I dont give a shit

קוראים לי הייל ווילדס. אני בת 16 והחיים שלי בזבל. אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני די בטוחה שלאנשים אחרים יש חיים יותר נוראיים משלי, אולי אפילו הרבה יותר נוראיים, אבל לפי מה שאני מכירה החיים שלי הם פשוט מזוויעים. אני לא אסביר למה, כי לנוכח האירועים הקרובים לא יהיה אחד שיחשוב שחיי טובים. אבל אני רק אתחיל ואומר שאחת הסיבות היא שאני לא יכולה לסבול אנשים. כן, זה נשמע נורא ויש שיתחכמו ויגידו: 'אבל את אישה אז את שונאת את עצמך?' אבל אני פשוט לא יכולה לסבול אנשים. לא בגלל היציאות השנונות שלהם או בגלל היכולות המועטות שלהם בכל תחום בחיים. וכשאני אומרת כל תחום, אני מתכוונת לכל תחום. וזה שמישהו יכול לפתור תרגיל מסובך בטריגונומטריה במרחב לא אומר שיש לו יכולות גבוהות. בני אדם משתמשים רק ב-10% מהמוח שלהם, אז לא, הם לא בעלי יכולות גבוהות. וחוץ מזה, הם פשוט מעצבנים אותי, ובמיוחד אלו עם האגו הנפוח במיוחד שעוד רגע יקרע להם את החולצה עם הכיתוב: "אני הכי טוב ואתם לא".

 אז זה בטח לא מפתיע אף אחד שאף פעם לא התחברתי לאנשים, וזה לא משנה איפה. לא בגן, לא בבית הספר היסודי, ולא בחטיבה. עכשיו אני בתיכון ואני די בטוחה שגם כאן אני לא אוהב את האנשים. אני מופתעת מעצמי. לא נראה שזה מזיז למישהו בכלל. ההורים שלי, אני לא יודעת איפה הם. אף אחד לא יודע איפה הם בדיוק. וזה גם לא ממש מעניין אותי איפה הם. אז סבתא שלי מגדלת אותי. האישה הכי סנובית עלי האדמות, ותאמינו לי, קשה לעבור את הסנוביות של הכיתה שלי. אני שמחה שנפטרתי מהן. סבתא שלי אומרת שההורים שלי הלכו לחפש תיעודים לאיזה פיצוץ שהתרחש כאן לפני מאה שנים בערך. משהו שסברא רבא שלי סיפר לי עליו כשהייתי קטנה, והוא באמת ציפה שאני אזכור את זה. אז שייהנו להם בחיפוש אחר דברים שלא קיימים, ושיהיה להם המון בהצלחה, ושיידעו שגם אם יקרה להם משהו אני לא ארגיש בחסרונם כי מבחינתי, אין לי הורים.

סבתא שלי, שאני אף פעם לא קוראת לה סבתא אלא אוקס (השם האמיתי שלה זה אוקסנה אבל זה ארוך לי מדי) מגדלת אותי רק כי היא חייבת. זה כתוב בחוזה, ושני האנשים שטוענים שאני קשורה אליהם מבחינה גנטית העבירו אותי לבעלותה איך שנולדתי. גנטית או לא גנטית, אין בינינו קשר. אם אוקס לא הייתה צריכה לגדל אותי היא הייתה הרבה יותר מאושרת, אבל יש לה לפעמים נקיפות מצפון שאין לי אף אחד בעולם המבחיל והנוראי הזה, וזה מוביל אותה לרגעים שהיא קצת יותר נחמדה אליי. ממש קצת. אבל זה נדיר, ולא באמת אכפת לי. גם לה לא ממש אכפת ממני. היא נותנת לי לעשות הכול איך שבא לי. היא כמעט ולא דואגת אם אני לא חוזרת הביתה. ולא, אני לא חוזרת הבייתה באחת בלילה וגם לא באחת עשרה. ולא, אני גם לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים או מעורערים בנפשם שיתמזל מזלם אם הם ימצאו מקום שיקבל אותם ויעזור להם לחזור להיות נורמלים (אם הם יכולים בכלל). אני לא מסתובבת עם מישהו בכלל, כי כמו שאמרתי אני שונאת אנשים. אני פשוט נכנסת לי בדרך כלל לאיזה חורבה נטושה שמצאתי לפני כמה שנים כשסיירתי לראשונה מסביב לבית שלנו. שלי ושל אוקס. החורבה הזאת נמצאת במרחק כמה רחובות מהבית שלנו, ואני פשוט יושבת שם ועושה מה שמתחשק לי. אף אחד לא מגיע למקום הזה אף פעם. אני לא יודעת בכלל אם למישהו יש מושג שמקום כזה קיים בעולם. אבל עדיף שלא ידעו, כי מי שימצא את המקום הזה יגיע אליו שוב ושוב, וזה לא ימצא חן בעיניי כי המקום הזה שלי. רק שלי. ואפילו הרשויות לא יוכלו להרוס אותו.

למען האמת החורבה היא דווקא מקום נורא נחמד. יש שם מבנה שעשוי מאבנים אפורות גדולות, אני מניחה שזה היה בעבר בית קטנטן לשתיים או אולי שלוש נפשות. יש כמה חלונות שהזגוגיות שלהן התנפצו כבר מזמן ויש כמה שרידים בודדים של חתיכות זכוכית שבורה. כל חלל החדר מלא בצמחייה ירוקה שמתמשכת לכל האזור מסביב לבית. בדרך כלל אני נוהגת לשכב על הדשא בתוך הבית ולהביט על תקרת האבן שמעליי, מתפללת שהיא לא תחליט דווקא באותו רגע לקרוס עליי. עד היום התפילות שלי הצליחו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בחורבה הזאת אבל אני לא יכולה לעשות בשום מקום אחר הוא לא לחשוב. פשוט לשכב ולבהות בתקרה או בעצים בחוץ, ולא לחשוב על כלום. לפעמים אני מסתובבת בחוץ, אני מטפסת על עצים ותולשת מהם ענפים מתים. אחר כך אני חוזרת לחורבה ומגלפת אותם בעזרת אולר חד במיוחד שמצאתי פעם באזור ומאז אני תמיד סוחבת אותו בכיס של הסווטשירט (או הג'ינס אם אוקס מכריחה אותי ללבוש ג'ינס, וזה די שכיח). פעם אחת אפילו יצרתי קשת. די מוצלחת, למען האמת. ועכשיו אני עובדת על הכנת חיצים. יש לי 3 שהצלחתי לגלף די טוב, ואפילו הכנתי להם אשפה מעלים חזקים שאני אוכל לשים אותם בתוכה, מה שלא יקרה כנראה בזמן הקרוב אם אני לא אזיז את עצמי ואכין עוד חיצים.

אני בחדר הריק שלי, מביטה מסביב ומרגישה שכל כולי גועשת מבפנים. ההרגשה שמרגישים אחרי שהולכים לפארק שעשועים ועושים את כל רכבות ההרים ושאר המתקנים המוזרים? ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו. מלאת אדרנלין. אני מחליטה לצאת מהחדר. גם ככה אני רק חושבת וחושבת שם, ככה שזה לא עוזר לי במשהו, אלא רק מגדיל את תחושת הריקנות הנוראית שמסתובבת בתוכי. אני מתרוממת מהרצפה ויוצאת מהבית. ואז מהרחוב ואחר כך גם מהשכונה. אני מנסה לחשוב לאן הכי כדאי לי ללכת. החורבה שלי היא המקום הכי טוב, אבל אני לא במצב רוח ללכת לשם. אני הולכת לאט (ההגדרה שלי ושל אנשים אחרים למילה לאט היא שונה, כי אני הולכת די מהר וקוראת לזה לאט), ואז לאט לאט אני קולטת שאני רצה. המוח שלי לא פועל עכשיו, והרגליים שלי מובילות אותי באופן אוטומטי לחורבה שלי. אבל אני לא רוצה ללכת לשם. אז אני מתעלמת מחורבה שאני כל כך אוהבת ומההרגל שלי להיכנס אליה, ואני ממשיכה משם. אני מרגישה כאילו בלון התפוצץ בתוכי כי לא נכנסתי לחורבה שלי.

אני מנסה למצוא תירוץ שיכריח אותי להיכנס לחורבה שלי. לא לקחתי איתי כלום שזה די חבל. שום דבר שיוכל להעסיק אותי במקום המחשבות הבלתי רצויות שלי. הנה התירוץ שלי. אז אני מחליטה להיכנס לחורבה כדי לקחת את הקשת ואת שלושת החיצים שהכנתי. אני מסתכלת על החורבה. אני לא רגישה, אז אני לא בוכה. אבל משהו בתוכי מרגיש לי חסר. ריק. כאילו מישהו תקע לי אגרוף בבטן והשאיר את המקום פתוח, חשוף וריק. אני לא אראה את החורבה הזאת עוד. בגלל אוקס, כמובן. תמיד זה בגלל אוקס. אני מגלגלת עיניים ומחפשת את המחבוא של הקשת והחיצים. אני נזכרת שבפעם האחרונה החבאתי אותם בפינה הדרום מזרחית מתחת לענפים ירוקים. אני אפילו לא יודעת למה אני טורחת להחביא את הקשת והחיצים, הרי אף אחד לא מגיע לכאן. כשאני מוצאת את המחבוא אני מוציאה את החץ ואת הקשת, פונה מהר לחלל שהייתה בו פעם דלת. לפני שאני יוצאת אני מרגישה ששכחתי משהו, ויודעת מה שכחתי. שכחתי להיפרד מהחורבה. זה כל כך פתטי, איך שזה נשמע. אבל אני ארגיש החמצה אם אני לא אפרד מהחורבה שלי עכשיו.

אני מתסכלת על החורבה שלי. אותה החורבה שבנויה מ-173 אבנים גדולות, זו שפתוחה בארבעה מקומות - דלת ומה שהיו בעבר הדי רחוק 3 חלונות. אותה חורבה שנהגתי לבלות בה את ימי שבת מדי שבוע במשך 4 שנים. אותה החורבה ששימשה לי כמקום מפלט מבית הספר, מהלימודים, מהאנשים ומאוקס בעיקר. אותה החורבה שאני הולכת לעזוב ולא לראות עוד לעולם.

אני מתיישבת על הרצפה במרכז החורבה, ומשלבת את רגלי לישיבה מזרחית. אני סופרת את האבנים בפעם האחרונה ומגלה שלא טעיתי כשספרתי בפעמים הקודמות. אני מתמקדת באבן אחת, כחלחלה שאני אוהבת במיוחד. אף פעם לא הבנתי למה היא כחולה, למה היא שונה משאר האבנים. אבל הבנתי שאני אוהבת איתה כי היא כמוני. אבן אחת, ניצבת בתוך המון אבנים אחרות. אחת בתוך ההמון. כל האבנים דומות ורק היא שונה, רק אני שונה. סולדת מהאחרות ומרימה את האף. שונה בצורה טובה יותר, מיוחדת. לא משנה מי ומתי, יסתכלו עלינו, על שתינו. כי אנחנו שונות מאחרים בצורה שנראית לעין. אני ניגשת ומלטפת את האבן, כאילו היא מישהו שאהבתי ואני לא הולכת לראות יותר. במידה מסוימת, המשפט הזה נכון. אני מעבירה את ידי על שורת האבנים, ומתמלאת באבק אפור ורך. אני מגיעה לחלון ונחתכת מהזכוכית המנופצת. חתיכת הזכוכית הדקה שחתכה אותי נושרת כאילו עשויה מגרגירים שלא קשורים לשאר הזכוכית המנופצת. אני מתכופפת ומרימה את הזכוכית. אני מביטה בה בפליאה. הזכוכית הזאת מוזרה. היא שונה משאר הזכוכית של החלון, אבל היא לא הייתה כך כשהיא הייתה מחוברת לזכוכית החלון. החתיכה הזאת לא לגמרי שקופה, בניגוד למה שהייתה עד לפני כמה רגעים. אמנם אין לה צבע, אבל היא די עכורה. אני מזיזה אותה בידי, הופכת אותה מצד אחד לשני ובחזרה לראשון, ומסתכלת עליה בזוויות שונות. אני לא יכולה להסביר למה אני כל כך מתעניינת בזכוכית.

אני מתבוננת בזכוכית ומנסה להעמיק יותר ויתר לתוכה, כאילו לראות את מה שמוחבא בתוכה, את מה שלא ניתן לראות במבט ראשון. אני רואה לפתע דשא ומים, כנראה בריכה, ולידה מבנה גדול. התמונה לא משתנה, אבל הרקע בה נהיה מעט כהה יותר. אני מנערת את ראשי ומכריחה את עצמי להאמין בזה שאני רק מדמיינת, הרי אני לא יכולה לראות משהו דרך זכוכית שלפני כמה רגעים נשרה מהחלון. אני סוגרת את ידי על הזכוכית ומקרבת את היד לליבי. אני רוצה לשמור את הזכוכית, זוהי המזכרת האחרונה שלי מהחורבה אבל יש עוד משהו שגורם לי לשמור אותה, משהו לא ידוע. משהו אמוציונאלי.

כשהזכוכית עדיין בידי, אני מתרחקת מהחורבה בצעדים מהירים. מהירים מדי כי אני מועדת על האדמה היבשה ונופלת. הפה שלי מתמלא בעפר ואני משתעלת. אני מנסה בכל מיני דרכים להוציא את העפר מהפה שלי, עד שלבסוף אני נכנעת ורושמת לעצמי בראש לשתות מים בשנייה הראשונה שאכנס הביתה. אני מרגישה דמעות בעיניים שלי. דמעות. דמעות?! זה לא דמעות. אני לא בוכה. זה בטח בגלל הלכלוכים שנכנסו לי עכשיו לעיניים. אני משפשפת אותן חזק עד שהן מאדימות ומרגישה שהלכלוכים יוצאים. ואיתן גם טיפות מים קטנות ומלוחות. לא, לא, לא. זה לא דמעות. זה לא יכול להיות דמעות. אני אף פעם לא בוכה. אני גם לא מזיעה מהעיניים (איזה תירוץ טיפשי). אבל אני אוהבת את המקום הזה יותר מכל מקום אחר. אני לא בוכה, אני לא בוכה, אני לא בוכה. אני. לא. בוכה.

אוקיי אני בוכה.

אני מנגבת את העיניים בגב כף היד ורצה. ככה אני משתחררת הכי מהר.

אני מגיעה למקומות שאף פעם לא טיילתי בהם. האזור פה הוא כמו קרחת יער, רק בלי היער. כמה עצים שמקיפים את המקום לא נקראים יער. השמש הבהירה ממלאת את כל האזור באור בהיר ונעים, ומבליטה את הפרחים הצבעוניים שעל הקרקע. אני שומעת צליל כלשהו שאני לא מצליחה לזהות, ואני עוקבת אחריו. אני מובלת על שביל עפר, בשולי יער קטן. אני נכנסת לתוך סבך העצים לפי הצליל, ואז אני מזהה אותו. זה צליל פכפוך של מים זורמים. דקה אחר כך אני רואה מפל. אני לא מאמינה שדווקא ביום שאני עוזבת אני מוצאת מקום יפה כל כך. אני יורדת לבריכת המים של המפל. בדרך אני תופסת מקל ארוך כדי לבדוק את העומק של המים, אבל אני לא צריכה אותו כי אני יכולה לראות את הקרקעית. אני מורידה את אחת מהנעליים שלי ומכניסה את קצה הרגל למים. המים קרירים. אני מתיישבת על סלע, מורידה את הנעל השנייה ומכניסה את שתי הרגלים למים עד הברכיים. המגע של המים ברגלים נעים ומרענן, אז אני שוטפת את הפנים שלי ואת הפה עד שהוא מתנקה מהעפר שנכנס לתוכו קודם. אני מרטיבה קצת את השיער. אוקס תתעצבן אם היא תראה אותי ככה. אני נשכבת על הסלע, וחותכת את הענף שלקחתי קודם לחצי. אני יכולה להכין ממנו שני חיצים, אז אני מתחילה עם הראשון.

אחרי שעה בערך החיצים מוכנים ואני מוציאה את הרגליים מהמים. אני מחכה כמה דקות שהשמש תחמם ותייבש אותן ואז אני נועלת חזרה את הנעליים שלי. אני אוחזת ביד אחת בחמשת החיצים שלי, וביד השנייה בקשת. אני מבטיחה לעצמי לנסות לירות חץ בקשת כשנגיע לבית החדש. ועם המחשבה הזאת אני חוזרת הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא