אמה

כולנו התהפכנו ונפגענו ברצפה.
מורה אחד, אולי, איש מבוגר, בא ומלמל: "זה אף פעם לא קרה, אף פעם.."
הייתי דיי בטוחה שהוא דיבר לעצמו.
פתאום התחלנו להתעופף.
הרכבת התיישרה והמשיכה לנסוע.
חשבתי על איימי.
חשבתי על ברנדון.
חשבתי על משפחתי.
התגעגתי.
ליבי הלם בעוצמה.
פתאום נערה נכנסה לקרון ששהיתי בו לבדי.
"אפשר לשבת?" שאלה.
"ברור" אמרתי לה ופיניתי לה מקום.
"קוראים לי ג'ניפר, אבל תוכלי לקרא לי ג'ני" אמרה.
"איך קוראים לך?" שאלה.
רגע קט הבטתי החוצה מהחלון וחלמתי.
קולה העיר אותי.
"אמה" אמרתי.
היא חייכה.
היא נראתה נערה נחמדה.
לפי איך שאני קלטתי אותה, היא חייכנית, חברותית, טובת לב, וכו'.
"את ידעת על קסמים לפני ששלחו לך את המכתב?" שאלתי אותה.
"כן. אבי הוא קוסם. אמי לא. קיוויתי להיות מכשפה וכל יום מגיל 10 ואחת עשרה חודשים חיכיתי ליד תיבת- הדואר" השיבה.
"אני לא. הוריי לא קוסמים" עניתי.
"לאיזה בית את רוצה להתקבל?" שאלה אותי.
"אני לא יודעת מה זה" עניתי.
"גריפינדור- אמיצים. הפלפאף- טובי לב. רייבנקלו- שנונים. סלית'רין- רעים. כאלה שרוצים להיות מפורסמים, להוכיח את עצמם" אמרה.
"לא סלית'רין. אני לא יודעת. הפלפאף-?" אמרתי.
"אני רוצה לבית גריפינדור, כמו אבי" ענתה.
כמה דקות היה שקט.
"אל תעזבי אותי!" צעק קול בראשי.
קולה הרך של איימי.
התגעגתי אליה יותר מכל.
חברת אמת טובה וחכמה שהבינה אותי מגיל קטן.
"את עזבת אותי. למה? טיפשה" אמר קול אחר.
קולו של ברנדון.
הייתי עצובה למשמע מילים אלה, אפילו בדמיוני.
הרכבת התחילה להאט.
"הגענו"  אמרה ג'ני.
היא העירה אותי ממחשבותיי ודמיוניי.
נכנסנו לסירות שהוביל ענק שעובד בהוגוורטס.
בית הספר היה גדול ומרשים.
קראו בשמות הראשונים.
"ג'ניפר" אמרה המורה.
מצנפת המיון הונחה על ראשה.
היא נראתה מהורהרת.
"גריפינדור!" קראה לבסוף המצנפת.
"אמה".
קראו בשמי.
רעדתי וניגשתי בזעירות.
"אממ, קשה. נפסול אפשרויות. לסלית'רין את לא מתאימה. רייבנקלו לא ממש מתאים לך. רק קצת. גריפינדור!" אמרה המצנפת.
שמחתי. שמחתי שאני עם ג'ני.
התישבתי ליד ג'ני.
"מה קרה למצנפת? היא נראתה מבולבלת כשעלית" שאלה ג'ני.
"לא יודעת" אמרתי.
פתאום, כשקראו בשם התלמיד הבא, המצנפת אמרה: "אמה, היא-" אך אז המצנפת התפוצצה, וכל המבטים באולם הופנו אלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא