ורדים ורודים//בהקפאה

הפרק הזה קצר ולא מי יודע מה מצחיק. 

לא נורא. 

שכחתי להגיד בפרק הראשון, הפאנפיק מוקדש לקטרין המדהימה שלי.

תזכרי, Gay is okay! 

"את חושבת שהוא מסלית'רין?" לחשה מארייט בקול מעל לשיקוי כחול מבעבע.
"תסתמי!" סיננה רוז, מנסה בכל כוחה להתרכז בשיקויי שלה, שמישום מה היה יותר סגול מאשר כחול. "אבל תחשבי על זה-"
"העלמה וויזלי, העלמה דומיניקוביץ', תרצו לשתף אותנו בשיחתכן המרתקת?" שאל סלגהורן, ומספר תלמידים, רובם סלית'רינים, גיחכו.
"אני פשוט תהיתי, פרופסור, איך אני משפרת את השיקוי שלי. אני חוששת שהוא מעט סגול." רוז הרימה את ראשה בגאווה גריפינדורית והגיחוכים השתתקו. "הו, טוב, ובכן..."
השיעור התקדם ובמהירות הייתה הכיתה משוחררת; פרופסור לונגבוטום היה חולה, לצערה הרב של רוז, וזה אומר, שעתיים חופשיות, שעתיים שבהן תיאלץ להקשיב לתיאורים אירוטיים למדיי של וונדי פיניגן מפיה של מארייט.
"מארייט, אני אוהבת אותך, באמת שכן, אבל-" את המשפט קטע ינשוף שחור וגדול, אותו הינשוף מהיום הקודם, נושא חבילה קשורה בסרט.
"מה זה?"
אותה שאלה עלתה גם בראשה של רוז, והיא מיהרה לשחרר את החבילה מרגלו של הינשוף, שבהיעדר צומת ליבן של הבנות, עף והתיישב על כתפו של נער צעיר שעמד וצפה בשתיים מרחוק, ידו כרוכה סביב בחורה.
"תפתחי!" קראה מארייט, ורוז הביטה בה בחשש. "ומה אם זה יתפוצץ לי בפרצוף?" שאלה, ומארייט פלטה צחוק משועשע. "את מדריכה, מי עומד להפעיל עלייך מתיחה?" ענתה מארייט בהיגיון, ורוז נאלצה להסכים, ומשכה בסרט.
זו הייתה קופסאת שוקולדים מהדובשנרייה, אך לא סתם שוקולדים, אלה היו שוקולדים עם דבש- "זה השוקולד האהוב עלייך, לא?" שאלה מארייט במצח מקומט. "כן..." מלמלה רוז בחשד. "זה כן."
באותו הרגע שמה לב רוז לפתק קטן ורדרד שהיה דחוף בצד הקופסא. היא שלפה אותו החוצה, מראה אותו למארייט.

טיק טוק, יום עבר
ונשארו עוד תשעה עד הגמר
שוקולד עם עקיצת דבורה
וורדים ורודים במתנה

-יודעת מי אני?

"קדימה, הוא משחק איתך!" קראה מארייט. "אל תשכחי שזה הוא שרוצה אותך." רוז חשבה על כך, ונאלצה להסכים איתה גם על זה. היא קראה את הפתק שוב, ואז הבינה; לא היה שם שום ורד.היא עמדה להצביע על כך בפני מארייט, כשהרגישה יד על כתפה; זו הייתה וונדי.
"היי רוז," בירכה. "מארייט," רוז שמעה את מארייט משתנקת לידה, וצחקקה בשעשוע. "היי וונדי," ענתה רוז. "מממ... מישהו ביקש ממני לתת לך את זה," וונדי הגישה לה שניי ורדים ורודים. "מי?" שאלה, אך וונדי רק חייכה בהתנצלות. "אני חייבת ללכת. להתראות!" קראה, ואז הוסיפה "מארייט," בנוד קטן של ראשה, והלכה.
מארייט וידאה שוונדי מחוץ לתווך השמיעה, ואז צרחה, קופצת על רוז בחיבוק ומקפצת במקומה כמו ילד קטן שניצח בקווידיץ', או קיבל ממתק מהדובשנרייה לראשונה בחייו.
"היא דיברה איתי!" צווחה בהתרגשות, ורוז רק צחקה, לוקחת שוקולד מהקופסה ומציעה אותו לחברתה הטובה. "שנחגוג?"

_כשעה לפני כן_

"היי, פיניגן!" הוא קרא אחריה. היא הסתובבה אליו בהפתעה, והוא שם את אצבעו על שפתו, מסמן לה להיות בשקט.
תופס בידה, הוא משך אותה אל תוך כיתה ריקה. לאחר כמה לחשי נעילה ולחש השתקה קל, הוא סוף סוף דיבר.
"אני צריך טובה," אמר לה, והיא צחקה. "ולמה שאני אעזור לך?" הוא חייך כאילו היה מוכן לשאלתה מראש. "יודעת מי זו רוז וויזלי?" היא קימטה את מצחה. "לאן אתה חותר?"
הוא גיחך והתקרב אליה. "אם תעזרי לי להשיג אותה, אני אעזור לך להשיג את מארייט." וונדי הסמיקה, והוא חייך עוד יותר. "מה אני צריכה לעשות?" שאלה.

מצטערת, לא הייתה לי ממש מוזה, אבל הרגשתי כאילו נטשתי אתכם. אז... זה מה שיצא. אני מסרבת לנטוש את זה לפרקי זמן ארוכים כמו ב'מכל הלב, לילי'. אני אשתדל. 

הפרק הקודם		הפרק הבא