השנה השלישית של ארתור

יומן.

היום עשיתי משהו מאוד מוזר.

כשכתבתי את החיבור בהתגוננות מפני כוחות האופל בחדר המועדון, שמעתי קבוצת בנות מדברות.

"איפה מולי?"

"בטח היא בוכה בגלל מה שפוזי סיפרה לכולן על המשפחה שלה."

"אוי, זה נורא.."

ואז הבנות המשיכו להגיד כל מיני דברים והוציאו אותי מדעתי, אז הלכתי להמשיך את החיבור בכיתה ריקה. לא בספריה. אני אוהב להעיר לעצמי הערות בקול בלי שספרניות מרושעות יעיפו אותי.

אבל כשנכנסתי לכיתה של שינוי צורה, היא היתה תפוסה.

"באת לצחוק על השיער שלי?", שמעתי קריאה בוכה ונזעמת בו זמנית. 

"זה יהיה מאוד טיפשי מצידי לעשות זאת, מולי, השיער שלי יותר אדום משלך."

"אה, זה אתה, ארתור. לך מפה."

התיישבתי לידה. זה היה הדבר המוזר הראשון שעשיתי.

"הציקו לך בגלל השיער שלך?" שאלתי בהזדהות.

אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה: "בעיקר בגלל מה שקרה למשפחה שלי."

"בת דודה שלך התחתנה עם מוגל או משהו כזה?", שאלתי.

"תפסיק לתחקר אותי!", היא צעקה והדפה אותי.

אחרי כמה זמן היא אמרה:"המשפחה שלי איבדה את כל הנכסים. אני טהורת דם עניה. מרוצה?"

"סבא רבא שלי נישל אותנו מהירושה", אמרתי. אין לי מושג למה אמרתי את זה. רציתי לנחם אותה? היא די מעצבנת.

מולי אמרה לי לא להמציא דברים כדי לעודד אותה, כי שום דבר לא יעודד אותה. היא אמרה עוד דברים שלא הבנתי, כי היא עברה לדבר ביללות שנשמעו מסכנות וזועמות באותו הזמן.

הרגשתי שאני צריך לנחם אותה כמו ג'נטלמן בריטי טוב, אבל לא ידעתי איך ג'נטלמנים מנחמים בחורות והיתה לי הרגשה שמילים לא יעזרו.

טוב, אז נישקתי אותה על הלחי. זה היה מאוד מוזר.

היא הסתכלה עלי במבט מוזר. היא אמרה  בפליאה שאני בסדר, ושאלה:"אז למה עשית את זה לפוזי?"

לסרב לצאת עם ילדה יפה זה כל כך גרוע? הסברתי למולי שפוזי די עצבנה אותי, ושהייתי אז רק בן שתים עשרה.

"זה לא מצדיק את זה שעשית לה דבר כזה נוראי!", מולי צעקה עלי ויצאה מהכיתה בזעם.

אי אפשר להבין בנות. אני לא מאמין שנישקתי אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא