לאהוב לנצח

עפתי ככה, במעגלים, במשך הרבה זמן. כמה בדיוק? אני לא יודעת, אבל זה הרגיש כמו שעות. הרבה שעות! וזה עזר, אני לא יכולה להגיד שלא. המטאטא תמיד עוזר לי להירגע. אין כמו ההרגשה של הרוח בפנים - חזקה, אבל לא יותר מידי. רוח, שמצד אחד מלטפת ומרגיעה, כאילו אומרת, ללא מילים, שהכל יהיה בסדר, שאני אצליח להתגבר על הכל, שמחר יהיה טוב יותר, אבל מצד שני, גם חובטת בפנים, בצורה שמזכירה ששיפור לא יבוא מעצמו, שכדי להשיג את מה שרוצים צריך להשקיע מאמצים - ולא מעט.

על כל זה חשבתי, בזמן שירדתי מהמאטאטא והתחלתי לצעוד לעבר היציאה מהמגרש. והייתי בטח ממשיכה לחשוב על זה, אם לא הייתי שומעת פתאום רחש מאחוריי.

הסתובבתי בבהלה, מוציאה כמובן את השרביט שלי תוך כדי. 

"הבהלתי אותך מה, וויזלי?" פגש אותי קול מלגלג, אשר הגיע יחד עם נער בעל פנים חיוורות, עיניים כסופות שנצצו בחשכה, חצי חיוך וגבה שמאלית מורמת, בצורה מתנשאת ומרגיזה למדי. מאלפוי. הנמייה הסלית'רינית. זה שחושב שהוא מלך העולם, ולא מסתפק רק בלחשוב כך, אלא גם מתנהג כאילו כולם נולדו אך ורק כדי לשרת את הוד מעלתו המזוויע. איכס! ותאמינו לי, יש לי עוד כל כך הרבה תיאורים נחמדים כדי לתאר את התולעת הפחדנית הזאת, שאני מופתעת שהיה לה מספיק אומץ לבוא לכאן - לבד בחושך- ועוד בלי שני שומרי הראש שלה.

והמבט הזה שלו!!! אוף! הדביל הזה חושב שהוא מעל כולם רק משום שלהוריו יש יותר כסף מאשר לאחרים, רק בגלל שההורים שלו היו בין מלקקי התחת העיקריים של זה-שאין-לומר-את-שמו. כבר אמרתי שהוא נמייה? לא משנה. התיאור מתאים לו כל כך, שאני יכולה לומר אותו פעמיים - הוא פשוט נמייה שכל מה שמעניין אותה זה לדרוך על נקודות כואבות של כל אחד, רק כדי להרגיש חזק! הוא קרצייה שנדבקת ומנסה לפגוע ולהעליב, רק בגלל הפחד להיראות חלשה.

תחשבו למשל על כל הריבים האידיוטים שלו עם הארי פוטר...

הארי

לפני שהספקתי לשלוט בעצמי, פלטתי אנחה עמוקה. אני לא מאמינה שהמנוול הזה גרם לי להיזכר בכל מה שכל כך ניסיתי, ולמעשה כמעט הצלחתי, לשכוח.

אוף!!!!!!!!

"אני מבין שהשתיקה שלך אומרת כן. טוב, אני לא מתפלא שאת מפחדת ממני."

הבטתי בו. כל כך בטוח בעצמו, כל כך מרוצה מהגאונות העל-טבעית של המשפט הגאוני שאמר, עד שלא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק מתגלגל. "אני... פחחחחחחחחחחח... ממך!!!"

הוא מצמץ, כנראה לא ציפה לתגובה כזאת. היה נראה אפילו שאיבד חלק מהביטחון העצמי שלו לרגע.

אבל רק לרגע. בכל זאת, היה זה דראקו מאלפוי. פחדן-פחדן, אבל מאלפוי. והרי אם יש משהו שהנמייה הזאת (התיאור הזה כל כך מתאים לו!!!!) טובה בו, זה בלהראות אדישות מוחלטת ולענות תשובות עוקצניות. פניו התקשחו כמעט מיד והוא פלט בקור, "כן - את ממני. וכדאי לך לפחד."הוא נראה בטוח בעצמו, למרות, שמההכרות שלי אתו ידעתי שהכל הצגה כדי להסתיר את אי-הביטחון שלו.

"וזה למה?" ניסיתי להראות לא שאני לא נופלת מהאיומים שלו. הרמתי גבה וניסיתי לחכות את העמידה שלו: גב זקוף, משקל על רגל אחת וידיים משולבות. אני לא יודעת מאיפה בא לי הביטחון הזה פתאום. הרי בכל זאת - הרי, זה מאלפוי. סלית'ריני שגדול ממני בשנה. והרי, הוא כל כך שונא כשמישהו פוגע בכבוד שלו, או מנסה, לפחות, לעשות את זה. ואפילו אם אני יודעת שהוא לא מסוגל לפגוע בי לבד - הוא בהחלט יכול לשלוח את שומרי הראש שלו. וזה באמת מפחיד!

הצחוק שלו קטע את מחשבותיי. צחוק ציני ומזוייף - עוד אחת מההצגות הרגילות שלו. "סמורה -" הוא הרים את קולו, לא שזה גרם לי לתגובה כלשהי, אני חושבת שהתעופה שלי קודם, היא שנתנה לי את האומץ להמשיך ולדבר איתו ככה, מבלי לפחד, כמעט. " את לא יודעת עם מי את מתעסקת פה!" הוא ניסה להישמע מפחיד.

גיחכתי. אני באמת לא יודעת מאיפה הגיע כל האומץ הזה, אבל הוא רק הלך והתחזק בכל רגע. "עם דראקו מאלפוי. " אמרתי, נשמעת לא פחות בטוחה ממנו. "נסיך סלית'רין האגדי, או, לפחות, זה שחושב שהוא נסיך סלית'רי, זה שבטוח שהוא מושלם ושכולם צריכים לציית לו, למרות שהוא בעצם פחדן שהולך כמעט לכל מקום עם גורילות בתור שומרי ראש!"

מאלפוי נראה רותח מזעם. כן - הוא לא היחיד שיודע לפגוע בנקודות רגישות. "אני..." הוא מלמל, "אני לא..." הוא הסמיק לרגע ומיד לאחר מכן התעשת וחזר לאדישותו הטבעית. "נכון. אני באמת מסתובב הרבה עם קראב וגויל," הוא אמר בתוכחה, "אבל זה רק כדי שאני לא אצטרך להתאמץ בכל פעם שמישהו עלוב כמוך יחליט לדבר אלי ככה. כדי שאני לא אצטרך לבזבז זמן על ג'וקים דוחים כמוך!"

כבר אמרתי שהוא מסוגל להוציא אנשים מדעתם?!

אבל לא התכוונתי לוותר.

"נחמד." אמרתי בחיוך מלגלג, "ותגיד, אני יכולה לשאול אותך משהו? כמה זמן בדיוק לכך לך לחשוב על השקר הזה?"

מאלפוי נראה זועם מתמיד. הוא הוציא את השרביט מכיס הגלימה שלו וכיוון אותו אלי בכעס, "שלא תעזי לדבר אלי ככה!!!" הוא קרא, "או שתצטערי על היום שבו נולדת!" הוא הביט בי בזעם, מאדים כולו. זה היה מוזר, הוא בדרך כלל הצליח לשמור על שלווה מוחלטת. אפילו בזמן הריבים שלו עם... נו, אתם יודעים על מי אני מדברת! לא מתכוונת להזכיר את השם שלו שוב. ואז הוא הביט בי בשנאה והוסיף.

"אני אצטער? למה? בגלל שאתה תרוץ לספר לאבא שלך?! אני משקשקת מפחד."

"בעצם, אני די בטוח שכבר עכשיו את מצטערת על היום שנולדת... תזכירי לי כמה חדרים יש לך בבית? אחד? שניים??"

עכשיו, באמת, נגמרה לי הסבלנות. הוא לא הראה תגובה מסוימת למשפט האחרון שאמרתי ונראה מרוצה מכך שהצליח, סוף-סוף להרתיח אותי. וסה עצבן אותי עוד יותר!!!

באותו רגע הבנתי כמה-שאני-שונאת-נמיות-בלונדיניות-עם-עיניים-כסופות-מלגלגות-שמסתכלות-עלי-ככה-ומרוצות-מזה-שאני-עצבנית-כל-כך!!!!!

מרוב זעם לקחתי תנופה וקפצתי עליו באגרופים, מפילה אותו על הרצפה.

הוא נראה בשוק, אבל באותו רגע לא שמתי לב כך. ניסיתי להרביץ לו שוב אבל הוא חסם אותי, תופס לי את הידיים. ניסיתי להשתחרר, אבל, מסתבר, שהוא יותר חזק ממה שהוא נראה.

רק אז, הבנתי באיזה מצב נמצאנו. וכמה קרובים היינו.

ונראה שגם הוא שם לב לכך.

נשארנו ככה לכמה רגעים מביכים למדי, מביטים אחד בעיניי השני. המומים מכדי לעשת משהו.

הוא שחרר את ידיי ובאעותו רגע קמתי במהירות, מביטה הצידה. ניערתי את הבגדים שלי והתרחקתי מספר צעדים, רחוק ממנו, רחוק מהעיניים המהפנטות, שהיו קרובות אלי כל כך רגעים קודם לכן.

כשסובבתי את ראשי חזרה, הוא כבר עמד. בתחילה, עיניו עיניו הביטו בי באותו מבט אדיש. אבל אחר כך... אחר כך היה לו מבט אחר. מבט שאף פעם לא ראיתי על פניו, ואף פעם לא ציפיתי לראות. אני לא יודעת מה זה היה בדיוק אבל זה היה מבט... מבולבל? מופתע? אולי שניהם יחד. מה שבטוח - זאת לא הייתה האדישות הרגילה שלו. למען האמת, זה היה בדיוק ההפך.

היו רגשות במבט הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא