I hate my life

אתם הולכים לשנוא אותי עכשיו על משהו שכתבתי, אבל לא היה לי רעיון אחר ואני חושבת שזה דווקא רעיון נחמד D:

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

נער שחור שיער הלך במורד השביל לכיוון בית היתומים.

הוא שנא את ימיי החופש, שנא לחזור לבית היתומים שלו. הוא הרגיש שם זר, לא רצוי, אפילו טיפה דחוי. הוא הרגיש את הסלידה של היתומים האחרים ממנו, את רגשות הרחמים שעלו מהם. הוא שנא את זה. הוא שנא הכול. הוא לא רצה להיות שם. הוא תכנן אלפי תוכניות בריחה, אף אחת לא יצאה לפועל. הוא רצה לברוח, אבל הוא לא יכל. לא היה לו לאן.

אבל לא תמיד הוא היה כזה. הוא אמנם לא היה הנער האולטימטיבי מבחינת המראה, אך היו לו המון חברים. עד גיל 11. אז, הוא קיבל את המכתב שלו ונאלץ לעזוב הכול. ונראה שגם הכול עזב אותו.

עד גיל 11 הוא נהנה עם החברים שלו, הם היו מדברים שעות, צוחקים, משחקים, הם היו עושים הכל ביחד. הם סיפרו אחד לשני סודות, איזה מהבנות הייתה הכי חמודה, איזו מכוערת, ואיזו מגעילה. הם היו צוחקים אחד על השני בחיבה, מותחים את הילדים ששנאו, ואפילו לפעמים הם היו מותחים גם את המורים. עד שהמורים היו תופסים אותם, מענישים אותם וגורמים להם להיות ילדים טובים לשלושה ימים בדיוק. ואז הכל היה חוזר מההתחלה.

לידל אהב את בית היתומים עד גיל 11, הוא אהב לשהות שם ימים שלמים, להתפלח דרך החלון [עד שהמנהלת קלטה אותו והעבירה אותו לקומה השלישית]. הוא אהב את הילדים הקטנים, היה נחמד אליהם ושיחק איתם לפעמים. הוא אף פעם לא ריחם על עצמו. הוא לא חשב שזה רע להיות בלי הורים, כי מגיל 0 הוא הכיר רק ילדים כמוהו.

לידל לא ידע הרבה על ההורים שלו. הוא ידע כמובן ששניהם מתו, אחרת הוא לא היה מגיע לבית היתומים. הוא לא זכה להכיר את ההורים שלו, הוא הגיע רק בן כמה שבועות. הוא אף פעם לא ידע את שם אמו וגם לא את שם אביו, אך הוא כן ידע שלסבו קראו סוורוס ושלסבתו קראו לילי. הוא ידע את זה כי כשהיה קטן הוא ביקש מהמנהלת את השמות של ההורים שלו. 

"אני מצטערת לידל, אני לא יודעת", היא אמרה לו אז, ולידל ראה שהיא באמת עצובה בשבילו.

"את לא יכולה לברר"? הוא ביקש. "אני רוצה לדעת מי  ההורים שלי. ולמה הם לא פה. את זה את יודעת"?

"לידל, אתה יודע שהם מתו", היא התכופפה אל הילד בן השבע וליטפה אותו באהבה.

"לא הם לא מתו"!! לידל ענה לה בתגובה. הוא הכחיש את המוות של ההורים שלו עד גיל 8, ואז הוא הבין שהוא לא יוכל להחזיר אותם, לא משנה כמה הוא ומנהלת בית היתומים יינסו. כשהוא השלים עם העובדה הזאת לבסוף, הוא שם לב שזה לא מפריע לו, שהוא יכול להסתדר מצויין עם הידיעה שהוא לעולם לא יוכל להתאחד איתם. 

"את יודעת עוד משהו על המשפחה שלי"? לידל שאל את המנהלת באותה אחת מהפעמים שביקש ממנה למצוא את ההורים שלו.

"לא הרבה", היא אמרה ואור ניצת בעיניו.

"את יודעת משהו"? הוא שאל בעיניים גדולות.

"אני יודעת איפה נולדת". היא אמרה.

"זה לא קשור למשפחה שלי"! לידל אמר, וכל האור שהיה בפניו נעלם כלא היה. 

"אני יודעת איך קראו לסבא וסבתא שלך", היא אמרה, ולידל הסתכל עליה במבט צמא למידע. "לסבא שלך קראו סוורוס סנייפ, לסבתא שלך קראו לילי אוונס".

מאותו רגע, השמות סוורוס סנייפ ולילי אוונס לא עזבו את מוחו של לידל לרגע. גם בלילות הוא היה חולם עליהם, מנסה לדמיין את סבו וסבתו, לדמיין איך הם נראו, ולנחש למי מהם הוא יותר דומה. 

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 אני תמיד הייתי שיפ של סנילי , אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה להם בן [=

בהמשך אני אסביר את הכל ..  

הפרק הקודם		הפרק הבא