הפכים

הרמיוני:

"בשם אתנה, מי הם?" שאלתה של הנערה הדהדה במוחה של הרמיוני. כאילו, 'בשם אתנה'? היא רצינית?

"מי אתם?" שאל רון, כועס מטון הדיבור של הנערה הבלונדינית. טוב, הוא תמיד היה חסר טאקט, אז הרמיוני כבר הספיקה להתרגל. בערך.

הנער שחור השער קם גם הוא, נעמד לצד אנבת' – הנערה הבלונדינית.

"ניקח אותם לכירון?" שאל הנער שחור השער את הנערה הבלונדינית, עדיין מביט בנו בסקרנות.

"הם נראים כאילו... כאילו הם רואים את המחנה." מצחה של הבלונדינית – או אנבת', אבל הרמיוני לא הייתה בטוחה שכך קוראים לה, שכן זה לא שם בריטי מקובל – התקמט, ועיניה האפורות נראו כמו עננים ביום רע.

"אז ניקח אותם לכירון." קבע הנער, מחבק ביד אחת את הבלונדינית.

המילים התערבבו בראשה של הרמיוני. כירון? מחנה? מה יש לראות? לאן לקחת אותנו?

הנער והנערה הפסיקו להתלחשש, כאילו רק הרגע שמו לב שאנחנו שומעים אותנו. שניהם חייכו חיוכים חביבים שנראו כנים.

"בואו," הנערה הבלונדינית העיפה את שערה לאחור וסימנה להם לבוא.

הרמיוני הנהנה ואישרה לרון והארי להתקדם – הם היו הסיכוי הטוב ביותר שלהם.

"איפה אנחנו?" שאל הארי את הזוג.

הנער הביט בו כאילו הוא משוגע.

"בריטניה, אני יודע, אבל איפה בבריטניה?" מיהר הארי לתקן את עצמו כשחשב שהנער לא יודע בכלל איפה הוא נמצא.

הנער – לפי מבטו – חשב שהארי מטורף לחלוטין. "אתה לא יודע איפה אתה? מה נכנס לך בראש בריטניה? אנחנו בארצות הברית, ילד."

הארי הסמיק, אבל התעשת כמעט מיד והביט ברון והרמיוני בבהלה. ארצות הברית? זה ממש לא היה בתוכניות של החבורה.

"לאן הכנסת אותנו, רון..." נאנח הארי והתחיל ללכת בעקבות הזוג והרמיוני.

***

כעשר דקות לאחר מכן, השלושה ישבו על הספה במשרדו של כירון – שהיה בעצם קנטאור, כמו האלה שהיו להם ביער האסור – לאחר שזה ביקש מאנבת' הבלונדינית ומפרסי שחור-השער לצאת.

כירון נתן לשלותם ספלי תה חמים ונעמד מולם, מבטו שופט.

"אתם קוסמים." הוא קבע במצח מקומט.

"מה?" הזדעקו השלושה, התה נשפך על הרצפה ועל בגדיהם.

כירון גיחך בעצבנות. "אתם יודעים למה אני מתכוון."

הרמיוני הצביעה בשרביטה לעברו, דבר שהיה אמור להראות מאיים בפניי קוסמים, אבל בפניי כל השאר היה נראה כאילו הנערה רוצה להרוג אותם בעזרת מקל עץ קטן.

"תורידי את השרביט שלך, הרמיוני." אמר כירון, יותר ברוך.

הרמיוני התיישבה באנחה על הספה שוב.

"הארי, רון, הרמיוני-" פתח כירון, אבל משפטו נקטע על ידי הארי.

"איך אתה יודע איך קוראים לנו?"

כירון נאנח ותופף בפרסותיו על הרצפה הקרה. "ארבעת המייסדים של בית הספר שלכם – הם היו חצויים."

"חצו-מה?" שאל רון, מבולבל, וניסה לשתות את מה שנשאר בספל התה שלו.

"חצויים. חצי אלים, חצי בני אדם. הם היו ארבעה חצויים חזקים משתוכלו לדמיין. רוונה הייתה בתה של אתנה, בעוד סלאזר שויך להאדס. הלגה התגלתה כבתה של פוסידון, וגודריק היה בנו של זאוס. שלושה מהם היו ילדים של שלושת האלים הגדולים, אבל רוונה הייתה חזקה לא פחות מהם, למרות שהייתה בתה של אתנה, שהיא לא אחת משלושת האלים הגדולים."

***

במשך השעתיים-שלוש הקרובות סיפר להם כירון את סיפור החצויים ועוד קצת על הסיפור של ארבעת המייסדים. הם היו חזקים יותר מכולם כי הם היו חצויים-קוסמים. מיוחדים.

רגע לפני שיצאו מהמשרד, הרמיוני נזכרה במשהו. "אדון כירון?" היא פנתה אליו, והוא חייך אליה בתשובה. "אנחנו מצטערים, אבל לא נוכל להישאר פה. אנחנו צריכים לחזור הביתה, לאנגליה."

החיוך נמחק מפניו של כירון. "אני מצטער אבל... אתם לא יכולים לחזור."

הפרק הקודם		הפרק הבא