הפלאשבקים

כשאני מתעורר, אין קולות. שום לחישות חשאיות. שום מבטים מוחלפים. שום גבות מורמות. רק אותם קירות מסוידים של חדר בית החולים. ריח חד של חומר חיטוי חודר לאפי.

מוחי איטי ומעורפל. המורפיום הביא שלווה, אך גם תסכול. אני זקוק לתפקוד מוחי מקסימלי כדי להבין מה קורה, מה שזה לא יהיה.

כעבור כמה דקות, כשהמחשבות שלי מתחילות לנוע מהר יותר, מבזיק רעיון, יותר מסתם מחשבה אקראית. החושים שלי שבים ונהיים מחודדים. אני שומע את חריקתן של רגליים נעות במסדרון הנקי לעבר דלת חדרי.

לפתע הדלת נפתחת ואחות נכנסת, מגלגלת מאחוריה משהו גדול ועשוי פלסטיק. מוחי עדיין אינו מתפקד כראוי. האחות סוגרת בזהירות את הדלת מאחוריה ופונה אליי.

"שלום, שרלוק, מה שלומך היום?" היא שואלת בעליזות, קצת יותר מדי. אני לא טורח לענות. מה הטעם בכך?

היא ניגשת למיטתי וכורעת לצידה כך שעינינו באותו הגובה. "עכשיו, אני צריכה לשטוף אותך, כדי לוודא שכל ה...פציעות שלך יישארו נקיות. כנראה מעולם לא חווית משהו כזה, אבל אל תדאג, אני רגילה לזה." היא מסבירה ברוך.

אני מתמלא חרדה כשאי מבין מה זה אומר. אני לא רוצה להישטף. אחת המילים שלה נתקעת בראשי: 'פציעות'. למה היא התכוונה? אני לא זוכר שנפצעתי... זאת הסיבה שאני כאן? נפגעתי ממשהו? אולי.

מבלי לחכות להסכמתי, היא קמה ומושכת ממני את השמיכה. אני לובש בגדי בית חולים.

"נתחיל עם הפנים שלך," האחות אמרה בעדינות. "תישאר כפי שאתה, זה עלול לדקור קצת, אבל אתה בטח כבר רגיל לכאב." היא נושמת בחדות. אפילו במצבי החצי-מסומם אני יודע שהיא לא הייתה אמורה להגיד את זה.

 היא ממשיכה הלאה במהירות, טובלת פיסת מטלית בנוזל דמוי מים מהמגש שהיא גלגלה לחדר, לפני שהיא מצמידה אותה בעדינות ללחי הימנית שלי. המטלית רכה אבל אני נושם בחדות כשאני מרגיש את הדקירה.

"מצטערת, זה בסדר." האחות אומרת, משפשפת בזהירות את המטלית על לחיי לפני שהיא עוברת למצח.

לפני שהיא עוברת לצוואר שלי, היא עוצרת ואומרת, "יש לך שם יותר חתכים, אז זה עלול לכאוב יותר מהפנים." עיניה מלאות התנצלות, אך לא רחמים.

אני מבולבל. למה יש חתכים על פניי, ועוד על צווארי? זאת הייתה חייבת להיות תאונה משונה מאוד אם נחתכתי בצוואר. כשהאחות עומדת להניח את המטלית המחוטאת-מחדש על עור צווארי, אני עוצר אותה בשאלה "למה יש חתכים על הצוואר שלי?"

היא מפנה את מבטה לרגע, מצחה מתקמט כאילו היא מתווכחת עם עצמה. כעבור זמן רב היא מביטה ישירות בעיניי ואומרת, "אני לא יכולה לספר לך. הלוואי שיכולתי..."

לאחר הדברים האלה, האחות מניחה את המטלית על הצוואר שלי בעדינות רבה. למרות זאת, אני צריך לחרוק שיניים כדי לא להיאנק בכאב. החתכים על צווארי מוכרחים להיות עמוקים וגדולים כדי לגרום לכאב כזה, למרות המורפיום שמוזרק לעורקיי.

כעבור כמה דקות, האחות מפסיקה ומחכה שארים אליה מבט לפני שהיא מתחילה לדבר. "אתה מסתדר. עכשיו, אני צריכה לחטא את החזה שלך. אני לא מתכוונת לשקר לך. זה יכאב. מאוד יכאב. אבל אני חייבת לנקות אותך, כך שתצטרך לסבול את הכאב."

הלסת שלי מתהדקת כשהיא מושכת לאחור את חלוק בית החולים שלגופי, חושפת את החזה שלי. אני מנסה להרים את ראשי כדי לקבל הצצה בנזק שנגרם לגופי, אבל האחות ממהרת לחסום את שדה הראיה שלי ודוחפת בעדינות את ראשי לאחור אל הכרית. "סליחה," היא מסבירה. "אני תחת הוראות מדויקות לפיהן אתה אמור לראות מעט ככל האפשר.

"למה?" אני שואל, שוב מבולבל.

האחות לא אומרת דבר, מכווצת את שפתיה ומתחילה. אני לא מסוגל להחזיק את הכאב בתוכי, ופולט יבבה קטנה. האחות ממשיכה לשפשף בעדינות את חזי עם המטלית בתנועות מעגליות קטנות וזהירות. אני תופס בצד המיטה בידי הימנית, אבל זה רק גורם לעוד כאב. אני זועק בייסורים, והאחות עוצרת. שחרור האחיזה מכאיב באותה המידה, אבל אני חייב לעשות את זה.

האחות מנדנדת בראשה בעצב לפני שהיא פונה לקחת מטלית חדשה. היא מנסה להסתיר את הישנה מפניי, אבל אני רואה את כתמי הדם עליה. הדם שלי.

אחרי שהיא מסיימת  עם החזה, האחות מודיעה לי שהחלק הבא הוא הכואב ביותר. היא אומרת לי שאני צריך להתהפך. בהתחשב בעובדה שאני אפילו לא יכול להנהן, אני יודע שזה יהיה מייסר. בהתחלה אני מנסה בעצמי, אבל כל תנועה קטנה גורמת לי לזעוק.

בסופו של דבר, האחות יוצאת וחוזרת כמה דקות מאוחר יותר, עם שלושה רופאים חזקים-למראה.

אחד מהם מביט בעיניי ואומר בבוטות "אנחנו עומדים להפוך אותך, מכיוון שאתה לא מסוגל לעשות זאת בעצמך. זה כנראה יכאב אבל בבקשה תנסה לא להרגיז את המטופלים האחרים בצעקות מקפיאות דם."

לפני שאני מצליח להבין מה הוא אמר, ידיים אוחזות בגופי בדיוק והופכות אותי על בטני. הכאב מייסר. אני צועק ואז נעשה רפוי כשהחשכה בולעת אותי.

אני שוכב על שולחן בחדר אפלולי. השולחן מכוסה בנייר זכוכית, משפשף את בטני עם כל תזוזה. קול לא מזוהה אומר מאחוריי "אתה מוכן, שרלוק?" אני לא עונה. אני צועק כששוט מצליף על גבי החשוף, קורע את עורי. "לא!" אני שומע את צעקתו החלושה של ג'ון איפשהו מאחוריי. "תשתוק, או שתהיה הבא בתור!" נוהם המענה, לפני שאני מרגיש מתכת חותכת בעורי החשוף.

"תייצבו אותו!" "מה קורה?" "איפה מייקרופט?"

אלו הצעקות המבוהלות והנואשות שאני שומע סביבי כשאני מתעורר. אני מרגיש ידיים מרחיקות את גפיי ופלג גופי העליון. אני מרים מבט ורואה את האחות מביטה למטה אליי, הבעה משולבת של אימה, גועל ופחד על פניה.

 "זה בסדר," היא אומרת בקול הכי מרגיע שלה, בין נשימות רועדות. "רק תישאר במקומך."

"מה קרה?" אני שואל, מתחיל לרעוד.

"אתה...אתה התעלפת, כשהפכנו אותך. ואז התחלת לחבוט ולצעוק. היינו חייבים להחזיק אותך." עונה האחות בזהירות, כאילו השמיטה פרטים חשובים מהסיפור שלה.

היא מסתובבת כדי להביט בשני גברים חזקים שעדיין אחזו בחוזקה בגופי המתנודד ללא שליטה. "אני חושבת שאתם יכולים לעזוב עכשיו." אומרת האחות. האחיזה ההדוקה משתחררת לפתע, מותירה אותי לבד על המיטה, שוכב עם הפנים כלפי מטה על הסדינים המבולגנים.

לפני שמישהו מספיק להוציא מילה, אני שומע שני זוגות רגליים צועדים במורד המסדרון. הם מתפרצים לתוך החדר, ולפי הדחיפות, אני יודע מיד שאלה מייקרופט ולסטרייד.

לסטרייד רץ לצד המיטה עד שהוא נכנס לשדה הראייה שלי. הוא כורע ברך לצידי ומביט בעיניי. אני מביט בעיניו, עדיין לא מסוגל לגרום לעצמי להפסיק לרעוד. מייקרופט מצטרף אליו ומיד קורא את פניי.

"מה ראית?" הוא שואל, מביט בדריכות בעיניי.

"אני...ראיתי..." אני מתחיל לגמגם.

"תמשיך." מייקרופט פוקד בעדינות.

"אני שכבתי ככה, על בטני, אבל הייתי על שולחן. שולחן עם נייר זכוכית. היה שם איש, והוא הצליף בי מכיוון שלא עניתי לשאלותיו. ג'ון אמר משהו והאיש איים עליו, לפני שחתך את גבי עם סכין." באותו רגע, אני עוצם את עיניי בחוזקה ומתחיל לרעוד עוד יותר.

"תעלפו אותו." אני שומע את אחי ממלמל בשקט, ואז מאבד את סבלנותו "תעלפו אותו!" הוא צועק.

"זה לטובתו, תראו אותו." אני שומע את לסטרייד מוסיף, לפני שמסכה מכסה את האף והפה שלי. הגז חזק, ותוך כמה נשימות אני מעולף, מת למראה.

בפרק הבא דברים יתחילו להתבהר. 

תגובות?

הפרק הקודם