מקל מוזר ודוקרני

מצטערת על העיכוב, לא הצלחתי להיכנס לאתר!
ויתור זכיות: לג'יי קיי רולינג :)

פקחתי את עיני, ושפשפתי את ראשי. התרוממתי לישיבה וראיתי נערה ג'ינג'ית רוכנת מעליי.
"את בסדר?" היא שאלה בדאגה. הנהנתי. הבטתי סביבי, וראיתי שאני נמצאת בתחנת רכבת. מסביבי היו הרבה אנשים, הורים וילדים. ההורים חיבקו את ילדיהם, וחלק אפילו בכו. הרגשתי דקירה ברגלי. הזזתי אותה וראיתי מתחתיה מקל מוזר ודוקרני. הרמתי אותו. צבעו היה חום כהה. תחושת המגע שלו בידי הייתה מוזרה.
"מה זה?", שאלתי את הנערה. היא הביטה בי כאילו השתגעתי.
"השרביט שלך." היא אמרה, והביטה בי במבט מוזר. "נראה לי שחטפת מכה חזקה בראש."
"גם לי." אמרתי. ראשי נורא כאב לי. "איפה אני? איפה קייט? ומה זאת אומרת שרביט? של קוסמים או משיהו?".
"נראה לי שאיבדת את הזיכרון שלך..." היא מלמלה. היא הושיטה לי את ידה. נעזרתי בה והתרוממתי. היא הייתה גבוהה ממני במעט. שמתי לב שלידי הייתה מזוודה, ומעלייה כלוב עם צפרדע.
"זה שלך?". שאלתי. היא הרימה גבה.
"לא, זה שלך." היא אמרה. עיותתי את פניי.
"איכס. אני שונאת צפרדעים". הרמתי את המזוודה והרמתי את הכלוב בגועל.
"איך קוראים לך?" שאלה אותי הנערה הג'ינג'ית.
"ריאנה רונטן." עניתי. "אבל כולם קוראים לי ריאן."
"היי." היא חייכה אליי. "אני ג'יני וויזלי. רוצה להיות איתי בתא?".
"ברור." עניתי. "לאן אנחנו הולכים?".
"להוגוורטס." היא אמרה. "בית הספר לכישוף ולקוסמות". המקום נשמע לי מוכר. לא ידעתי למה. ואז נזכרתי. פערתי את עיניי. קראתי את ארבעת הספרים הראשונים בסדרת הארי פוטר, כשהתערבתי עם קייט. אבל אני לא זוכרת שום דבר, חוץ מילד משקפופר שמציל את העולם, ובלונדיני מעצבן. חציתי את הכביש ואיכשהו נכנסתי לתוך ספר. נהדר. ראיתי את ג'יני מביטה במישהו מאחוריי, ומחייכת. הסתובבתי. ראיתי נער גבוה ורזה, משחק עם כלב שחור וגדול. הכלב קפץ עליו והניח את כפותיו על כתפיו, כאילו חיבק אותו לפרידה וליקק את פניו. לנער היה שיער שחור ופרוע, עיניים ירוקות, משקפיים וצלקת מוזרה.
על תגידו לי שזה הארי פוטר! חשבתי. בספרים הוא מתואר לגמרי אחרת!.
שמתי לב, לנער ונערה שעמדו מאחוריו. הנער היה גבוה נורא, עם שיער אדום ואף ארוך. הנערה הייתה עם שיער חום מתולתל, והביטה בכלב במבט נוזף. הרכבת העלתה עשן.
"אני רק הולכת להיפרד מההורים שלי." אמרה לי ג'יני. הינהנתי. אישה ג'ינג'ית מלאה, חיבקה את שלושת הנערים, את ג'יני, ועוד שני נערים זהים, שנראו מבוגרים יותר מאיתנו. האיש הג'ינג'י הגבוה שעמד לידם חייך. לאחר שסיימו להיפרד ג'יני דילגה לעברי, לקחה את ידי, והתחילה לרוץ לרכבת, גוררת אותי אחרייה. עלינו לרכבת, וחיפשנו תא. נער שמן עמד לפנינו.
"היי ג'יני," הוא אמר בביישנות. "אפשר להיות איתכם בתא?". גיחכתי, אך להפתעתי ג'יני חייכה אליו.
"ברור!" היא אמרה. פערתי את פי. הנער השחור שיער, שחשדתי שהוא הארי פוטר, תפס את ג'יני בכתפה. היא הסתובבה אליו, והוא חייך אלייה. היא הסמיקה.
"בואי נחפש תא." הוא אמר לה. היא הנהנה. המועמד להיות הארי פוטר, פנה להביט בי בתמיהה.
"אויש, איך שכחתי!" אמרה ג'יני. "תכירו, זאת ריאן רונאן. היא בדיוק איבדה את הזיכרון שלה". הנערים נראו מבולבלים. ג'יני התעלמה.
"תכירי," היא פנתה אליי. "זה הארי פוטר," היא הצביעה על שחור השיער. הינהנתי. "זה אחי, רון וויזלי." היא הצביעה על הג'ינג'י. "זאת הרמיוני גריינג'ר, וזה נוויל לוגבטום." היא הציגה את הנערה והשמן.
"שלום." חייכה אליי הרמיוני, ואז פנתה לרון: "אנחנו לא יכולים להיות איתם בתא. אנחנו צריכים להיות בתא המדריכים."
"נכון, שכחתי." אמר רון, נראה מאוכזב. הוא הביט בהארי במבט מתנצל, וזה הנהן אליו. חיפשנו תא, ובתא האחרון הייתה ילדה בלונדינית מוזרה, שישבה לבדה. נוויל הביט בג'יני במבט מודאג.
"אין ברירה." אמרה ג'יני. "זה התא האחרון. חוץ מזה, היא לא עד כדי כך גרועה."
נכנסנו לתא. שמתי לב שהנערה קוראת עיתון הפוך. החלפתי מבטים עם ג'יני.
"היי," אמרה לה ג'יני בנימוס, "אפשר לשבת פה?". הנערה הנהנה. ישבתי בין הארי לג'יני. נוויל הזדעף, וישב ליד המוזרה.
"שלום" אמרה הנערה בקול חולמני. "אני לונה לאבגוד..."
"אני ג'יני וויזלי," ג'יני הציגה את עצמה. "ואלה ריאן, הארי ונוויל.". לונה הביטה בהארי.
"אתה הארי פוטר." היא אמרה לו.
"אני יודע." הוא השיב לה. נוויל צחק, ואז אמר בהתלהבות:
"תנחשו מה קיבלתי מסבתא שלי!".
למי אכפת? חשבתי בזלזול.
"עוד כדור זיכרון?" שאל אותו הארי. הבטתי בו. מה זה כדור זיכרון?
"לא!" אמר נוויל. הוא הראה לנו עציץ, עם צמח מוזר. "היא הביאה לי מימבלוס מימבלטוניה!". לפתע הצמח פלט על הארי, חומר חום מוזר. הארי התנער בגועל, והתיז על פרצופי מנה מ'הקיא' הזה של הפרח. הוא החוויר.
"מצטער!" הוא קרא. הוא הושיט את ידו לעבר פניי, כדי לנקות ממני את הקיא. כשידו הייתה על פניי, דלת התא נפתחה, ונערה גבוהה, שנראתה יפנית, עמדה בדלת. כשהארי ראה אותה הוא עוד יותר החוויר, ומיהר להזיז את ידו מפניי.
"היי הארי." אמרה הנערה בקול חנוק. "רציתי להגיד לך שלום, אבל אני רואה שאתה עסוק..." היא רצה משם. הארי קבר את ראשו בידיו.
"זה בסדר." אמרה ג'יני. היא הרימה את המקל שלה ואמרה: "התקרצף!". כל הליכלוך נעלם מפנינו. הבטתי בה בפליאה. היא משכה בכתפייה.
"זאת חברה שלך?" שאלתי את הארי. הוא הניד בראשו לשלילה.
"זאת צ'ו צ'אנג." הוא אמר במרירות.
"מצטערת..." אמרתי.
"זה בסדר." הוא אמר. פניתי להביט בחלון, ושקעתי בשינה עמוקה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא