בית הספר וואנקווה לכישוף ולקוסמות

ויתור זכויות: הדמויות שייכות ליוצרים של אישרדות, הבתים שייכים לרולינג, והחלוקה של הדמויות ורקעים שייכים לבלוג בטמבלר ask the magical total drama
הקישור שמקשר למקור למעשה מפנה לבלוג ההוא.
בכל מקרה, בוואנקווה, שלא כמו בהוגוורטס, יריבויות הבתים הרבה פחות גרועות. 

אזיקיאל בוקטוץ, או זיק, כמו שהעדיף להיקרא, שנא לשקר. שנא לגרום לאנשים להאמין במשהו שהוא לא נכון. אבל אחרי שנים של אימונים, אנשים באמת האמינו לשקרים שלו. והוא שנא את זה.
הוא שנא לשקר לשון, החבר הכי טוב שלו מאז ילדות, ולגרום לו להאמין שזיק היה בסך הכול נער מוגלגי נורמאלי. (למרבה המזל, שון לא היה אחד בעצמו, מתברר. הנער הזומבי-פרנואיד כעת למד בבית סלית'רין, בשנה מתחת לזיק עצמו.)
הוא שנא לשקר לארבעת חבריו למעונות- הרולד, קודי, בי וקמרון. להגיד להם שאימא שלו נהיית חולה אם הוא לא מבקר אותה פעם בכמה שבועות. אבל הוא הניח שזה היה עדיף מהחלופה- שבה הוא סיפר להם את האמת והם נגעלו ממנו. הוא ידע שמבחינת עולם הקוסמים, למפלצות כמוהו אין זכות קיום. בטח שלא ללכת לבית ספר לקסם. אף אחד מהם לא היה טיפש (הם היו רייבנקלו, אחרי הכול) אבל לא הייתה להם שום סיבה לחשוב שזיק לא מבקר את אימא שלו. שכשהוא נכנס לאח של אביו, זה לא בשביל לבקר אותה, אלא בשביל להיכנס לכלוב המאובטח במרתף ביתו.
----
בניגוד למה שזיק עשוי היה לחשוב, השותפים שלו לחדר ידעו מה קורה. לוח השנה של קודי, בו הוא רשם אירועים חשובים, הכיל גם מופעי ירח. זה לקח לו בסך הכול עד תחילת השנה השלישית שלהם לשים לב כי זיק עוזב תמיד בלילה של הירח המלא, ולשתף עובדה זו עם האחרים.
ביום למחרת, הם גייסו את הבנות של השנה שלהם. לקחו להם בסך הכול שלוש שעות בספרייה להבין מה זה בדיוק אומר. 
סיירה, גוון, דון, סטייסי, הרולד וקמרון, שגדלו בידי קוסמים, היו בהלם. איזי, קודי ובי, בני המוגלגים, לא הבינו על מה כל המהומה.
"למה הוא לא סיפר לנו?" שאל אז קודי. "למה הוא משקר?"
"להיות איש זאב, בחברה שלנו, זה לא ממש משהו להתגאות בו." השיבה לו דון. "כמובן שזה הכול שטויות, אבל אנשים מאמינים שיש משהו רע בהם. גם כשזה לא ירח מלא."
"הדוד רבא-רבא-רבא-רבא שלי, רמוס, היה איש הזאב הראשון." אמרה סטייסי.
הם כולם גלגלו עיניים. 
"אז אנחנו הולכים לספר לו שאנחנו יודעים?" שאלה סיירה לאחר מכן.
"אם הוא חושב שיש משהו להתבייש בזה שהוא איש זאב, זכותו. אני לא הולך לספר לו." השיב קודי.
"הוא לא עושה את זה כי הוא מתבייש." אמר קמרון. האחרים הסתובבו לכיוונו. הנער הנמוך היה ביישן, וכמעט לא דיבר מחוץ למעונות. "הוא עושה את זה כי הוא חושב שאנחנו נדחה אותו."
בי משך בכתפיו בשאלה. כרגיל, דון הייתה היחידה שהבינה. "בי שואל למה שהוא יחשוב שאנחנו נדחה אותו רק בגלל שהוא מצמיח פרווה פעם בחודש." היא דיווחה.
"זה ממש טיפשי." הסכימה איזי. "אנחנו לא ננטוש את זיקי רק בגלל זה."
גוון נראתה נבוכה. "אני לא יודעת, חברה." היא אמרה. "האם אנשי זאב לא אמורים להיות מסוכנים?"
"רק בצורה זאבית." השיבה לה דון. "כל דבר אחר זה דעות קדומות. ויש הרבה כאלה מסתובבות."
"חוץ מזה." הוסיף הרולד בגלגול עיניים. "את באמת חושבת שזיק יכול לפגוע בך? את יכולה להוריד את פרופסור סלאת'ר עם כמה בעיטות."
גוון חשבה על זה לכמה שניות. זיק אכן היה חלש ממנה בעליל, ולא מסוכן בכלל. "בסדר." היא אמרה לבסוף.  "אז מה אנחנו הולכים לעשות?"
"למה שנצטרך לעשות משהו?" שאל הרולד. "הוא אותו הזיק שהוא היה אתמול."
"אז אנחנו פשוט לא עושים כלום?" שאלה סיירה.
"על מה אתם מדברים, אה?" אמר קול מאחוריהם
"זיק!" קרא הרולד. "איך אימא שלך?" 
"כמו תמיד." השיב הנער חום השיער. "על מה דיברתם, אה?"
מביניהם, סיירה ככל הנראה הייתה המאלתרת הטובה ביותר, אז היא התחילה את השקר. "קודי שאל למה אנשי זאב נמצאים בחיות פלא והיכן למצוא אותם."
קודי תפס, והמשיך. "כן, זה היה נראה לי ממש מוזר, כי אנשי זאב הם גם אנשים, רוב הזמן."
"אז הסברנו לו על הדעות הקדומות בקהילה שלנו נגד אנשי זאב." המשיכה דון.
זיק עלה למעלה לחדר, להניח את דבריו, והבנים עקבו אחריו, כמו שעשו בכל חודש מאז השנה הראשונה.
----
עברו שלוש וחצי שנים מאז, ואף אחד לא סיפר לזיק שהם ידעו. 
קודי ישב בחדר המועדון של רייבנקלו, מנסה לדבר עם גוון, הקראש שלו,  בעוד מנסה להימנע מסיירה, שאיפה שהוא בשנה הרביעית פיתחה קראש עצום עליו, שגבל באובססיביות.
(בגבל הוא התכוון ללגמרי אובססיבי, אבל סיירה הייתה חברה שלו פעם, אז הוא לא אמר את זה.)
הוא בדיוק חקר אותה על הפרידה שלה מדאנקן, ששמיעה עליה גרמה לו לשמוח לאיד במקצת. הנער הגריפינדורי בעל המוהוק הציק להרולד מאז השנה הראשונה, קרא לקודי בחורה כבר שלוש שנים, והשתמש בגוון כדי לבגוד בחברה הקודמת שלו, קורטני וונסדור הסלית'רינית. (מאז קורטני כבר הצליחה למצוא חבר חדש, לפי מה שהוא שמע.) ועל העובדה שהיא חזרה לפתח רגשות לאקס שלה, טרנט סמית' הגריפינדורי, כשהרולד נכנס.
"היי, חברה. שמעתם על הירח הכחול מחר?" הוא שאל אותם כשהוא הסתער פנימה.
"כן." השיבה דון, צצה משום מקום, כמו שתמיד עשתה. קודי היה חושב שהיא מתעתקת, אלמלא היה זה בלתי אפשרי בבית הספר. "זה גורם לחיות לשנות לגמרי את ההתנהגות שלהם."
"האם זה לא אומר שכדאי לנו לנעול את דראקו איפה שהוא?" שאל קודי.
גוון פלטה אנחה. דראקו, דרקון המחמד בן השנה של איזי, היה מטרד מתמד בשבילה, בתור מדריכה אחראית. קודי, המדריך השני בשנתם, היה הרבה פחות מוטרד מקיומו של הדרקון.
"קודי!" נזפה בו גוון. "אתה לא אמור לעודד את קיומו של דראקו." היא כבר מזמן ויתרה על להוכיח את קיומו לכל מי שלא היה בשנה שישית רייבנקלו או אוון גראנט. (תודות לגלימת ההיעלמות של סיירה, למרות שהיא לא ידעה את זה.)  אבל זה לא אומר שהיא הייתה מרוצה.
"חוץ מזה, האם הירח לא יהפוך את דראקו ליצור חמוד?" המשיכה גוון.
"אל תדברי ככה על דראקו." אמרה לה סיירה, שצצה ממאחוריהם. "אנחנו ננעל אותו מחר."
"מאיפה את..." החלה גוון, לפני שנכנעה. "ריגלת על קודי שוב, לא?" 
"רק קצת." הודתה סיירה. 
"סיירה, ביקשתי ממך להפסיק את זה." אמר לה קודי.
"אבל אתה כל כך חמוד, שאני לא יכולה להתאפק." היא השיבה.
"קראתי שירח כחול גורם לאנשי זאב להישאר עם מוח אנושי כל הלילה. הם מחליפים צורה, אבל לא מחליפים מוח." אמר הרולד. 
כולם החליפו מבטים, מנסים להבין כיצד להעביר לזיק את המידע מבלי להיות ברורים.
--
יומיים לאחר מכן, תשעה מבני השנה השישית של רייבנקלו ישבו בספרייה, מנסים למצוא חומר על אנשי זאב לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. העשירי לא היה אמור לחזור עד מאוחר יותר. (כנראה שהוא ידע על זה יותר מכל האחרים ביחד, בכל מקרה.)
כשהם חזרו למעונות שלהם, קודי מצא את כל הרישומים שלו מפוזרים על הרצפה. בזמן האחרון, כל עוד הם חקרו אנשי זאב בהתגוננות מפני כוחות האופל, הבנים ניסו להשוות מיתוסים ידועים עליהם לדוגמא החיה, לראות כמה מהם היו אמיתיים, וכמה מהם היו בדיוק זה- מיתוסים.
בי הצביע על מיטתו של זיק. המיטה כעת עמדה ריקה, עם כל חפץ שהיה מסביבה מספר שעות קודם לכן נעלם. פיסת קלף הייתה מונחת על המזרן החשוף, וקודי הביט בו.
עכשיו כשאתם יודעים. היה כתוב שם בכתב יד מסודר. אתם כנראה כבר לא רוצים לחלוק איתי מעונות. אני לא מאשים אתכם. ידעתי שזה היה טיפשי מצדי לבוא לכאן, להעמיד פנים שאני בסך הכול נער רגיל. ידעתי שזה היה טיפשי מצידי להתיידד. אבל ידעתי שאני לא יכול לשמור סוד לנצח. בזמן שאתם קוראים את זה, אני כנראה יושב בחדר שלי בבית, מקלל את עצמי על שהייתי טיפש מספיק להאמין. 
מצטער ששיקרתי לכם.
אזיקיאל.
 קודי הראה את הפתק לאחרים. "זיק הקדים." הוא אמר. "הוא מצא את הרשימות שלי. הוא חושב שאנחנו לא נרצה אותו יותר. הוא עזב."
"מה גורם לו לחשוב שיהיה לנו אכפת?" תהה הרולד בקול.
"הוא גדל ליד סקוט, זוכר?" ציין קמרון, והארבעה הצטמררו. סקוט וארהואון היה אחד מהנערים הכי דוחים ומציקים בשכבה שלהם. לגדול לידו כנראה היה גורם לכל אחד להיות חסר ביטחון בנוגע להרבה דברים.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל הרולד.
קודי לא השיב. הוא התכופף מתחת למיטתו של זיק, ושלף משם כמה ספרים. "הוא שכח את ספרי הקריאה שלו." הוא אמר. הם כולם ידעו עד כמה זיק אהב את הספרים האלו.
"הוא כנראה מיהר לברוח. הוא לא שם לב שהוא שכח אותם." אמר קמרון.
בי הצביע בספרים, מאותת על הדלת.
הרולד כנראה הבין מה הוא ניסה להגיד, כי הוא הנהן. "אם הוא השאיר אותם פה, זה אומר שהוא יחזור."
"ואנחנו נהיה מוכנים." אמר קודי, הופך שולף פיסת קלף וכותב עליה כמה משפטים. כשהדיו התייבש, הוא תקע אותה בתוך אחד מהספרים. "יש." הוא אמר.
---
חלפו מספר ימים מאז. חופשת הפסחא הייתה אמורה להתחיל למחרת, וכמנהגם, הם עשו מסיבת קריוקי. בחופש חג המולד קודי הזמין את כולם אליו, והם עשו מרתון סרטי דיסני. במהלך הרצף, כל אחד מהם בחר  לו שיר שהוא חשב שאפיין אותו הכי טוב. כולם, חוץ מזיק, שפשוט חייך כשהם שאלו אותו, ובי, שמעולם לא השתתף בשירה, אלא רק ישב על המיטה ועודד אותם.
דון התחילה בשירה, עם צבעי הרוח מפוקהונטס.
הם כולם הסכימו שהשיר הזה אפיין את דון, שהייתה המחוברת מכולם לטבע. 
הרולד בחר את למרחקים אלך, מהרקולס. כולם הסכימו שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי להוכיח את עצמו. (במיוחד אם זה עירב את לשאונה אדוארדס הגריפינדורית, אבל לא בהכרח.)
איזי בחרה בסופרקאליפרג'ליסטיק, של מרי פופינס. השיר אפיין את אופייה התזזיתי וחסר המנוח.
גוון חזרה להרקולס, עם השיר לא אודה באהבה. הם כולם גיחכו בבחירה זו, כי הם ידעו כי גוון תהיה האחרונה להודות באהבה.
קמרון בחר את בן אנוש, מטרזן. הוא תמיד הרגיש כאילו הוא היה קצת שונה, עם העובדה שהוא למעשה גדל בבועה.
סטייסי בחרה את עצות טובות. הנערה הפטפטנית תמיד ניסתה לגרום לעצמה להפסיק לקשקש, אבל לא הצליחה.
קודי עצמו בחר את  משתגע כבר מלך להיות, של מלך האריות. האחרים הקניטו אותו שהוא תמיד שואף להרבה, אבל לא היה אכפת לו. 
סיירה בחרה באהבת אמת, ממכושפת. קודי הצטמרר בחיוך הענק שהיא הגניבה לקראתו.
לפתע דון סימנה להם להשתתק, והצביעה לכיוון הדלת.
קול נשמע משם.
_____
זיק היה מעוצבן על עצמו. הוא התכוון להיכנס אחרי שכולם נרדמו, לקחת את הספרים שלו ולהסתלק. איך הוא היה יכול לשכוח מהמסיבה הקבועה שלפני החג? כי הוא היה אידיוט. זה למה. הוא לא יכול היה לחזור אחר כך. הוא היה צריך את הספרים שלו בשביל להעביר את החופש. 
הוא שמע את סיירה מסיימת את השיר שלה, ומצורך לא ברור, הוא התחיל לשיר את השיר שהוא בחר. את השיר שהוא לא חשב שהוא אי פעם ישיר.

I don't know if You can hear me
Or if You're even there
I don't know if You would listen
To a monster’s prayer
Yes, I know I'm just an outcast
I shouldn't speak to You
Still I see Your face and wonder...
Were You once an outcast too?

God help the outcasts
Hungry from birth
Show them the mercy
They don't find on earth
God help my people
We look to You still
God help the outcasts
Or nobody will
--
החבורה בפנים שמעה את השיר של זיק, שאומנם לא היה זמר טוב, אך שר מהלב, וגוון פתחה את הדלת. 
קודי ואיזי ידעו את יתר המילים, ואחרי החלפת מבטים קצרה, החלו לשיר בעצמם.
I ask for wealth
I ask for fame
I ask for glory to shine on my name
I ask for love I can possess
I ask for God and His angels to bless me
זיק אפילו לא הסתכל עליהם, אלא פשוט סיים את השיר שלו.
I ask for nothing
I can get by
But I know so many
Less lucky than I
Please help my people
The poor and downtrod
I thought we all were
The children of God
God help the outcasts
Children of God
כשהוא סיים, הוא ניגש למיטה הישנה שלו, והתכופף תחתיה. 
"הספרים שלך לא שם." אמר קודי. "הנחנו אותם על השולחן."
זיק התרומם, והרים את ארבעת הספרים שעמדו בערימה על השולחן.
הוא החל ללכת לכיוון הדלת, כשיד על כתפו עצרה אותו. "אתה יודע שאם זה היה משנה לנו, היינו אומרים משהו הרבה קודם." אמר הרולד.
"אנחנו עלינו על זה בתחילת השנה השלישית." הוסיפה גוון.
"למה נשארתם?" שאל אותם זיק. "למה לא עזבתם?"
"אתה חבר שלנו, טיפשוני." השיבה לו איזי. "למה שנעזוב?"
"כי אני מפלצת." השיב זיק, מתיישב על המיטה הריקה שלו. "אין שום סיבה שתישארו."
גוון החוותה על הפסים בשיער שלה. "האם אנחנו נראים כמו סוג האנשים שיהיה להם אכפת?" היא שאלה.

השיר שזיק שר הוא god help the outcast, מהגיבן מנוטארדם. 

הפרק הקודם