חיים חדשים

היי אנשים! אני אשתדל לעדכן בסופי שבוע(אני עובדת כרגע על הפרקים הבאים, אז לא בטוח שאני אעדכן כל שבוע) אבל בינתיים, תיהנו מהפרק:

נראה שהינשוף הגיע רק באותו רגע – או שפחד מאנשים – כי כשג'נה התקרבה אליו הוא עף החוצה דרך החלון. היא הרימה את המעטפה ופתחה אותה בידיים רועדות.

בפנים היו מכתב רשימה ופתק קטן. היא פתחה את המכתב:

"העלמה קלייסון היקרה,(ג'נה גלגלה עיניים)

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

                                 בכבוד רב,

                                                                                    נוויל לונגבוטום

                                                                                     סגן המנהלת."

'בית ספר לכישוף ולקוסמות...' חשבה לעצמה ג'נה. 'זאת בטח מתיחה של מישהו. אני אפתח עכשיו את הפתק ויהיה כתוב שם משהו כמו:  עבדתי עליך,  פראיירית!'

אבל בפתק נכתב משהו אחר לגמרי:

"נציג בית הספר יגיע מחר להסביר לך הכל."

'טוב, אז זאת לא מתיחה. אז כנראה אני משתגעת.'

"אז את עוברת בית ספר?" שאלה ג'סי והעירה אותה ממחשבותיה.

"מה?"

"זה מה שכתוב פה.שאת רשומה לבית ספר אחר ומחר בא מישהו לתאם הכל עם המנהלת. ידעת על זה?" היא הוסיפה, ומעט כעס נשמע בקולה.

"לא, הייתי בטוחה שאהיה תקועה כאן עד שאסיים את הלימודים," אמרה ג'נה, שעכשיו שמחה כל כך שכמעט שכחה מהתיקיה הדקה שקיבלה קודם לכן.

כמעט.

למחרת אחר הצהריים הגיע נציג בית הספר.

זה היה איש מבוגר יחסית, אבל צעיר למראה, גבוה, רזה ושחור-שיער(למרות שג'נה חשבה לרגע ששערו כחול).

"שלום," הוא אמר. היה בקולו משהו מרגיע. "אני טדי ר. לופין, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל וראש בית גריפינדור," הוא עצר כשראה את ההבעה המבולבלת על פניה של ג'נה. "בהוגוורטס יש בתים ," הסביר, "גריפינדור – בית האמיצים, רייבנקלו – בית החכמים, הפלפאף – בית הישרים וטובי-הלב, וסלית'רין – בית השאפתנים. את תהליך המיון תעברי כשתגיעי להוגוורטס. ותתעלמי מכל הסטריאוטיפים שתלמידים ותיקים מפיצים על הבתים, חצי מהשמועות – אם לא כולן – לא נכון. אז אל תילחצי," הוא חייך.

"איך אני אמורה לשלוח...ינשוף?" שאלה ג'נה בהיסוס.

"טיפלתי בזה כבר," הוא אמר, "ככה זה תמיד בשנה ראשונה עם ילידי מוגלגים או אלה שגדלו איתם – אנשים שאין להם כוחות קסם," הוסיף למראה ההבעה המבולבלת על פניה של ג'נה. "בשנים הבאות תצטרכי לדאוג לעניין בעצמך. תקני ינשוף, או שתשתמשי בינשוף של אחד מחברייך מהוגוורטס.

"ובכל הנוגע לציוד כמו ספרי לימוד או קדרות, תוכלי לרכוש אותם בסמטת דיאגון. הכניסה לשם מוסתרת על ידי קיר לבנים, שנמצא מאחורי פונדק 'הקלחת הרותחת'. אם אני אתן לך כתובת – פחות או יותר, כי המקום מוסתר ממוגלגים – את תסתדרי?"

ג'נה הנהנה. היא שוטטה הרבה ברחבי העיר, בעיקר בדרומה אך גם במרכז.

"ובנוגע לכרטיס הרכבת – בוודאי הבחנת שכתוב שם 'רציף תשע ושלושה רבעים'. אני מבטיח לך שזאת לא טעות בהדפסה, יש כניסה סודית לרציף דרך הקיר שבין רציפים תשע ועשר בתחנת קינגס קרוס."

לקוסמים יש חיבה משונה לכניסות סודיות לכל מיני מקומות,  היא חשבה לעצמה וגיחכה.

"מה בקשר לכסף?" שאלה. "אין לי כלום."

"יש לך כספת בגרינגוטס," אמר טדי. "זה הבנק של הקוסמים, והוא נמצא בסמטת דיאגון. הנה המפתח לכספת שלך –" הוא הושיט לה מפתח קטן וכסוף.

"הכרת במקרה את סוזן פרינס?" שאלה לפתע ג'נה.

טדי הביט בה, מופתע. "לא, לא נראה לי. למה?"

היא נאנחה. "היא הייתה מכשפה – לפחות, כך נראה לי – ו...המפתח לכספת שלי היה אצלך, וידעת איפה למצוא אותי...פשוט קיוויתי שזה בגלל שהכרת אותה או משהו."

הוא הביט בה במבט עצוב. "תראי, השם סוזן פרינס לא אומר לי כלום. ידעתי איפה את כי נשלחתי מטעם בית הספר להסביר לך דברים בסיסיים על עולם הקוסמים. ויש לי את המפתח של הכספת כי אמא שלך ככל הנראה הפקידה אותו אצל המנהלת וביקשה שהוא יגיע אלייך כשתקבלי את המכתב. אני מצטער."

"זה בסדר, תודה." מלמלה ג'נה.

"אני אראה אותך בראשון בספטמבר בהוגוורטס, אני מניח?" שאל.

"כן, ברור." ענתה.

"נתראה."

הוא יצא מחדרה של ג'נה וסגר אחריו את הדלת. הוא נראה נחמד, היא חשבה לעצמה. לא כמו המורים שלנו כאן, שרק מסתובבים ברחבי בית הספר ומשרים אווירה דכאונית אפילו יותר. היא קיוותה שגם שאר המורים בהוגוורטס יהיו כאלה. עם מזל דפוק כמו שלי, אין סיכוי.

היא החליטה לצאת לשוטט קצת בחצר האחורית של בית הספר. לתלמידים שגרו בבית הספר לאורך כל השנה הייתה גישה לרוב המקומות בשטחו (מלבד אזור המגורים של המורים, שממילא אף אחד לא רצה להתקרב אליו).

ג'נה הלכה במהירות במסדרון ויצאה אל החצר הקטנה, שהייתה בעצם סתם שטח קטן עם קצת דשא פה, כמה שיחים שם, עץ ונוף "מרהיב" לרחוב הסמוך. כמעט אף אחד המתלמידים לא הלך לשם, ולכן ג'נה וג'סי אהבו להיות שם. זה היה המקום שאליו הן אהבו לברוח, המקום שלהן. רק שלהן. פחות או יותר.

"היי, ג'נה!" קראה אליה ג'סי, שגם היא יצאה אל החצר האחורית הקטנה. "איך הלך?"

"בסדר, אני מניחה," ענתה ג'נה.

"אז מתי את עוברת?" שאלה ג'סי.

"בראשון בספטמבר, בעוד קצת יותר מחודש וחצי." היא אמרה. "זה מספיק זמן בשביל לפצות על כל הזמן עם החברה הכי טובה שלי שאני אפסיד," הוסיפה בחיוך. "חוץ מזה, יש לך כאן עוד חברים חוץ ממני."

"כן, אבל אני אצטרך להתמודד לבד עם-" ג'סי עצרה. "עם זה."

זה היה וויליאם כריס – בחור בלונדיני, גבוה ומעצבן. ג'נה וג'סי שנאו אותו, וזה היה רגש הדדי.

"היי!" הוא קרא אליהן. "מה אתן עושות כאן?"

"אנחנו גרות פה, סובלות את הפרצוף של המנהלת ואת הנוכחות שלך!" ענתה ג'נה בארסיות. "ולמה אתה פה? חשבתי שאתה לא סובל את החלק הזה של בית הספר!"

"אוווו, ג'נה המדהימה יכולה לקרוא מחשבות!" הוא לגלג.

למעשה, הוא צדק. לג'נה הספיק להעיף מבט חטוף בעיניו של מישהו כדי לדעת כל מה שחשב עליו – איזה שיעורים יש לו למחר, באיזה שעה המסיבה הערב...כל מיני דברים בסיסיים שתלמידי בית ספר חושבים עליהם. ככה היא גילתה את הפרצה בגדר מאחורי שיח הורדים, שדרכה הייתה חומקת כדי לטייל בעיר. היא גם הייתה מסוגלת להסתיר לחלוטין את מחשבותיה ורגשותיה – אם הייתם הולכים במסדרון ומסתכלים עליה – לא הייתם מצליחים לקרוא את הבעת פניה.

"כן, טוב. בכל אופן, מה אתה רוצה, ויל?" שאלה ג'סי בקול שנשמע קצת כמו איום.

"רק מנצל את הזמן כאן עד שאני עובר." ענה בפשטות.

"עובר? לאן?" ג'נה הרימה גבה.

"לבית ספר אחר, במקום אחר. מה שחשוב – אני לא אצטרך לראות אתכן שוב לעולם!" הכריז ויל.

"יופי לך..." מלמלה ג'נה.

"כן, הא? ביי לוזריות!" הוא הסתובב והלך חזרה לתוך המבנה בצעד שחצני.

"איזה בן אדם נחמד," אמרה ג'סי בציניות. "אני מרחמת על מי שייאלץ ללמוד איתו בבית ספר ההוא."

"שמת לב שהוא נראה שחצני מהרגיל?" ציינה ג'נה. "כאילו שפתאום הוא גיבור-על או משהו כזה."

"כן, מטומטם-מן," צחקקה ג'סי.

או קוסם... חשבה ג'נה בליבה.

היא החליטה לבדוק את הנושא לעומק.

באותו זמן עמד מאחורי אחד העצים ברחוב גבר לבוש כולו בשחור. הוא שלח יד לכיס הפנימי במעילו, הוציא מקל משונה, הרים אותו ומלמל דבר-מה. יצור כסוף מכונף פרץ מתוך השרביט. "מצאתי את מה שחיפשנו. נפעל בקרוב," אמר האיש. "אתה יודע לאן להעביר את ההודעה."

העטלף הכסוף עף צפונה, לעבר יעדו. האיש בשחור חייך. צווארונו החליק וחשף קעקוע של S מפותלת.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא