0 חרמשים |
לאחר תבוסתו של וולדמורט, הרמיוני חיה את חייה כערפד. ביודעה על בורותו של עולם הקסמים בכל הנוגע לערפדים, מה תעשה? מי יעזור לה? אולי העטלף של המרתפים?
פרק מספר 2 - צפיות: 14456
(4.727) 11 דירגו
|
פרק: |
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר, ערפדים - זאנר: רומאנס, פנטזיה - שיפ: סוורוס סנייפ/ הרמיוני גריינג'ר - פורסם ב: 14.11.2011 - עודכן: 09.12.2011 - הפאנפיק מתורגם(מקור) | המלץ! ID : 2479 |
פרק 2: זיכרונות וגילויים הרמיוני גריינג'ר תמיד ראתה את עצמה כאדם הגיוני ונבון. לכל בעיה חייב להיות פתרון שפוי (הגיוני, אם תרצו) ומעשי. אחרת החיים יהיו בבלגן מוחלט. כמובן שזה קל מאוד ליישם את התיאוריה הזו ברוגע ובראש הנקי הנחוצים כשזו בעיה של מישהו אחר שצריך לפתור. לרוע המזל, זה לא כל כך קל כשזו הבעיה שלך. את החודשים הראשונים לאחר שינויה לערפד בילתה הרמיוני במערבולת של מאות רגשות שכל מה שרצתה לעשות היה לצרוח. לא צרחה הנובעת מסיפוק של רגש עצור, אלא צרחה קבועה, מחרישת אוזניים, מהסוג שיזכה אותך בחדר פרטי בבית החולים על שם הקדוש מנגו. פחד, כעס, ייאוש וכמובן רמה קבועה של בהלה הסתחררו בתוכה. הבהלה הייתה הדבר הגרוע ביותר. כי הבהלה היא הדבר היחיד שיכול היה לעשות מה שהרמיוני פחדה ממנו יותר מכול: להפוך את מוחה החכם והמרשים לדייסה, ובשלב זה, זה הדבר שהיא פחות יכלה להרשות לעצמה. כשזחלה קרן השמש הראשונה על אדן החלון טיפסה הרמיוני על מיטתה וסגרה את הווילונות סביבה. "לעזאזל." חשבה לעצמה. "לא סגרתי את הווילונות של החלון כראוי, כעת עליי להיות הרבה יותר זהירה עם הווילונות סביב מיטתי." מראה קרן השמש הבודדה הצית לפתע זעם בוער בתוכה. כמה פתטית היא שהיא אפילו לא יכולה לסגור את הווילונות של החלון שלה! היא חסרת תועלת, חסרת תקווה וזה כל כך מצער. היא כלואה בחדר הזה בלי יכולת לעשות שום דבר פרט למחקר והיא עדיין לא התקדמה לשום מקום. אבל אפילו היא, האידיוטית החדשה של המאה, הייתה צריכה לזכור לסגור את הווילונות הארורים בשביל בטחונה שלה! הערימה הענקית של הספרים שלצידה החלה להידלדל כשהרמיוני, בהתפרצות של זעם ילדותי, החלה להטיח אותם ברחבי החדר. לבסוף, כשלא נותרו לצידה עוד ספרים, הרמיוני נשענה לאחור על הכריות שלה. הכעס שלה נרגע מספיק כדי שהיא תתחרט על המעשה הילדותי שעשתה. כעת אין שום דבר שיעסיק את מוחה. פרט לזיכרונות... ***
לאחר תבוסתו של הלורד וולדמורט, אוכלי המוות שלו, התנדפו ברוח. הרבה מהם נשבו, אך חלק מהם עוד נותרו חופשיים. התקפותיהם על חפים מפשע היו מפחידות בדיוק כמו כשתקפו כשהלורד האפל היה בחיים. כשהרמיוני, הארי, רון וג'יני הגיעו לבגרות ונהיו חלק בלתי נפרד מהמסדר, הם גויסו כדי שיוכלו לעזור ולחסל את הכנופיות של הפסיכופטים והרוצחים קרי הדם. הרמיוני ורון נשלחו למשימה בהרי טרנסילבניה שם אותרה קבוצה של אוכלי מוות. ביום שלפני התאריך בו היו עתידים לצאת למשימה, נפצע רון בראשו במהלך משחק הקווידיץ' האחרון לעונה. המשימה בוטלה. אף חבר במסדר לא היה הולך למשימת לכידה של אוכלי מוות לבד ופשוט לא היו מספיק חברים במסדר כדי לשלוח לטרנסילבניה מישהו אחר במקום רון. הרמיוני הייתה הרוסה. זאת הייתה ההזדמנות שלה להוכיח לכולם שהיא לא רק הילדה עם החוכמה והנבונות של הספר. היא ידעה מה עליה לעשות. היא מעולם לא הייתה אחת שתעבור על החוקים אבל זו הייתה הזדמנות שהיא לא יכלה לפספס. היא תשלים את המשימה בעצמה. באוספה את גלימתה העבה, שרביטה, והאומץ שלה שהולך ונחלש, היא יצאה אל הרוחות המקפיאות של טרנסילבניה. כשהיא ממקמת את עצמה בין העצים והשיחים אשר בבסיס ההר, הרמיוני ידעה שזה אחד מרעיונותיה הטיפשיים ביותר. הטירה התנשאה מעליה, כמו טורף העומד לעוט על טרפו. היא ידעה שהיא מדמיינת את זה, אך המבצר הזה הזכיר לה מאוד את הספר דרקולה. בהביטה על הטירה בעודה נזכרת בכל הסיפורים על הסכנות של הלילה, הרמיוני לא חשה בנוכחות אשר הייתה מאחוריה עד שכבר היה מאוחר מדי. מישהו משך אותה בגסות בשערה כשהוא מושך אותה לכיוונו כשזרועו סביב מותניה באחיזת פלדה. לפני שהרמיוני הספיקה אפילו לשאוף אוויר כדי לשחרר צעקה, ראשה הוסט בחוזקה לצד שמאל. היא יכלה לחוש על צווארה שפתיים קרות, אכזריות. הצעקה שעלתה בגרונה התחלפה באנחה כששיניים מחודדות וקרות חדרו דרך עורה העדין. הרמיוני יכלה לחוש את הכוח נוטש את גפיה, אך יותר מזה, היא חשה כאילו נשמתה שלה נמשכת החוצה דרך הנקבים בצווארה. צער וחרטה מילאו אותה. היא מעולם לא ממש אמרה להארי ורון שהיא אוהבת אותם, שהם אחים בשבילה, משפחתה. הם אפילו לא יודעים היכן היא. ישנו אדם נוסף אותו היא לא תראה עוד. המחשבה עליו שטפה אותה בגל של רגש. המענה שלה לחשש בכעס כאילו נשרף ואז הפיל אותה כמו אבן. כשהרמיוני שכבה על הקרקע הקרה, הקשה והביטה למעלה אל הדבר שהרס את חייה, את עתידה, הדמעות שטפו את פניה ונפלו על העפר. "דמעות, בוצדמית?" לגלג המענה שלה. "יפה, יפה. חשבתי שיהיה כיף לסיים את זה כאן ועכשיו, אבל אולי...כן, אני חושב שזה יהיה מתאים בדיוק בשביל החברה של הנבחר." היצור רכן מעל הרמיוני כשהוא מפשיל את שרוולו. הוא שרטט בעזרת ציפורן אחת חדה, חתך עמוק ואדום לאורך פרק כף ידו. בעודו מחזיק את פיה של הרמיוני פתוח, הוא נתן לכמה טיפות מדמו ליפול על לשונה. "בלעי! בוצדמית מופקרת. חיים נצחיים, אפלה נצחית, קללה נצחית מובטחים לך!" קרא היצור אל הלילה. הצחקוק הנבזי של השד הדהד על פני הצוק. הרמיוני שכבה בערמה מצופפת על האדמה הקפואה. אפלה הסתחררה סביבה בגלים מבחילים, מתרסקים ונסוגים, רק בשביל לחזור שוב. לבסוף, היא נכנעה ונתנה לאפלה הקטיפתית לכסות אותה. ***
בחילה. היא חשה כל כך חולה. הבחילה הזו לא הייתה משהו שהיא התנסתה בו אי פעם. הרמיוני פקחה את עיניה באיטיות אך מיהרה לסגור אותן כשהכאב היכה בראשה. היא שכבה על משהו לא נוח, במקום שככל הנראה היה פתוח לרוח פרצים, אך לא היה לה קר בכלל. כמה מוזר. אך לפתע הכול חזר אליה. הקור, השד... המוות שלה. אבל היא לא מתה. כשהיא מכריחה את עיניה להיפקח, הביטה הרמיוני סביבה. היא שכבה במערה. זקיפים ירוקים- מנומרים ענקיים ונטיפים יצאו מתוך החשכה כמו לסתות ענקיות המחכות לטרוף אותה. הרמיוני התיישבה בזהירות כשרגלה נתקלה במשהו רך ופרוותי. חולדה. חולדה מתה מונחת לרגליה כמו סוג של מנחה מחרידה. הרמיוני ליקקה את שפתיה. זה היה עדיין חמים, כאילו זה עתה נהרג. מראה טיפות הדם האדומות כאבני אודם נראו לפתע יותר מפתות עבורה מהספקה של שוקולד לכל החיים. זה היה משהו שהיא לא יכלה לעמוד בפניו... זה נגמר לפני שהיא הספיקה לחשוב על זה. הרמיוני הביטה מטה, אל גוש הפרווה חסר החיים שהיה סעודתה הראשונה. היא עשתה את זה, היא השלימה את הטקס בכך ששתתה דם מרצונה. לא הייתה כל דרך לעצור את זה עכשיו. היא הפכה לערפד. ***
הרמיוני לא נקראה המכשפה החכמה ביותר בין בני גילה לחינם. מוחה יכול היה לספוג ידע כמו ת'סטראל צמא. למרות הקנטות חבריה, היא ידעה שהידע שלה, הוא הכוח שלה. אך היא מעולם לא חשבה שיהיה עליה להוכיח את צדקתה בדרך הזו. היא עשתה עניין מלקרוא על ערפדים. היא מצאה אותם מרתקים. כך היא מצאה את עצמה מצוידת באופן ייחודי כדי להכין את עצמה. באופן מוזר, היא מצאה את המערה בה התעוררה מנחמת. התקרות המשופעות נדמו לאפלה משיית, היכן שציוצים מוזרים ורעשי נפנוף רימזו על נוכחותם של חברים ליליים. כשהוא ממוקם במדרונות טרנסילבניה, ומרוחק מכול מקום ישוב, היווה ביתה החדש מקום טוב בו יוכל מוחה של הרמיוני לנוח. כשהרעב השתלט עליה, נראה היה שלא הייתה לה כל דרך לשלוט בעצמה. אך הבטחה אחת לעצמה היא הבטיחה לשמור: היא לא תפגע באדם אחר, היא לא תשתה דם של בן אנוש. האפשרויות שלה היו מעטות. בהרים חיו המון חיות: ארנבים, צבאים קטנים וסנאים. הבעיה הייתה שאפילו אם בעלי החיים האלו יצאו בלילה (מה שהם לא עשו כלל) הרמיוני לא יכלה להביא את עצמה לחיות מהריגה של יצורים כה חמודים. מה שהשאיר אותה עם אפשרות אחת: חולדות. בהתחלה, הרמיוני נשארה בתוך הנוחות והבטיחות היחסית שבמערת-העדן שלה, כשהיא עוזבת רק כדי לצוד כשהצורך נהיה בלתי נסבל. אחרי מספר ימים הרמיוני החלה לבחון את הקסם שלה. ככל הנראה ההפיכה לערפד לא משפיעה על מרבית כוחותיו של קוסם. היא עדיין יכלה להתעתק, אך היא לא העזה לבחון את גבולות הקסם שלה. היא ידעה שזה ימשוך את תשומת ליבו של המשרד הממשלתי. הנכס האמיתי שלה הכשיל אותה. היא לא הצליחה לחשוב מה עליה לעשות. שום תוכנית לא עלתה בראשה, לא נבנו רעיונות, כלום. היא ידעה כמה משרד הקסמים פחד מערפדים ולא הבין אותם כהלכה. לא הייתה כל דרך ליצור קשר עם חבריה- לא שהיא הייתה מנסה בכל מקרה. לפי ה שידוע להם, היא נעלמה לחלוטין. היא לא תהיה עליהם לנטל בגלל הטיפשות שלה. ***
הרוח הקרה והחודרנית השתוללה ביער האסור, עוברת דרך ענפים מעוותים וגורמת להם לנקוש כמו עצמותיו של שלד. דמות כהה חלפה לצד הדרך, כשהיא נצמדת אל הצללים הכהים בגבול היער האסור. כשהתקרבה לשערים, עצרה הדמות והידקה את הברדס סביב פניה. הרמיוני הרימה את מבטה כדי להביט בבניין שהיה ביתה, כדי להביט בחלונות שבהקו כמו תכשיטים בלילה. דמעות בערו בצד האחורי של עיניה. זאת הפעם האחרונה שהיא אי פעם תהיה בהוגוורטס. "זהו לילה נורא להיות בחוץ. האם את מחכה למישהו?" מופתעת, הרמיוני הסתובבה למשמע המבטא הסקוטי-אירי המוכר, בעוד הברדס של גלימתה נופל לאחור מפניה. "הרמיוני? הו, הרמיוני יקירתי!" פרופסור מקגונגל חטפה אותה אל זרועותיה כשהיא מחבקת אותה בחוזקה. "היכן היית? השתגענו מרוב דאגה!" פרופסור מקגונגל צעדה לאחור כדי להביט באישה הצעירה ביתר תשומת לב. כשהבחינה בפניה החיוורות ובלחייה השקועות, דמעות פתאומיות שפעו בעיניה. "הו, פרופסור, הכול באשמתי, ידעתי שלא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל עשיתי ועכשיו... ועכשיו..." הרמיוני נשברה באמצע כשיבבות אכזריות מזעזעות את גופה. "בואי יקירתי, אני חושבת שאני ואת צריכות לדבר." ברגע שהיו בטוחות במשרדה של מקגונגל, האישה המבוגרת מיקמה את הרמיוני מול האח המבוערת. שוב היא הבחינה בשינויים הדרסטיים בתלמידתה לשעבר. היא נעדרה רק למספר שבועות. מה יכול היה לקרות לה בזמן הזה? היא ישבה בשתיקה בזמן שהרמיוני סיפרה בחד גוניות את סיפורה מבלי להביט בפרופסור אפילו פעם אחת. לאחר שסיימה היא ישבה מבלי לזוז כשהיא בוהה בשטיח ושיערה הארוך משמש כווילון המסתיר את פניה מעיניה הבוחנות של הפרופסור. "טוב," אמרה מקגונגל. "טוב, אני לא הולכת לכפר על מה שעשית, גברתי הצעירה. זה היה מעשה חסר אחריות ונמהר, ולא נשכח לגמרי מטופש! אבל מה שנעשה נעשה. אני לא הולכת להתלונן על זה. כל מה שנותר לעשות עכשיו זה למצוא פתרון." ראשה של הרמיוני עלה בבת אחת, עיניה הרדופות מחפשות אחר פני המדריכה שלה. "את... את לא מתכוונת לגרש אותי? את מוכנה לעזור לי?" "אל תהיי מגוחכת! כמובן שלא אגרש אותך מפה. נצטרך לעשות מספר הסדרים, אך אני לא רואה מדוע לא תוכלי להישאר בטירה. גברתי הצעירה, למה את מסתכלת עליי בצורה כזאת? את תהיי בטוחה כאן." "פרופסור, זה לא הבטיחות שלי שאני מודאגת כאן. זאת הבטיחות של המורים והתלמידים שמדאיגה אותי. יש כאן יותר מדי פיתויים בשביל מישהו... מישהו כמוני." בועת התקווה שפיתחה הרמיוני התפוצצה והותירה אותה יותר מאוכזבת מאשר קודם. "את חושבת שאני אעמיד בסכנה מישהו מאנשי הטירה? לא מיס גריינג'ר, יש לי תוכנית! במקרה יש לנו אגף בטירה הזו, אגף מיוחד מאוד במגדל הצפוני. בקושי נעשה בו שימוש. אני חושבת שזה יהיה מושלם, כן מיס גריינג'ר." היא נעצה בהרמיוני את מבטה כשראתה שזו מתכוונת להפריע. "באגף הזה יש מעברים שישמרו את התלמידים בחוץ ואותך בפנים. המעברים האלה מובילים גם למדשאות. כך שיש לך גישה רק לחדרים שלך וליער האסור. תוכלי למצוא שם המון בעלי חיים קטנים שתוכלי לצוד. תהיה לך גם גישה לספריה דרך מערכת מיוחדת של פלו, רק בלילה כמובן. אנחנו נצטרך את כישורי המחקר שלך, הראויים לציון, כדי למצוא תרופה יקירתי." הרמיוני ישבה ולטשה את עיניה במנהלת. סוף סוף היה אור בקצה המנהרה האפלה והמפחידה הזו. מישהו היה מוכן לעזור לה לצאת מהאסון שנקרא חייה. ***
עכשיו, שישה חודשים לאחר מכן, הרמיוני שכבה במיטתה הנוחה כשהיא מוקפת בווילונות כנגד האור, היא התחרטה על התקף הזעם שהיה לה קודם לכן. לא רק שעכשיו כבר לא נותר לה מה לעשות, היא גם מבזבזת זמן שאותו יכלה להשקיע במחקר. היא לא גילתה שום דבר חדש בחודשים שהעבירה בחדרים האלו. זה היה כל כך מתסכל. במשיכת כתפיים רוחנית, הרמיוני התמתחה על מיטתה ומשכה את השמיכה כדי שתכסה אותה. לפחות היא יכולה לנצל את הזמן שנוסף לה לשינה שהיא כל כך צריכה. *** סוורוס סנייפ ארב במסדרונותיה של הוגוורטס. סוורוס סנייפ תמיד ארב במסדרונותיה של הוגוורטס. זה נראה כמעורר יותר פחד אם מישהו אורב, מאשר רק הולך או צועד. זה גם גרם לגלימה שלו להתנפנף בצורה מאיימת. סנייפ נהנה לארוב במסדרונות האמורים בשעות הבוקר המוקדמות. זה היה הזמן שבו הכי פחות צפוי שתפגוש במישהו אחר. זה גם היה הזמן בו היו הסיוטים הגרועים ביותר. אבל הוא לא יחשוב על זה. הוא בכל מקרה לא ישן הרבה. סוורוס התגאה בידע שיש לו על הטירה. מהצריחים הגבוהים ביותר ועד המרתפים הנמוכים ביותר והמעברים. הוא בטח הכיר את מבנה הטירה יותר משבלק וחבריו חלמו להכיר. לאחרונה משהו בטירה שלו, בבית שלו, הטריד אותו באחורי מוחו. משהו שהוא לא יכול לשים עליו את האצבע בדיוק. הוא החל את דרכו לכיוון המגדל הצפוני. הוא לא היה שם לפחות כמה חודשים. כשהוא הגיע לכניסה למגדל הצפוני, הוא נתקף לפתע בצורך לחזור אל המרתפים. הוא הסתובב חזרה, כאילו אור נדלק במוחו וגרם לכך. זאת הסיבה שהוא לא היה כאן כל כך הרבה זמן. כל פעם שהוא התקרב אל המדרגות המובילות לצריח הצפוני, הוא חש בדחף פתאומי ללכת למקום אחר. כשהוא חוזר אל המגדל, סוורוס הוציא את שרביטו ונופף אתו מול הכניסה למדרגות. אה, כן. מספר מעבירם מאוד מתוחכמים היו במקום. כל כך מסובכים ומורכבים שאפילו הוא לא הצליח לגלותם. לפחות לזמן מה, בכל אופן. מישהו החזיק משהו בתוך או מחוץ למגדל הזה וסוורוס היה נחוש לגלות בדיוק מה זה. המעברים ירדו מטה באיטיות אליו, עד שלבסוף הגיע אל סוורוס האחרון שבהם. סוורוס עשה את צעדיו במהירות אך בשקט ועלה אל המגדל. ממש בקצה הצריח המתינה לו דלת עץ כבדה. באופן מפתיע היא לא הייתה נעולה. כשפעימות ליבו מועצות מהרגיל הוא דחף את הדלת עד שנפתחה. החדר אליו נכנס יכול היה להיות כמו כל חדר אחר בטירה פרט לעובדה שהוא היה חשוך כמעט כמו לילה בגלל הווילונות שהיו סגורים על החלון, חוץ מקו דק וכסוף של אור שעבר בין שני הווילונות שהיו סגורים כמעט לגמרי. ווילונות תואמים היו סגורים באדיקות סביב המיטה. ספרים היו פזורים ברחבי החדר כאילו נזרקו בהתקף של רגע. סוורוס עשה בזהירות את דרכו אל המיטה. הוא הגיע עד לפה והוא לא מתכוון ללכת מבלי לגלות מה מצריך שמירה כה כבדה. סוורוס הפריד בעדינות את הווילונות סביב המיטה, פותח אותם בשקט, כשהוא לוקח נשימה עמוקה בעודו עושה זאת. לא משנה מה הוא קיווה למצוא, הוא בטוח לא קיווה שזו תהיה מיס גריינג'ר הישנה. אותה הרמיוני גריינג'ר שנעדרה במשך ששת החודשים האחרונים. סוורוס הסתכל מטה אל הנערה הישנה. אפילו באור החלש הזה הוא יכול היה לראות שהיא מאוד חיוורת. הוא הבחין שהיא גם מאוד רזה. האם היא חולה? לפתע הוא שם לב כמה היא חסרת תזוזה. למעשה, לא היה נראה שהיא נושמת כלל. חזה נראה כאילו הוא נכשל בעליה ובירידה הנגרמת בעת נשימה. צמרמורת קרירה חלפה בגופו. סוורוס רכן לפנים והניח אצבע על לחיה. היא הייתה קרה למגע. בתחושה של בהלה הוא הביא את ידו אל צווארה. אין דופק. הרמיוני גריינג'ר מתה.
תרגמתי עוד פרק... זה לוקח קצת זמן כי הפרקים נורא ארוכים... אני אשמח אם תגיבו על התירגום...
|
|
||||||||||||||||
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2024 |