה, כמעט מתפתה לעצום את העיניים ולו רק כדי לא לראות את הפחד הנורא שנצרב על פניו של האיש, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו מותרות שכאלו. אם הוא רוצה -והוא רוצה- להפוך למנצח, לזכות סוף סוף בכבוד שמעולם לא רחשו לו, הוא חייב להיות חזק יותר. אמיץ יותר. תנועת שיסוף מהירה אחת בסכין, וראשו של האיש ניתק מגופו והתגלגל לאורך החדר, מכתים את הרצפה הלבנה בדם. מארוול יצא מהחדר כשחיוך מתנוסס על פניו, מבלי להביט לאחור.

עד גיל שש עשרה, מארוול כבר נהיה הלוחם הטוב ביותר, האכזרי ביותר, מבין נערי המחוז. התחילו להביא אליו את רוב האסירים שדינם מוות, כי זה כבר לא הסתכם בחדר ריק וסכין. ההוצאות להורג נהיו מופעי ראווה של ממש; הוא נתן להם נשק כדי שיוכלו להילחם בו בחזרה, או שחרר אותם ביערות כדי שיוכל לצוד אותם. (פעם שאלו אותו אם הוא לא מפחד שמישהו מהם ינצח אותו בסופו של דבר. הוא לא ענה. הוא תמיד ניצח). הוא שמע שהתחילו לכנות אותו "התליין של מחוז אחת". הוא אהב להיות כזה- אולי עד שהוא ראה את הפחד ניגר מהעיניים הירוקות שלה, את החלחלה ממנו בשפת גופה. הוא רק נשך את השפה והסתובב. הוא לא הביט לאחור 

הוא אף פעם לא הביט לאחור. הוא לא מתכוון להתחיל עכשיו.

מארוול לא הביט לאחור כשהוא זינק להתנדב, לעמוד לצידה על הבמה ולהבזיק לה קריצה שובבה. הוא באמת ניסה שלא להפחיד אותה יותר מהנדרש, הוא לא יודע למה. אולי כי היא יפה כזו, עם כל השיער הזהוב, העור הבהיר והמבט הירוק החד. אולי כי נדמה שהיא אהבה את איך שהוא דיבר אליה, לוחש לה בדיחות, והפנים שלה מאדימות במאמץ להישאר רצינית. הוא ניסה לא לחשוב מה יקרה כשיהרוג אותה.

מארוול לא הביט לאחור, אל מחוז אחת, כשעלה על הרכבת. אמנם זה היה הבית היחיד שידע מעולם -הבית שבו הרג את הוריו, הבית שבו למד לחתוך ראשים וגפיים, הבית שבו למד לצוד בני אדם- אבל הוא לא התכוון להסתכל לאחור, לטבוע בהרהורים. זה לא היה בית טוב, אפילו שזה היה הבית היחיד שהכיר.

הוא אף פעם לא הביט לאחור. הוא לא מתכוון להתחיל עכשיו.

בזירה, מארוול גילה שהדבר העיקרי שבו הוא הצטיין זה להרגיז את קלוב. הנערה ממחוז שתיים הייתה לוחמת מלידה- היה ברור שזה הרגיז אותה שמארוול אף פעם לא מסתכל לאחור. "מישהו צריך לשמור לך על הגב כל הזמן" היא רטנה לפחות פעמיים ביום. "אחרת-" היא נעצה אצבע בגבו, כדימוי לנשק שינעץ בין שכמותיו "בום! אין מארוול!". מארוול רק גיחך, ורמז בגסות שקלוב כנראה לא רוצה שהוא ימות. הוא הפסיק להתבדח על זה אחרי שקייטו שלח לו בוהק רצחני וגלימר אמרה בשקט שזה לא מצחיק שהוא נהנה לסכן את עצמו ככה. באותם ימים זה היה כל כך פשוט- הם היו רק כמה חברים, בלי רמז לפצעים.

ואז גלימר מתה. ומארוול שנא את עצמו, כי הוא היה חלש מידי, פחדן מידי, מכדי אפילו רק לשבת לידה ולראות את האור בעיניה הירוקות כבה לנצח במקום לרוץ, מבלי להביט לאחור. אבל מארוול מעולם לא היה הטיפוס שיאשים את עצמו; הוא ראה את הילדה ממחוז אחת עשרה על עץ סמוך, כשכבר היה מטושטש מעייפות. אז הוא עשה את מה שעשה כל חייו, ויצא לצוד. הוא חייך כשהילדה הקטנה צרחה, כי כבר לא היו בו רחמים.

כשהחץ ננעץ בבשרו, משתק אותו, והוא הרגיש את החיים נוזלים ממנו יחד עם הדם, הוא חש קלילות משונה, כאילו הוא פתאום יכול לעוף, והייתה לו הזדמנות אחת לסובב את הראש אל הזירה לפני שזינק למעלה כמו טיל בליסטי, להיפרד מפאנם, ממחוז אחת, מהזירה בה קיפחו הוא וגלימר ורבים אחרים את חייהם, אבל-

הוא אף פעם לא הביט לאחור. הוא לא מתכוון להתחיל עכשיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא