גורל משותף

היי,

ידוע לי שסיריוס ברח בשנה השלישית, אבל זה לא פאנפיק אם לא משנים את העלילה.

אני לא מנסה להעתיק את המקור.

חוץ מזה, כתבתי בהתחלה "מה היה קורה אם..." זה מראה שמשהו השתנה.

בכול אופן, בפרק הזה הכול מסתדר מהבחינה הזו.

קריאה מהנה!

נ.ב

תודה על התגובות! 

פרק 2: אזקבן.

הארי הביט בהרמיוני כשארזה בתיק קטן מספר דברים. שמיכה, עוגות קדרה, מיץ דלעת, גיליונות קלף, קסתות דיו וחבילת עטי נוצה. "הרמיוני תזכירי לי לאן את הולכת?" שאל הארי. "למשרד הקסמים הארי," אמרה הרמיוני בקול חלול. היא לא סיפרה לחבריה למה היא הולכת לשם, וגם לא התכוונה לעשות זאת.

"מתי אבא שלך יוצא רון? אני רוצה להצטרף אליו." אמרה הרמיוני. "אני חושב שהוא יוצא עכשיו." אמר רון. "אז כדאי שארד למטה." אמרה הרמיוני. "אולי נצטרף אלייך?" הציע הארי בפעם המיליון. "אין צורך," השיבה הרמיוני כמו תמיד וירדה למטה שם המתין לה אדון וויזלי.

"מוכנה לצאת?" שאל ארתור וויזלי. "כן, אדון וויזלי." אמרה הרמיוני. הם יצאו מפתח הבית והתעתקו התעתקות צד-לצד אל כניסת המבקרים של משרד הקסמים, תא טלפון בלונדון. לאחר שחייג אדון וויזלי את הספרות שש, שתיים, ארבע, ארבע ושתיים נשמע קול שהכריז על כניסת המבקרים למשרד הקסמים והעניק להרמיוני תג מבקר. תא הטלפון ירד מטה בחושך עד שהגיעו אל דלפק הקבלה. השומר בדלפק חייך אל אדון וויזלי לאות הכרה ובחן את שרביטה של הרמיוני ולבסוף אישר לה להיכנס.

"את צריכה עזרה כלשהי?" הציע אדון וויזלי. "אני אסתדר, אדוני, תודה." אמרה הרמיוני בחביבות ונכנסה אל אחת המעליות. בפנים עמדו שני אנשים. הגבר מלמל לעצמו וספר דבר מה על אצבעותיו בעוד האישה, קוראת בעיון מספר גיליונות קלף. "קומה שנייה." הכריז קול נעים של אישה. "המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, הלשכה למניעת שימוש לרעה בחפצי המוגלגים, מטה ההילאים ושירותי רישום לקסמהדרין." הרמיוני יצאה בקומה הזו, בעוד שני האנשים נותרו במעלית והמשיכו הלאה.

הרמיוני ניגשה למחלקה לאכיפת חוקי הקסם. קוסם גבוה, בעל שיער כהה בשנות הארבעים לחייו ניגש אליה בחיוך. "שלום, אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. "אממ, כן. עם מי אני צריכה לדבר אם אני רוצה לבקר באזקבן?" שאלה הרמיוני. הקוסם החוויר. "אזקבן? מה לנערה צעירה ולאזקבן?" שאל הקוסם. "זה משהו חשוב, קוראים לי הרמיוני גריינג'ר ו-" הקוסם קטע אותה כמעט מיד. "הרמיוני גריינג'ר? מי שהוריה..." הוא לא סיים את המשפט. "כן, ההורים שלי נרצחו בשבוע שעבר. אני רוצה להגיע לאזקבן, יש אסיר שחשוב לי לדבר איתו." אמרה הרמיוני.

"סיריוס בלק?" שאל הקוסם. "כן, איך ידעת?" שאלה הרמיוני בבלבול. "קוראים לי טים גלורי, אני הקוסם שחוקר את התיק הזה. את יצרת קשר עם בלק כדי להודיע לנו על מה שקרה, נכון?" וידא טים. "כן, אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אני חשבתי עליו באותו הרגע ופשוט שלחתי את הפטרונוס אליו. אם אני כבר פה, רציתי לשאול, האם אני איענש על שימוש בקסם מחוץ לגבולות בית הספר?" שאלה הרמיוני. "כמובן שלא. אפילו לקטינים מותר להשתמש בקסם במקרי חירום." אמר טים. הרמיוני ידעה את זה כמובן, אך בגלל קרבתה להארי פוטר, לא ידעה כיצד יפעל משרד הקסמים בנושא לאחר החיכוך עם הארי בסוף השנה שעברה. "ומה בנוגע למה שביקשתי?" שאלה הרמיוני. "אין ביקורים באזקבן. אבל אני אפעל לפנים משורת הדין ואקח אותך לשם בעצמי." אמר טים. "תודה לך. מתי נוכל ללכת?" שאלה הרמיוני. "חזרי הנה בעוד... שעתיים. אני אסיים לעבוד בזמן הזה ואז נוכל ללכת לכמה זמן שתרצי." אמר טים. "תודה אדוני," אמרה הרמיוני והושיטה לו את ידה ללחיצה. טים חייך, לחץ את ידה הקטנה וחזר לעבודתו.

הרמיוני יצאה אל לונדון. היא החביאה את התג בכיסה, ועשתה את דרכה ברכבת אל פונדק הקלחת הרותחת שמאחוריו נמצאת הכניסה לסמטת דיאגון. היא נזכרה שרצתה לקנות גלימה. היא קנתה גלימה שחורה לגבר בוגר, וקיוותה שהיא תתאים בגודל. לאחר סיבוב מהיר בחנויות, היא החליטה לקנות גם כמה צפרדעי שוקולד וחבילה של סוכריות ברטי בורטס בכול הטעמים. לבסוף עלתה על הרכבת חזרה למשרד הקסמים, ענדה את התג ופגשה את טים גלורי בכניסה לקומה השנייה בדיוק בזמן.

"מוכנה ללכת?" שאל טים. "כן. איך הולכים?" שאלה הרמיוני. "התעתקות. אני אביא אותך לשם, ויש לך אישור ממני לשלוח אליי פטרונוס ברגע שתסיימי. אני לא אוהב את הסוהרסנים במיוחד." אמר טים בהתנצלות. "אף אחד לא אוהב אותם." העירה הרמיוני. היא אחזה בידו והם התעתקו.

גלי הים הצפוני התנפצו על החוף. המבצר הגבוה והמאיים התפורר במקצת מהלחות, אך עדיין עמד איתן. הסוהרסנים ריחפו סביב ובתוך המבצר. קור עטף את ליבה של הרמיוני, קור שלא קשור למזג האוויר. טים הניף את שרביטו ונמר כסוף גדול הסתובב סביבם בעת שנכנסו אל המבצר. הקור נעלם והרמיוני יכלה לנשום לרווחה. "כשתלך, מותר לי להשתמש בפטרונוס נגד הסוהרסנים? כדי שאוכל לדבר איתו?" שאלה הרמיוני. "כמובן. את לא תצליחי לזוז כלל בלי פטרונוס לצידך." השיב טים. הרמיוני הנהנה.

הרמיוני הביטה סביב. בתאים היו אנשים שנראו כמו שלדים כמעט. הם מלמלו לעצמם, דיברו עם אנשים שאינם שם, או פשוט שתקו ובהו בחלל. טים הביט בה. "אפשר לוותר אם תרצי." הוא אמר. הרמיוני בלעה את רוקה. "לא, אני בסדר." היא אמרה.

הם נעצרו לפני אחד התאים. בפנים פסע הלוך ושוב גבר שחור שיער שנראה מבוגר מכפי גילו, עיניו שקועות במקצת. הוא נראה דיי שדוף, אך הרמיוני הצליחה לזהות שפעם הוא היה יפה תואר. "אדון בלק, יש לך ביקור." הרעים קולו של טים. סיריוס הרים את מבטו מהרצפה וקפא על מקומו. טים נקש בשרביטו על שער הסורגים והתא נפתח. הרמיוני שלפה את שרביטה. "אקספקטו פטרו-רונום," היא מלמלה אך רק אד כסוף יצא משרביטה. "אני מצטערת," היא אמרה. "זה בסדר, פשוט הירגעי, אני עדיין פה." אמר טים בעידוד. "אקספקטו פטרונום," אמרה הרמיוני הפעם בקול חזק יותר. הפעם לוטרה כסופה ניתרה מסביבם. "יפה מאוד, מרשים." אמר טים בחיוך. הרמיוני חייכה אליו חזרה. "אני אנעל אותך איתו בפנים, זכרי, שלחי אליי פטרונוס כשאת מוכנה לחזור ואם הוא ינסה לתקוף אותך, יש לך אישור להשתמש בכול לחש שעולה על דעתך." אמר טים. הרמיוני עיקמה את אפה למשמע אזהרתו אך הנהנה. מזווית עינה הבחינה הרמיוני שסיריוס בלק גלגל את עיניו במורת רוח.

טים נעל את התא בשרביטו, עשה את דרכו אל מחוץ למבצר, והתעתק משם. הרמיוני הביטה על מיטת ברזל פשוטה שלא נראתה נוחה במיוחד ועל שולחן רעוע שעמד בקצה התא. מעל המיטה היה קבוע בקיר, חלון קטן שאור בהיר נכנס דרכו.

"היי. אני הרמיוני גריינג'ר." היא אמרה לבסוף. הוא כחכח בגרונו והושיט את ידו ללחיצה. "סיריוס בלק." הוא אמר בקול עמוק במקצת שלא התאים לגופו השדוף. משום מה קולו הזכיר לה נביחה של כלב גדול. הרמיוני לחצה את ידו. "תודה על העזרה, לא חשבתי שתצליח לעזור לי מפה." אמרה הרמיוני. "פאדג' עשה פה סיור, אז היה לנו מזל." הוא אמר במרירות קלה. "אתה לא אוהב אותו, זה בסדר, גם אני לא. הוא אידיוט." אמרה הרמיוני. ההערה הזאת גרמה לו לצחוק, מה שהוא לא עשה בשלוש עשרה השנים האחרונות. הרמיוני חייכה. משהו בו עורר בה אמון.

"יש לי כמה דברים בשבילך, חשבתי שאדון גלורי יבדוק את התיק שלי ולא ייתן לי להביא לך את זה, אבל כנראה שיש יתרון כלשהו אם ההורים שלך נרצחו לפני שבוע," היא אמרה בקול עגום. סיריוס הביט בה בעצב. כאב לו לראות אותה סובלת כל כך בגילה הצעיר. "אני מצטער," הוא אמר בשקט. היא הביטה בו. "אין לך על מה. אלה אוכלי המוות שרצחו אותם, לא אתה." אמרה הרמיוני. סיריוס כיווץ את מצחו על הישירות שלה אך לא אמר דבר.

הרמיוני הניחה את הגלימה והשמיכה על המיטה. את גיליונות הקלף, קסתות הדיו ועטי הנוצה הניחה על השולחן, את עוגות הקדרה, מיץ הדלעת, צפרדעי השוקולד וקופסת הסוכריות היא נתנה לו. הוא הביט בה בבלבול. "אני תוהה אם את עושה לי מסיבה או מבחן." אמר סיריוס. הרמיוני צחקקה. "חשבתי שתרצה לאכול משהו טעים לשם שינוי, והבאתי לך שמיכה וגלימה חדשה." אמרה הרמיוני. "תודה." הוא אמר ופשט את הגלימה המרופטת שלו. הוא לבש את הגלימה החדשה שהביאה הרמיוני ולהקלתה היא התאימה בדיוק. "לא רע, איך ידעת מה המידה שלי?" שאל סיריוס. "לא ידעתי, סתם הימרתי וקיוויתי שזה יתאים." אמרה הרמיוני. "תודה." הוא אמר שוב.

"רציתי לשאול משהו," אמרה הרמיוני. "תשאלי," אמר סיריוס. "מה קרה בלילה שבו מתו לילי וג'יימס פוטר?" שאלה הרמיוני. סיריוס פלט אנחה. "מה העניין הפתאומי שלך בזה, ואיך אני קשור לכול מה שקורה לך? תהיתי למה לא שלחת את הפטרונוס לדמבלדור או משהו כזה." אמר סיריוס והביט בה.

"התחמקת מהשאלה שלי, אבל בסדר, נתחיל ככה." אמרה הרמיוני והתיישבה על המיטה. היא באמת לא הייתה נוחה. סיריוס התיישב לצידה, נשען על הקיר ולקח סוכרייה אדומה. הרמיוני הביטה בו לרגע בסקרנות. "אההה, פלפל חריף," הוא מלמל ומיהר לשתות ממיץ הדלעת. הרמיוני התגלגלה מצחוק. היא לא האמינה שתוכל לצחוק ככה מאז נרצחו הוריה, אך ההרגשה הייתה טובה. "נראה אותך," אמר סיריוס והושיט לה את קופסת הסוכריות. הרמיוני לקחה סוכרייה כתומה. "גזר," היא אמרה. הוא צחק.

הוא נתן לה צפרדע שוקולד. "אז איך הגעת דווקא אליי?" שאל סיריוס. "כשראיתי את האות האפל על הקיר, ידעתי מה אני אמצא בפנים, וידעתי למה. אתה-יודע-מי חזר לעצמו בסוף השנה והארי נמלט ממנו שוב, ממש ברגע האחרון. אף אחד לא מאמין שהוא חזר, חושבים שהארי משוגע. וכולם יודעים שאני החברה הכי טובה שלו ושאני ילידת מוגלגים, אז למה לא להתחיל איתי? היה ברור לי שהמטרה היא ללחוץ על הארי, לגרום לו להרגיש רע כל כך עד שהוא ילך אל אתה-יודע-מי מרצונו. ואז הגעתי למסקנה שמה שכתוב בספרים על הלילה שבו הכול התחיל לא מספק, ושאני צריכה לדבר עם מישהו ממקור ראשון. אתה." אמרה הרמיוני.

סיריוס נאנח ופתאום הוא נראה אפילו מבוגר יותר. "אז הוא מצא דרך להגיע אל האדון שלו." הוא מלמל כמעט לעצמו. "מי?" שאלה הרמיוני. "פיטר פטיגרו," אמר סיריוס. הרמיוני כיווצה את מצחה בבלבול. "אז הוא חי, אתה לא הרגת אותו." אמרה הרמיוני. "לא. התכוונתי לעשות את זה, אבל הוא חמק ממני ברגע האחרון." אמר סיריוס. "או.קיי, עכשיו אני מבולבלת לגמרי. תתחיל את הסיפור מההתחלה בבקשה," אמרה הרמיוני. "זה ארוך." אמר סיריוס. "יש לי זמן," אמרה הרמיוני ולקחה סוכרייה חומה. "איכס, בוץ." היא מלמלה. סיריוס צחקק.

"טוב. אממ, היינו ארבעה חברים בבית הספר," הוא התחיל. "ירחוני, זנב-תולע, רך-כף וקרניים." השלימה הרמיוני. "איך את יודעת?" שאל סיריוס, מופתע. "מפת הקונדסאים הגיעה לידי הארי ורמוס לופין, לימד אותנו התגוננות מפני כוחות האופל בשנה השלישית." אמרה הרמיוני. "מתאים לו ללמד. אז הוא סיפר לכם?" שאל סיריוס. "לא. אני גיליתי שהוא אדם זאב ולכן הנחתי שהוא ירחוני בחבורה, אבל הוא לא סיפר לנו יותר מדי, רק שארבעתכם הייתם החברים הכי טובים, ושאבא של הארי היה אחד מכם." אמרה הרמיוני. "או.קיי. אז נכון, אנחנו כתבנו את המפה, אחרי שגילינו שרמוס הוא אדם זאב, ניסינו למצוא פיתרון כדי לעזור לו. אז למדנו איך להיות אנימאגוסים." המשיך סיריוס. הרמיוני פערה את עיניה. "אנימאגוסים לא רשומים, וואו. לא פלא שהארי מסתבך בצרות כל הזמן, זה אצלו בגנים." אמרה הרמיוני. סיריוס צחק.

"בכול אופן, פיטר פטיגרו, היה הופך לעכברוש, לכן הוא זנב-תולע. ג'יימס היה הופך לאייל, לכן הוא קרניים, ואני הייתי הופך לכלב גדול שחור ולכן אני רך-כף." הסביר סיריוס. הרמיוני החלה לצחוק, לא פלא שהוא נשמע לה כמו כלב. "מה כל כך מצחיק?" הוא שאל נעלב במקצת. "ברגע שהתחלת לדבר איתי הדבר הראשון שעלה לי לראש היה כלב ענקי." אמרה הרמיוני והמשיכה לצחוק. סיריוס עיקם את אפו במורת רוח אבל האזין לקול צחוקה, הצליל מצא חן בעיניו, כמו צליל של נביעת מעיין. "אתה יכול להראות לי?" שאלה הרמיוני לאחר שנרגעה. סיריוס ירד מהמיטה ושינה צורה. כלב שחור גדול כמו דוב עמד לפניה. החיוך נמחק מפניה. סיריוס חזר לעצמו. "הפחדתי אותך? אני מצטער." הוא אמר וליטף את לחיה. "זה בסדר," היא מלמלה והמתינה שימשיך בסיפור. סיריוס החזיק במבטה לרגע ואז נסוג אל הקצה השני של המיטה.

"טוב. יצאנו להרפתקאות בלילות ירח מלא כחיות ואז כתבנו את המפה. ג'יימס המשיך לרדוף אחרי לילי אוונס כול השנים האלה, ולבסוף בשנה השביעית הם התחילו לצאת. הם התחתנו אחרי שסיימנו ללמוד, הייתי השושבין בחתונה ואני גם הסנדק של הארי. אני מניח שהוא לא יודע את זה?" אמר סיריוס והביט בה בשאלה. "לא, הוא לא יודע עליך. יש לו אלבום תמונות שאתה מופיע שם, אבל הוא לא יודע מי אתה או מה עלה בגורלך. הוא גם לא בדיוק יודע מה קרה באותו הלילה, רק שאתה-יודע-מי מצא את ההורים שלו, הרג אותם וניסה להרוג אותו ונכשל." אמרה הרמיוני. סיריוס הנהן. "הם היו מוגנים בלחש פידליוס, זה כש-" הוא נקטע על ידי הרמיוני, "אני יודעת מה זה, זה כישוף שומר הסוד. כול עוד אותו אדם לא מגלה את הסוד, איש לא יכול למצוא את מה שהסוד מגן עליו." סיריוס הביט בה בגבה מורמת. "אני קוראת ספרים, הרבה." אמרה הרמיוני. "או.קיי. בכול אופן, אני הייתי אמור להיות שומר הסוד שלהם, אבל ברגע האחרון חשבתי על הטעייה והצעתי את פיטר. ידענו שיש מרגל בינינו, אבל לא ידענו מי. אז פיטר נהיה שומר הסוד של הפוטרים, ולא סיפרנו לאף אחד, אז כולם האמינו שאני שומר הסוד. רק אני, פיטר והפוטרים ידענו על ההחלפה." אמר סיריוס. הרמיוני לא הייתה צריכה שהוא ימשיך. היא הבינה לבד כבר מה קרה.

"באותו הלילה הלכת בטח לבדוק שפיטר מוגן, ולא מצאת אותו, ואז הלכת אל הפוטרים וגילית את הבית ההרוס, את הגופות שלהם. פגשת את האגריד נכון?" שאלה הרמיוני. "כן, ביקשתי ממנו לתת לי את הארי, הוא סירב, הוא אמר שקיבל הוראות מדמבלדור להביא אותו אל הדודים שלו. אז נתתי לו את האופנוע המרחף שלי והלכתי למצוא את פיטר." אמר סיריוס בקול עגום. הרמיוני נשכה את שפתה. היא ראתה שגרמה לו סבל בכך שביקשה לדעת מה קרה באותו הלילה. "ומצאת אותו. הוא צרח שאתה הרגת את לילי וג'יימס פוטר, פוצץ את הרחוב, כרת לעצמו אצבע ושינה צורה. אתה הואשמת ברצח של שנים עשר מוגלגים וקוסם ונלקחת משם, ומאז אתה פה." סיימה הרמיוני.

"אם את יודעת את כול זה, איך זה שהארי לא יודע את זה?" שאל סיריוס. "אני קוראת ספרים. קראתי את כול הספרים שנכתבו על הארי ואתה-יודע-מי. המבוגרים החליטו שעדיף שהארי לא ידע את כול זה, ודמבלדור הניח שהוא לא יהיה מעוניין לקרוא על העבר, אז הוא לא טרח להוציא את הספרים מהספרייה. אני קראתי הכול ולא סיפרתי כלום, כי הארי מעולם לא שאל אותי." אמרה הרמיוני.

"למה לא סיפרת לכולם מה באמת קרה?" שאלה הרמיוני. "היו עדים ששמעו את פיטר צועק שאני הייתי שומר הסוד של הפוטרים ושאני הסגרתי אותם לוולדמורט, הוא פוצץ את הרחוב אחרי שכרת את האצבע שלו ונעלם, מי יאמין לי אחרי דבר כזה? מי יאמין לי כשאין בן אדם ואין גופה? ואם הייתי מספר שאנחנו אנימאגוסים לא רשומים, והייתי מראה להם, הם היו אומרים שזה רק אני, ג'יימס מת, פיטר כביכול מת, ומרמוס היו מתעלמים כי הוא אדם זאב אז מי היה מעיד לטובתי? אף אחד." אמר סיריוס במרירות.

"אם פיטר היה חי כול הזמן הזה, למה אתה יודע מי לא חזר לפני כן?" שאלה הרמיוני. "את לא מאמינה לי?" שאל סיריוס. הוא חשב שדווקא היא כן מבינה, שהיא כן מאמינה. "הו , ברור שכן. פשוט חשבתי בקול." אמרה הרמיוני בחיוך. "הו." אמר סיריוס. הרמיוני החלה לפסוע בתא הלוך ושוב כשהיא ממלמלת לעצמה. "הוא בטח התחבא איפשהו, חיכה לרגע המתאים לפעול." העיר סיריוס. הרמיוני הרימה את ראשה והפסיקה למלמל. "מה?" שאל סיריוס. "אני לא מאמינה. סקאברס!" היא קראה לפתע. "מי? מה?" שאל סיריוס בבלבול.

"רון וויזלי, הוא החבר הכי טוב של הארי ושלי, היה לו עכברוש קטוע אצבע שהיה שייך לאחיו, והוא חי איתם שתים עשרה שנה, ולפני שנה הוא ברח ונעלם, ועכשיו אתה-יודע-מי חזר." אמרה הרמיוני. "את רוצה להגיד שפיטר הוא סקאברס?" שאל סיריוס. "חייב להיות, הוא קטוע אצבע ומה שנותר מפיטר היה רק אצבע, והוא חי שתים עשרה שנה ועכברושים חיים בדרך כלל שלוש שנים, מקסימום ארבע." אמרה הרמיוני. "זה מטורף, אבל הגיוני. ככה הוא יכול לדעת בדיוק מה קורה בעולם הקסמים." אמר סיריוס. הרמיוני הנהנה.

"אני עדיין לא מבין איך כול זה קשור אלייך." אמר סיריוס לבסוף. "זה לא ממש קשור, אבל הדבר הראשון שעבר לי בראש אחרי מה שקרה, זה שאני חייבת לדעת איך הכול התחיל ואני צריכה מישהו שייתן לי את כול המידע, והנחתי שאתה הבן אדם המתאים. הייתי חייבת לדעת אם אפשר לסמוך על חברים.  אם הייתי מגיעה לפה והיית אומר לי שאתה באמת הסגרת את הפוטרים לידי אתה-יודע-מי, אז זה היה משנה הכול. למה צריך חברים אם בסופו של דבר הם יבגדו בך?" היא הסבירה. סיריוס הביט בה בחמלה וליטף את ראשה. "גם אם הייתי אומר לך שכול מה ששמעת נכון, זה לא אומר שום דבר על החברים שלך. את יודעת כמה סוגים של אנשים יש?" הוא אמר ברוך. הדמעות גלשו על לחייה. "היי, אל תבכי." הוא אמר ברוך ומשך אותה אל זרועותיו. הוא עטף אותה בחיבוקו, נותן לה לבכות, עד שלבסוף נגמרו הדמעות ונותר רק הכאב.

"בקושי ראיתי אותם בשנים האחרונות, מאז התחלתי ללמוד בהוגוורטס. חלק מהחופשות העברתי איתם אבל הרבה פעמים נשארתי בבית הספר מסיבות כאלה ואחרות. ואז נותרו רק חופשות הקיץ. אני לא חושבת שאמרתי להם שאני אוהבת אותם." אמרה הרמיוני בקול חלול. ראשה נח על חזהו והוא המשיך ללטף את שיערה. "הורים יודעים דברים כאלה, אני בטוח שהם ידעו שאת אוהבת אותם גם אם לא אמרת להם." אמר סיריוס ברוך. "מה אני אעשה עכשיו? נשארתי לבד." אמרה הרמיוני. "לא נכון, יש לך חברים טובים שיעזרו לך, ואני בטוח שדמבלדור ימצא לך פיתרון." אמר סיריוס. הרמיוני פלטה אנחה.

"רוצה סוכרייה?" הציע סיריוס ועורר את צחוקה. היא לקחה סוכרייה ירוקה. "איכס, דשא." אמרה הרמיוני וסיריוס הצטרף לצחוקה ולקח סוכרייה בצבע סגול. "זה נחמד, ענבים." אמר סיריוס. הם המשיכו לאכול סוכריות במשך זמן מה.

לבסוף הרמיוני אכלה סוכריות בטעמים של תות, חול, בצל, טונה ונקניקיה וסיריוס אכל סוכריות בטעמים של מלח, לימון, מוח של טרול, מזון לכלבים ואבק. "יש לי בחילה." אמר סיריוס. הרמיוני צחקה, "כן, גם לי." היא אמרה.

הוא נאנח. "מה?" שאלה הרמיוני והרימה את מבטה. "כבר מאוחר, את צריכה ללכת." אמר סיריוס. "אתה צודק. היה לי כיף לדבר איתך," אמרה הרמיוני ונשקה על לחיו. הוא חייך. "גם לי. דרך אגב, לא אמרת לי למה הדיו והכול." אמר סיריוס. הרמיוני נעמדה והתמתחה. "זה כדי שתוכל לענות למכתבים שלי." אמרה הרמיוני בחיוך. הוא הנהן. "תודה," היא אמרה לו ושלחה את הפטרונוס המדבר שלה אל טים גלורי. הוא חייך שוב. הוא ידע שהוא יתגעגע אליה.

טים הופיע זמן קצר לאחר מכן. הוא נעל את התא של סיריוס והוביל את הרמיוני אל מחוץ למבצר. "איך היה?" שאל טים. "מאיר עיניים," השיבה הרמיוני ולא הוסיפה למרות המראה המבולבל של טים. הם עמדו בחוף ואחזו ידיים, ואז נעלמו והופיעו בסמטה בלונדון, ליד כניסת המבקרים של משרד הקסמים.

"את יודעת איך להגיע הביתה מפה?" שאל טים. "אין לי בית, אבל אני אסתדר." אמרה הרמיוני ולאחר שלחצה את ידו לאות תודה, פנתה הרמיוני אל תחנת הרכבת בדרכה אל בית משפחת וויזלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא