דאדלי דרסלי

פרק 2- הזכוכית הנעלמת:

כמעט עשר שנים עברו מאז התעוררו הפוטרים לגלות את אחיינם הפעוט על סף ביתם, אבל דרך פריווט כמעט שלא השתנתה. השמש הזורחת על הגנים האירה את בית משפחת פוטר. גם הבית כמעט לא השתנה מלפני עשר שנים. רק התמונות על המדף השתנו. לפני עשר שנים היה תינוק קטן ורזה בתמונות, והיום יש תמונות של הארי הילד בכל מיני מצבים. לא היה זכר שעוד ילד מתגורר באותו הבית.

דאדלי התעורר מוקדם בבוקר בארון שמתחת למדרגות. מדוע דווקא שם? כי הפוטרים שנאו את דאדלי ולא רצו שיישן במיטה בחדר רגיל. במקום חדר רגיל ומיטה, הוא ישן על קרש בתוך ארון שאפילו שלושה אנשים לא נכנסים בו. הארון היה מקושט בקורי עכביש, וכמובן בעכבישים עצמם. בגג של הארון היו סדקים רבים, בגלל כל הפעמים שהארי קפץ על הארון והתקרה קרסה על דאדלי. בסוף ג'יימס היה מתקן את הארון, אבל ברשלנות רבה כך שהארי יכול לעשות זאת מתי שירצה למרות משקלו הקטן.

אותו יום היה אחד הימים השנואים על דאדלי: יום ההולדת של הארי. הוא רצה ללכת מהר לשירותים לפני שהארי יתעורר ויציק לו, ולכן קם מהר ויצא מהארון. הוא עלה במדרגות לאט מאוד, כדי לא להרעיש ולהעיר את משפחת פוטר. באמצע הוא ראה מראה, והתבונן בה. במראה החזיר לו מבט ילד רזה מאוד מכל הפעמים שהפוטרים הרעיבו אותו, בעל שיער בלונדיני קצר ועיניים חומות. הוא בדק אם שערו נראה בסדר (הפוטרים עינו אותו אם לא היה נראה טוב) והמשיך בדרך לשירותים.

כשהגיע לשירותים, הדלת הייתה פתוחה. מוזר, חשב דאדלי. הדלת בדרך כלל לא הייתה פתוחה בלילה. דאדלי נכנס על קצות האצבעות, הביט לתוך האסלה ונרתע. באסלה היה נוזל צהוב שהוא כמובן שתן של בן דודו. הפוטרים התקינו באסלה ידית שאם מושכים בה הנוזל משפריץ לתוך הפנים של מי שעומד מעל האסלה. פתאום נשלחה יד מכיוון האמבטיה, ומשכה בידית. דאדלי התחיל לברוח, אך הנוזל זינק במהירות עצומה ופגע בחוזקה בפניו של דאדלי. דאדלי צעק בקול, ופתאום נשמע צחוק מכיוון האמבטיה. דאדלי הסיט את הוילון, וראה את בן דודו מסתכל עליו ומצחקק. "אתה יודע איזה יום היום?" שאל הארי בקול מעצבן. "עזוב אותי בשקט," אמר דאדלי והתחיל לרדת למטה במהירות. אך לפני שנכנס לארון, הרגיש שמישהו מחזיק בצווארו ומפיל אותו לרצפה. "שאלתי איזה יום היום," אמר הארי בשקט. דאדלי החליט להכנע. "ים ההולדת שלך," אמר בפנים חמוצים. "יפה מאוד," אמר הארי עוד יותר בשקט ועלה למעלה. דאדלי המובס נכנס לארון שלו, נעל את הדלת מבפנים ונשכב על הקרש. דאדלי והארי היו אויבים מאז ומעולם, והארי תמיד אמר להוריו להתעלל בדאדלי עם השרביט כמו שצריך. דאדלי היה בטוח שהוא סתם מוגל (חסר כוחות קסם) כי דודיו המציאו שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, ולו נשארה צלקת בצורת ברק על מצחו. תמיד דאדלי התעסק איתה, אך לא מצא בה שום דבר מיוחד. הוא חשב שאולי דודו ודודתו עשו לו את זה כשהיה תינוק.

פתאום, באמצע המחשבות, קרס הגג של הארון על ראשו. דאדלי צרח מכאב, ושמע את בן דודו שוב מצחקק. "נפלת בפח!" אמר הארי ברשעות. הם שמעו קולות של צעדים, וראו את לילי וג'יימס יורדים מרחפים על המדרגות. "יפה מאוד, הארי'לה!" זימרה הדודה לילי וחיבקה את בנה. "אני מקווה שזו פציעה חמורה מאוד," אמר הדוד ג'יימס והתבונן בראשו של דאדלי, שנפתח. "היום אנחנו נוסעים ללונדון. אתה חושב שניתן לך לבוא איתנו?" שאל.

דאדלי רק שכב שם בזעם, ופתאום התקרה תיקנה את עצמה והתחברה כאילו לא קרה כלום מעולם. דאדלי הציץ לידיים של דודיו אך לא ראה אותם מחזיקים בשרביט. הם התבוננו בו, מופתעים.

"עשית קסם!" צווחה הדודה לילי. "לא ייאמן!" צעק הדוד ג'יימס. "זה שטויות", אמר הארי בבוז.

דאדלי היה מאושר. פתאום גילה שהוא יכול להחזיר לדודו ודודתו על כל המעשים שעשו לו. אם הארי היה מתבכיין על משהו שדאדלי לא באמת עשה לו, הם היו עושים עליו קסם בשם "וינגארדיום לביוסה" והוא פשוט היה מרחף כשהם היו עושים שיפגע בעוצמה בתקרה וברצפה. אם היה מבקש מהם לפתוח את הדלת של הארון שהייתה נעולה, הם היו מכווצים אותו לגודל של מפתח שתואם לארון ופותחים איתו את הדלת, מה שהיה כואב מאוד. וכמובן, כשאכלו משהו טעים מאוד היו נותנים הרבה להארי ולדאדלי היו נותנים רק חתיכה של ירק רקוב או משהו כזה. לפעמים הוא אומרים שאין אוכל בבית והוא היה צופה בהם אוכל בעיניים רעבות.

פתאום קפצו דודיו וקראו: "ניקח אותו איתנו היום!" והתעלמו לגמרי מהפצע שבראשו. דאדלי רק הצביע על הפצע והוא נרפא לבד. איזה פלא, חשב.

"האדון בטוח ירצה לראות אותו," אמרה הדודה לילי בהתרגשות. "כן, בטח," מלמל הארי בעצבנות.

כמה דקות לאחר מכן הראו לילי וג'יימס את אבקת הפלו לדאדלי. "אתה לוקח רק קמצוץ מזה, אומר את המקום אליו צריך ללכת ומפזר את האבקה," אמרו.

אחרי שראה את הארי עושה את זה, לקח דאדלי קמצוץ מהאבקה, ניגש לאח ואמר כמו הארי: "המחבוא בגן החיות, לונדון!"

פתאום הוא שמע שאגה גדולה, התנגש במקומות שונים והזיע מחום. אחרי כמה שניות מצא את עצמו יוצא מאח במקום שלא ראה מעולם, וראה את הארי מדבר בהתלהבות עם דמות שלו הכיר, שעטתה ברדס. פתאום הגיח מאחוריו הדוד ג'יימס, ואחריו הדודה לילי. הם ראו את האיש המוזר ורצו אליו. דאדלי הצטרף אליהם. "איזה יופי לראות אותך!" קראה לילי.

"כיף לראות אתכם, משרתיי הנאמנים. ברכותיי על יום הולדתו של הארי. מיהו הילד הזה שנמצא כאן איתכם?"

"הארי, אולי תלך עם דאדלי להסתובב קצת בביתן הנחשים?" אמר הדוד ג'יימס בתקיפות. "היציאה היא משם," הוא הצביע על מקום מסוים, "נבוא לקחת אתכם עוד מעט".

"בסדר," אמר הארי באי רצון. "בוא כבר!" צעק אל דאדלי. דאדלי רץ אליו ומצא את עצמו בתוך חור בקיר. "תמשיך מכאן," אמר הארי. לאחר זמן מה הם יצאו מתוך הרצפה במסדרון מוזר. הם המשיכו עד קצהו, ואז נפתח הקיר שלפניהם והם מצאו את עצמם בביתן הנחשים. הם המשיכו קצת, ונעצרו מול נחש ענקי שישן. הארי דפק על הזכוכית וצעק, אבל הנחש לא התעורר. "איזו באסה," אמר הארי אבל פתאום הנחש התעורר. הארי שמח ופתאום לחש לחישה ארוכה ומוזרה. דאדלי לא שמע אף שעם את השפה הזאת, אך פתאום הבין שהארי שאל את הנחש "מה שלומך, נגיני?". "בסדר גמור, מה איתך הארי? מי הילד הזה שאיתך? חבר חדש שלך?" "לא" אמר הארי. "הוא סתם ילד מעצבן שגר איתי. את חושבת שאת יכולה לשבור את הזכוכית הזאת?" "לצערי הרב, לא. אני ממש רוצה כבר לצאת מהמקום הזה. למה וולדמורט הכריח אותי להיות כאן?" "כדי שתשמרי," אמר הארי. הוא התחיל להתרחק, ונתן אגרוף לדאדלי בבטן. דאדלי ניסה להחזיר, אך הארי תפס אותו והפיל אותו לרצפה בחוזקה. דאדלי רתח מזעם, והסתכל על הזכוכית של הנחשית שקוראים לה נגיני. "מאיפה אתם מכירים?" שאל אותה פתאום. "אתה מבין לחשננית? אני לא מאמינה," אמרה נגיני. "מה את חושבת על הארי?" שאל דאדלי. "האמת שהוא די מעצבן אותי, אבל אנחנו מסתדרים. איך קוראים לך?" "דאדלי דרסלי", אמר. פתאום הגיע הארי והתחיל להרביץ לדאדלי. דאדלי נאבק, אבל לא הצליח לגבור עליו. פתאום הוא הרגיש חום מוזר באצבעותיו, ושלח סילון של אור לזכוכית של הנחשית. פתאום הזכוכית נעלמה, ונגיני לחשה: "תודה לך". הארי שמע ולא הבין מה קרה. הוא ניסה להניח את ידיו על הזכוכית- אך הזכוכית נעלמה והוא נפל לבפנים. נגיני יצאה, וליחששה לדאדלי שיבוא איתו. דאדלי התחיל לצחוק על הארי, ופתאום נשלח סילון נוסף של אור והחזיר את הזכוכית שנעלמה. הוא רץ ליד נגיני עד שהגיעו למעבר המיוחד למסדרון. הקיר נפתח והם קפצו פנימה. הרצפה מתחתם החלה לרדת, והם המשיכו במעבר הצר שנוצר עד שהגיעו אל המחבוא שבו היו לילי וג'יימס.

נגיני זחלה מסביב לאיש המוזר ואמרה לו על מה שקרה שם. האיש נראה מופתע. לילי וג'יימס גם נראו מופתעים, ופתחו בריצה לעבר המעבר הסודי. לבסוף אמר האיש: "בוא לכאן, דאדלי." דאדלי בא אליו, קצת חושש, אך נרגע כשהאיש דיבר שנית. "שלום דאדלי. שמי לורד וולדמורט. יש לי צבא של אנשים ואנחנו רוצים לשכנע את כל הקוסמים לתמוך בנו, ובעיקר בי. שמעתי מדודיך ומנגיני שאתה יודע לבצע קסמים. האם זה נכון?" שאל. דאדלי הנהן. "אם ככה, אתה רוצה להצטרף לצבא שלי? אתן לך תפקיד חשוב מאוד." "אני מצטער, מר לורד וולדמורט, אך אני לא יודע עדיין כלום על קסמים. תוכל לתת לי לחשוב על זה לפני שאענה לך?" שאל דאדלי.

"בטח," ענה וולדמורט. "בסוף השנה אשאל אותך שנית".

פתאום הגיעו בריצה לילי וג'יימס עם הארי שנראה כאילו הוא עומד להקיא. וולדמורט סיפר להם על השיחה הקצרה שלו עם דאדלי, והם אמרו בסופה: "אנחנו חייבים ללכת. יש כמה עניינים לטפל בהם. להתראות".

"להתראות," ענה וולדמורט בקול עגום. "תבואו שוב".

כשהגיעו לדרך פריווט מספר 4. לילי וג'יימס נעלו את דאדלי בארון שלו ועלו מהר כדי לטפל בהארי. לפני זה הם אמרו לו שהוא לא יקבל ארוחות ושיהיה נעול בארון עד שירצו. אך לדאדלי זה לא היה אכפת. הוא למד איך להשתמש בקסמים בלי שרביט. כל מה שהוא צריך לעשות זה להתרגז או לצחוק כשהפוטרים ישנים, והוא יוכל לחמוק למטבח ולגנוב קצת אוכל לחדרו.

הפרק הקודם		הפרק הבא