אחת, שתיים, שלוש

אתם יכולים לקרוא לי מגי הויל. מגי הויל היא ילדה רגילה בת שתיים-עשרה, בעלת שיער אדמדם, נמשים ומשקפיים. לא הייתם מזהים אותה כשהיא עוברת מולכם, אפילו אם היא גרה לידכם מאז שאתם זוכרים משהו. זה כל העניין, לא להתבלט. אבל אולי כולם מכירים אותי בתור מגי הויל, אבל אני לא באמת מגי הויל. אני מספר שתיים. לפני שהייתי מגי הייתי ג'ני. לפני ג'ני הייתי אליס. הספאן שלי אמר לי שהשם הבא שלי יהיה האנה. הוא סיפר לי שעכשיו כל צעד הוא קריטי, כי כעת שאחת מתה, אני הבאה בתור.

היום אני והספאן שלי עוברים לאירלנד. אם הוא היה שואל אותי, היינו מסתלקים כבר מזמן, אבל אף אחד לא שואל אותי. הוא כבר היה אמור לחזור.  אני מתחילה להיכנס לפאניקה.  אסור שיקרה לו משהו עכשיו.  אני מתקשרת אליו. הוא לא עונה. אני מסמסת לו, ומתקשרת עוד פעם. אין תגובה. נשמעת דפיקה על הדלת. זה שוטר. "את הבת של רונלד הויל?" הוא מתחיל "אה... כן" אני עונה. כמעט שכחתי שאני אמורה להיות הבת שלו. כשהייתי ג'ני הוא היה הדוד שלי. "אני מצטער, הוא נהרג בתאונת דרכים" אומר השוטר. התגובה הראשונה שלי היא הלם. לא. זה לא יכול להיות.  בלי לשים לב אני מתחילה לצרוח. 

השוטר צועד חזרה לתוך חדר המדרגות, מובך בעליל. אני מזנקת,  סוגרת את הדלת ונועלת אותה ליתר ביטחון.  לא שזה משנה משהו. עתה, כשרונלד מת, זה רק עניין של זמן עד שהם יבואו. אני מרגישה כל כך בודדה.  לבד לבד לבד. אף שזה לא הגיוני, לרגע יש לי תחושה שכל הגארד האחרים מתים. אני יודעת שזה לא נכון. פתאום צץ במוחי רעיון- לחדש את הקשר עם הגארד האחרים. אולי הם מבוגרים יותר ממני. אולי הם כבר פיתחו מורשות. אולי הם יוכלו להציל אותי. זאת התקווה היחידה שלי.

אני פותחת אתר אינטרנט, וחושבת במשך כחצי שעה מה לכתוב.  "תשעה, עכשיו שמונה, ואתם כל השאר נמצאים שם?" יופי. זה מעורפל מספיק. עשר דקות אחרי זה, קורים שני דברים: הראשון הוא שמישהו מגיב על ההודעה שלי ב-"אנחנו כאן". אני מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ מאושר. הם הבינו אותי! הדבר השני, זה שאני שומעת צעדים במדרגות.  במשך שנייה אחת אני חושבת שאלו האנשים שהגיבו לי על הפוסט. עד שהם פורצים את הדלת, ואני מגלה שזו פלוגה של מוגדוריאנים חמושים. 

המחשבה היחידה שעולה בראשי המסוחרר זה שאני אידיוטית. אני לא יכולה לצפות שרק הטובים יראו את הקריאה לעזרה שלי. אני נוסגת לכיוון המטבח ולוקחת סכין. זה לא יספיק. אחד מהם תופס אותי בצאוור, מרים אותי עד שאני מביטה לו בעיניים ובכאלו פשטות וקלילות, הוא לוקח לי את הסכין ומשחק איתה. הוא מעווה את פניו בדבר שאמור להיות חיוך. אני מתחילה לזעוק לעזרה, ומקווה שישמעו אותי ויבואו מספיק מהר. המוג מתעלם, ואומר "מעניין אם זה יהיה שונה כשהסכין שלך תביא למותך" עיניי נפערות באימה ושפתיי לוחשות תחנונים בלי קול. ואז הוא משסף לי את הגרון, בסכין שלי. אני מצטערת שלוש. עכשיו אתה הבא בתור

הפרק הקודם