השועל והכלב.

כמובן שאיחרתי לרכבת. ההורים שלי לא מבינים כמה זה רחוק , לא מבינים כמה זה חשוב, בטח שהם לא.
 הגעתי ממש שניות לפני שהיא יצאה, כשהיא התחילה לנסוע, נפלתי במסדרון הרכבת. התהפכה לי המזוודה, והתיק, וכל הבגדים עפו על הריצפה. כל כך משפיל , כל כך מתאים לי.
התחלתי מהר מהר לאסוף הכל בבלאגן לתוך המזוודה, לא שיש לי הרבה דברים, בכלל לא, אבל בכל זאת.
אף אחד לא ניגש לעזור לי , כולם הסתכלו מתוך התאים שלך וצחקו.
ג'יימס פוטר יצא מתוך התא שלו , והתחיל לאסוף את החולצות שלי שעפו רחוק. הייתי בשוק, כמה נחמד מצידו חשבתי , כמה בוגר, אולי הוא השתנה קצת במהלך החופש.
הוא התקרב אלי , ואמר בקול רם , בקול הרבה הרבה יותר מדי רם "למה כל הגלימות שלך שחורות איימי ?!"  הסתכלתי עליו מבולבלת מאוד , כי זאת תלבושת בית ספר זה למה! מה פשר השאלה הטיפשית הזאת ? אבל כיוון שאין לי כזה ביטחון לענות לו ככה מול כל בית ספר מסתכל עניתי בגמגום ובקול חלוש " אמ ככה יצא .. שחור .. ממ " והשפלתי את המבט חזרה לריצפה.
פתאום שמעתי פרץ צחוק גדול , כל הילדים צחקו , לקח לי בדיוק שניה להבין על מה. ג'יימס השוויצר פוטר עשה איזה כישוף והפך את כל הבגדים שלי לכתומים זוהרים. זעם הצטבר בתוכי ! מי הוא חושב שהוא ! חוצפן ! משפיל כל כך , אבל למה  ? איך העזתי בכלל חשוב שהוא בא לעזור לי ? למה הוא צריך להיות כל כך רע? מה עשיתי לו ? למה אף אחד לא עוזר לי? למה אני מרגישה לא טוב  ? משהו התחיל להתרחש לי בבטן , ועלה לכיוון הגרון , וזה יצא .
כאילו שהמצב לא יכל להיות גרוע יותר – הקאתי על הנעליים של ג'יימס פוטר , ועל חצי מהבגדים (הכתומים) שלי . מסתבר שהתוכניות שלי להתחיל את השנה בשקט , בלתי נראית , לא הסתדרו מצוין. הראש שלי התחיל להסתחרר... חושך.

התעוררתי במרפאה. לצידי מאדם פומפרי, פרופסור מקגונגל , והאהא ! ג'יימס פוטר ! "מה קרה לי?" שאלתי את מדאם פומפרי. "יש לך וירוס , הקאת קצת והתעלפת חמודה, טיפלתי בך , עוד כמה דקות את משוחררת ללכת , כיוון שפיספסת את הארוחה אני מציעה שתאכלי משהו כאן ואז תחזרי למעונות שלך" חייכתי והנהנתי תודה, והשבתי את תשומת הלב שלי לוויכוח בין ג'יימס למקגונגל.
"מה פתאום פרופסור! כמובן שלא הייתי עושה דבר כזה, ועוד לאיימי? חס וחלילה פרופסור. "
למה הוא מתכוון ? בטח שהוא עשה פרופסור, רציתי לצעוק ! אבל לא העזתי לפתוח את הפה, שמא ישימו לב אלי.
"ג'יימס , ביום הראשון ? ברכבת ? אתה חייב להתחיל לקבל קצת משמעת ! כל יום ראשון , שמונה בערב, אצלי במשרד , עד סוף החודש! וזה סופי" היא נראתה כעוסה ויצאה מהחדר מהר.
השפלתי את המבט לברכיים שלי, שלא אצטרך להביט לו בעיניים , קיוויתי שפשוט ילך , שיעזוב אותי! מה הוא עוד רוצה ? לכעוס עלי שהוא קיבל ריתוק בגללי? מה אני אשמה שהוא כזה חמור ?! "רק שתדעי לך .. " הוא התחיל "התכוונתי לעזור לך בהתחלה, אני מצטער לא יודעת מה קרה , מקווה שאת לא כועסת " אמר והסתלק לפני שהספקתי להגיב.
פתאום הרגשתי לא נעים , שהוא קיבל עונש בגללי , אבל די זה מגיע לו ! לא צריכה לבזבז עליו עוד שניה אחת. מחוסר תאבון יצאתי מהמרפאה לכיוון המעונות של הבנות בלי לאכול כלום, אני רק צריכה לישון במיטה שלי.

ביום שלמחרת פתחתי את הארון, וגיליתי ששכחתי לגמרי שכל הבגדים שלי כתומים, כל הגלימות שלי, וכל הסוודרים, מה אני אעשה ? כל הבנות כבר יצאו לארוחת בוקר.
מה אלבש ? אני לא יוצאת לארוחת בוקר עם גלימה כתומה ! לא לא לא ! בחדר של פילץ' יש גלימות ישנות, רוב בית הספר צריך להיות באמצע הארוחה עכשיו, אם אצליח להתגנב לשם בפיג'מה ולהחליף לא צריכה להיות שום בעיה.
יצאתי מהחדר בהיסוס אך במהירות לכיוון החדר של פילץ' . המסדרונות היו ריקים , לא האמנתי למזל שלי. נכנסתי לחדר של פילץ' פתחתי את הארון , לקחתי גלימה ישנה של תלמיד רייבנקלו והתלבשתי.
כאשר נכנסתי לאולם , עברתי בכוונה ליד השולחן של הגריפינדורים , ראיתי את מבטו של ג'יימס עולה לכיווני, ואת השוק על פניו כאשר ראה שיש לי גלימה שחורה כמו לכולם , חייכתי לעצמי בגאווה. פתאום קלטתי בזווית העין, את מבטו של סיריוס , שישב ליד ג'יימס מסתכל עלי, לא הצלחתי לפענח את המבט שלו. מה זה היה? חרטה? צער? לא יודעת אבל הוא מהחבורה של ג'יימס , ולכן , לא צריך להיות לי שום קשר איתו !

עבר עלי יום רגיל לחלוטין, הגעתי לארוחת ערב, אחרי שביקרתי אצל מקגונגל כדי שתחזיר לי את הצבע לבגדים וגיליתי להפתעתי הרבה, את סיריוס בלק יושב בשולחן רייבנקלו , במקום שבו אני בדרך כלל מתיישבת , מסתכל לעברי .

הפרק הקודם		הפרק הבא