הלוואי

קמתי.

וואו, אני ישנתי מעולה! אף אחד לא הציק לי!

אני ישר ניגשת למחברת השיאים של עצמי, וכותבת: "שינה ללא הצקות.", ואז בודקת כמה זמן ישנתי.

או מיי גאד! השעה 1 ועשרה בצהריים! בגלל זה לא הציקו לי, כולם היו בשיעורים!

אוי. לפני 10 דקות התחיל שינוי צורה. זה יהיה ממש פדיחה עולמית לאחר, ואז מקגונגל תגיד משפט מצחיק ומביך עליי (היא הייתה עושה לי שיעורים פרטיים בשנה השנייה, ואני - כמו מטומטמת - סיפרתי לה סודות על עצמי.), ואני ארצה לקבור את עצמי.

לא, עדיף כבר להבריז. 

אוף!!!

אימא לא מרשה לי להבריז, ומקגונגל בטח תכתוב לה. ואז היא תשלח לי צרחן. באסה.

פיספסתי גם גילוי עתידות, אבל זה לא נורא, טרלוני לא תעשה לי כלום.

רק השנה התחלתי ללמוד גילוי עתידות, וזה כבר המקצוע השנוא עליי. טרלוני כל הזמן מוצאת לי גרים בכף היד, או בכדור הבדולח שלי... ואז כולם צוחקים ומעודדים אותה להמשיך.

אוף, גם פיספסתי שיקויים, השיעור היחיד שבוא אני עושה קצת כבוד לסלית'רין, ולהורים שלי.

אני ממש רעבה!

אני יורדת לאולם הגדול, לבדוק אם נשאר אולי במקרה קצת אוכל, ואני רואה שלא.

טוב, לפחות אחרי שינוי צורה יהיה ארוחת צהריים.

אני הולכת לדשא בחוץ, יושבת, וקוראת ספר.

אני קוראת קצת (אולי אפילו הרבה, לא היה עליי שעון), ואז מי אם לא ג'ון החתיך מגריפינדור ניגש אליי?

הוא אומר: "תשימי שניה את הספר בצד, אני צריך שתקשיבי," ואני כל כך באטרף, שבא לי למות... "כן?" אני אומרת.

"תקשיבי, שלא תשכחי, תבואי לכיתה של פרופסור מקגונגל בשעה 10 וחצי בלילה - " הוא רוצה להציע לי שם חברות! "מקגונגל רוצה לתת לך עונש על ההברזה שלך." מה?!?

החיים כל כך מתאכזרים אליי... "טוב..." אני אומרת לבסוף.

אוף!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא