רך-כף וקללות אחרות

פרק 2 
בנות משפחת ריד 

"בכלל, מי יתקוף אותך בבורנמות'?"

סיריוס בלק לא נהנה כך כבר המון זמן. בין ביקורים בערבה המפליקה והצריף המצווח בלילות ירח מלא לבריחה מעונשיהם של המורים השונים בהוגוורטס ועד האיום שלא מפסיק לגדול בדמות הלורד וולדמורט ותומכיו – שיחה נחמדה לאורך החוף עם בחורה יפה הייתה עבור סיריוס כל העולם כולו. שמה, כך למד סיריוס, היה אמנדה ריד. היא נולדה, גדלה וחונכה בבורנמות' שעל החוף וכרגע נמצאת בחופשה בבית אימה מלימודיה באוניברסיטה, שם למדה פסיכולוגיה.

"למה דווקא פסיכולוגיה?" התעניין סיריוס בכנות רבה.

"אני לא יודעת באמת," היא אמרה בקולה המתוק כמו כוס בירצפת גדולה. "אני מניחה שפשוט תמיד הייתי טובה עם אנשים. תמיד ידעתי איך לגשת אליהם ולדבר איתם."

"דבר מצחיק להגיד לאור הנסיבות בהם אנחנו נפגשנו." חייך סיריוס, שקיבל חיוך בחזרה.

היא סיפרה לו על אימה, טבחית מקצועית בעלת מסעדה משפחתית בתוך העיר. "היא מבשלת את האוכל הכי טעים בדרום בריטניה. נקודה." סיריוס לא יכל לעשות דבר מלבד להאמין לקולה המתוק וחיוכה הרחב.

"אני חייב לטעום אותו כל עוד אני כאן!" 

"ובכן, טוב מאוד שהיא מבשלת ארוחת ערב בעוד אנו מדברים." זו הייתה הזמנה לכל דבר ועניין, וגם סיריוס ידע זאת. אם אמו הייתה יודעת שהוא מבלה בנעימים עם מוגלגית כמו אמנדה, ושהוא עומד לשבת לאכול ארוחת ערב בבית מוגלגי – היא הייתה, לכל הפחות, מתפוצצת.

ההליכה הארוכה הסתיימה מול דלת ביתה של אמנדה. סיריוס ניסה לסרב מתוך נימוס, ממלמל דברים כמו: "אני לא רוצה להיות מטרד" ו"לא נעים לי", אבל אמנדה הייתה מאוד משכנעת. אחרי מה שנדמה כמו שניות בודדות (אבל היה באמת הליכה לא קצרה של קצת מעל לרבע שעה), פתחה אמנדה את דלת ביתה, עוד בית מני רבים בשורה של בתים דומים, וסימנה לסיריוס להיכנס.

"תודה," הוא אמר בקול שקט.

אמנדה סגרה את דלת הבית מאחוריה, ונתקעה בסיריוס, שלא זז מילימטר מאז נכנס לבית. "טוב, אתה יכול להיכנס אל הבית עצמו, אתה יודע."

סיריוס שמע בעצתה ויצא מפרוזדור הכניסה אל תוך הבית עצמו; מול הוא ראה מיד מדרגות המובילות לקומה השנייה. מצד ימינו סלון קטן וביתי, ובו ספה וכורסא לבנים ותמונות של בני המשפחה – ככל הנראה – השונים תלויות על הקיר. מצדו השמאלי ראה סיריוס שולחן אוכל עגול ועליו ואזה עם פרחים גדולים, ומעט אחריו המטבח ההומה. אישה קטנה בעל שיער נפוח, שגילה לא עלה על חמישים, עבדה ללא הרף על הסירים השונים, בעוד ילדה צעירה מתרוצצת סביבה.

"זאת אמא שלי, מתילדה," הציגה אמנדה. "והילדה הקטנה שם זאת אחותי, דרו."

סיריוס הנהן בשקט, מחייך חצי חיוך.

"היי!" צעקה אמנדה "אמא, דרו, יש לנו אורח!" שתיהן הסתובבו מיד, עיניהן נופלות על סיריוס, שמאוד ניסה לשמור על החיוך שלו במקומו.

"מזל שהכנתי אוכל לגדוד שלם." אמרה גברת ריד בחיוך לבבי, מזיעה מהבישולים. "ברוך הבא, בחור. אני מתילדה. הקטנה פה זו דרו. אני מניחה שאת הבחורה הכי יפה בממלכה כבר הכרת."

אמנדה הסמיקה. סיריוס צחק. "נעים מאוד להכיר אתכן." הוא חשב רגע, ואז אמר: "את לא טועה בכלל, גברת ריד."

"חה!" פלטה אמה של אמנדה "גברת ריד! מה אתה חושב שאני, המלכה? מתילדה זה יותר ממספיק."

בתום הארוחה, היה סיריוס כה מלא, שחשב שלא יוכל יותר לאכול בשנה הקרובה. אמה של אמנדה באמת הייתה בשלנית מצוינת, והכינה כמה מן המטעמים הטובים ביותר שיצא לסיריוס לטעום בימי חייו – סלט ענק עם חתיכות מלון ואגוזים, פשטידת בשר ופשטידת דלעת ובטטה, נקניקיות מגולגלות בבצק ופאי תפוחים מרהיב. סיריוס לא הצליח להפסיק לחייך לאורך הארוחה כולה, ולא רק מהאוכל הטעים – סיפוריה של מתילדה ריד התגלו כמרשימים בדיוק כמו האוכל שהיא מכינה. בתור בעלת מסעדה כבר מעל לשני עשורים, יצא לי לפגוש גלריה של דמויות משונות ולהיתקל באינספור סיטואציות משעשעות, והיא שטחה לא מעט מהן בפניו של סיריוס. גם אחותה של אמנדה, דרו הקטנה בת האחת-עשרה, סיפקה סיפורים משעשעים לא פחות אודות אמנדה והמורה שלה לאנגלית שהציעה נישואין לחתול שלה.

בסוף הארוחה הגישה מתילדה תה חם ומתוק, ורק אז, הגיעו השאלות על ואל סיריוס.

"אז איך הגעתם אלינו לבורנמות'? אתה לומד? בן כמה אתה?" שאלה מתילדה בלי לנשום.

"דברנו על זה אמא," אמרה אמנדה, מעט נבוכה. "תחכי בין שאלה לשאלה, שהוא יוכל לענות."

"לא, לא, זה בסדר," אמר סיריוס. "סיימתי ללמוד, לפחות לכרגע. אני בן 18. הגעתי אליכם כי רציתי לראות את החוף."

"בסדר הלא נכון, אבל לפחות קיבלנו תשובות." חייכה מתילדה.

סיריוס שמח שהיא לא חקרה יותר מזה, הוא לא רצה להגיע למצב בו היה עליו לשקר לבנות משפחת ריד המקסימות.

אחרי שמתילדה ודרו עלו כל אחת לחדרה, נותרו רק סיריוס ואמנדה מסביב לשולחן האוכל העגול.

"אני לא יכול להודות לך מספיק, אמנדה." סיריוס התכוון לכך מעומקי ליבו.

"זה בסדר, סיריוס." חייכה אמנדה. לה ולאמה היה את אותו החיוך הלבבי.

"אני מניח שהגיע השעה שלי ללכת." סיריוס החל לקום, אבל אמנדה הניחה את ידה על כף ידו.

"יש לך איפה לישון?" שאלה.

"אני אסתדר. אני תמיד מסתדר."

"כבר מאוחר, אתה יכול להישאר כאן הלילה. יש כאן מיטה ואוכל." אמנדה הציעה בנדיבות. היא הביטה בעיניו של סיריוס עם עיניה הגדולות, המכשפות.

"באמת..." סיריוס ניסה להתנגד, אבל לא הצליח.

"יופי, מחר נדבר שוב." היא קמה, והסירה את ידה מעל לידו של סיריוס. הוא היה בסביבת קסמים כל חייו – אבל מעולם לא כושף ככה. ועוד רק ממבט ומגע קל על ידו.

אמנדה הובילה את סיריוס אל גרם מדרגות נוסף, שהוביל אל עליית הגג שהפכה לחדר. אמנדה הסבירה לו שעד לפני כמה שנים, אחיה הצעיר של אמה, קארל, היה מגיע לביקור לעיתים תכופות מאוד, לכן אמה הפכה את עליית הגג לחדר אורחים קטן. עליית הגג הייתה, כמצופה, קטנה ונמוכה. כה נמוכה עד שעל סיריוס היה להתכופף כדי להיכנס בה. חוץ ממזרן גדול ומנורת קריאה קטנה וישנה (ולא מעט אבק), לא היה בעליית הגג שום דבר.

"זה לא הרבה, אבל זה גג מעל הראש ומיטה לשכב עליה." אמרה אמנדה בנדיבות.

"זה מדהים."

סיריוס היה צריך להילחם בצורך העז לנשק אותה. הוא הביט בה וכל חלק בגופו זעק לו לנשק אותה; שפתיה היו עבות ומזמינות ועיניה גדולות ומביטות אל תוך הנשמה. סיריוס לא אהב להודות בכך, אבל הוא היה צריך מגע אנושי. מגע אנושי חם ואוהב, דבר מה שמעולם אל קיבל בבית הוריו. הוא כל-כך נעלם בחופיה של בורנמות' ועיניה של אמנדה, שלא שם לב שכבר יום שלם לא השתמש בשרביטו ולא חשב על ג'יימס ולילי או וולדמורט ואוכלי המוות. הוא כמעט שכח שהוא קוסם ושהיא מוגלגית. אם אמו הייתה רואה אותו. ואז, זה קרה...

אמנדה התקרבה אליו, וסיריוס ידע שזה הסימן. הוא הניח יד אחת על מותניה, ואת ידו השנייה על פניה. הוא קירב את שפתיו אל שפתיה, ונישק אותה בחושניות. היא הצטרפה אל הנשיקה, בירכה אותה אליה. הוא יכל להרגיש אותה מחייכת. הוא החזיר לה חיוך.

"אני בכלל לא מכירה אותך," היא אמרה אחרי שניתקה את שפתיה משלו, אחרי דקות ארוכות.

"קוראים לי סיריוס בלק וחבר הכי טוב שלי הוא אייל." אמר סיריוס מבלי לחשוב, ושמע את צחוקה של אמנדה. הוא נישק אותה שוב, והיא נישקה אותו. הם נשכבו על המיטה. זה היה כמו חלום שממנו סיריוס מעולם לא רצה להתעורר. 

הפרק הקודם