רק מביט בה

אני מתיישב ליד הנערה ומביט בה, היא יפה גם כשהיא בוכה.

"אז מה קרה?" אני שואל.

"זה... כלום, עזוב" היא אומרת.

"אהמ, עדיין לא ענית על השאלה שלי" אני אומר.

המבט שלה הופך כעוס, "זה לא עניינך, אל תדחוף את האף שלך" היא אומרת בכעס ורצה מהתא.

"מפגר", אני דופק את הראש בקירות התא בתסכול.

אני מחליט לרוץ אחריה, אני עוקב אחריה למגדל גריפינדור ונכנס פנימה.

"חכי!" אני צועק בפעם המי-יודע-כמה, אני מנסה לרוץ אחריה לחדרי הבנות אבל מחליק כשהמדרגות משתנות למגלשה.

"בבקשה חכי!" אני צועק מבעד לקולות האזעקה.

אני שומע בכי מאחד החדרים, יש לי הרגשה שהסיבה היא הרבה מעבר למה שאמרתי ובכל זאת אני מרגיש אשם.

"בבקשה!" אני צועק, "אני מצטער ,לא התכוונתי" אני אומר, כמעט בוכה מתסכול בעצמי.

"תעזוב אותי בשקט!" היא צועקת בקול מצוננן.

"אבל-" אני מתחיל לומר והיא קוטעת אותי, "פשוט לך!" היא צועקת.

אני נכנע ומתיישב בכורסא הקרובה ביותר, אני לא רוצה להשאיר אותה פה.

מחשבות מאשימות מתגנבות לראשי, מה אם בעלון היה כתוב משהו שהיא לא רצתה שיראו? רגשות אשם מפעפעים בי.

"יש משהו שאני יכול לעשות כדי לשמח אותך?" אני שואל כשקולות הבכי נחלשים.

"אתה יכול לרדת לאולם, לקחת את הדף שקראתי בו ולהביא אותו לכאן בלי לקרוא בו?" היא שואלת.

אני מוצא את עצמי עומד לפני דלת האולם, אני נושם עמוק ונכנס פנימה, כולם נועצים בי מבטים.

אני ניגש את הדף שלא נראה כי מישהו נגע בו ולוקח אותו, אני רץ בחזרה למעונות ומשתדל לא לקרוא בו.

 "את מוכנה לרדת? הבאתי את הדף" אני אומר, מתנשף עדיין מהריצה.

היא יורדת למטה, אפשר לראות שבכתה, אני מושיט לה את העלון ומסיט את מבטי ממנו.

"תודה" היא אומרת בקול רועד ושקט.

"היי, זה בסדר, הייתי צריך לפצות אותך איכשהו ,לא?" אני אומר.

היא מחייכת.

ואז מתעלפת.

הפרק הקודם		הפרק הבא